יהודה דובדבני

שירת כתת-אלוף בצה"ל, מפקדה הראשון של חטיבת גבעתי המחודשת, בעל עיטור המופת

יהודה דובדבני (נולד ב-1942) שירת כתת-אלוף בצה"ל, מפקדה הראשון של חטיבת גבעתי המחודשת, בעל עיטור המופת.

יהודה דובדבני
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1942 (בן 82 בערך)
פתח תקווה, פלשתינה (א"י)
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות צבא הגנה לישראל
דרגה תת-אלוף  תת-אלוף
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
מלחמת לבנון  מלחמת לבנון
עיטורים
עיטור המופת  עיטור המופת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חייו עריכה

שירותו בצה"ל עריכה

יהודה דובדבני נולד בפתח תקווה. במלחמת השחרור התייתם מאביו, משה דובדבני, שהיה מפקד פלוגה בחטיבה 7 בקרב לטרון, ונהרג בעת שחילץ פקוד משדה הקרב. היה חבר בגרעין הנוער העובד והלומד ועבד במשק בקיבוץ עמיעד. עם גיוסו לצה"ל במסגרת גרעין נח"ל, התנדב לצנחנים לגדוד הנח"ל המוצנח. בצנחנים עבר דובדבני מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר[1]. בהמשך שימש כמפקד פלוגה בצנחנים בגדוד 890. במלחמת ששת הימים נלחם בגזרת רפיח. לאחר שסרן גד מנלה נהרג, החליף אותו דובדבני בתפקיד קצין המבצעים של חטיבת הבקעה והשתתף במרדפים רבים אחר מחבלים מסתננים משטח ממלכת ירדן.

לפני מלחמת יום הכיפורים היה דובדבני חניך בקורס פיקוד ומטה. כשהחלה המלחמה הוא עזב את הקורס והצטרף כנספח למחלקת הקצינים בגדוד 890. בהכנות לקרב החווה הסינית צירף אותו המג"ד איציק מרדכי לחפ"ק. במשך הקרב נהרג סרן אהרון מרגל מפקד פלוגה ג' ודובדבני החליפו. על תפקודו כמפקד פלוגה זו, ארגון פינוי הפצועים וחילוץ לוחמיה לאחור תחת אש מצרית, כשהוא נשאר הלוחם האחרון בשטח ההשמדה, זכה לעיטור המופת[2]. לאחר המלחמה פיקד על בסיס הטירונים של הצנחנים. בשנת 1975 השתתף בפינוי המתנחלים מתחנת הרכבת מסעודה (סבסטיה). ב-1977 התמנה למפקד גדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח[3]. במבצע ליטני פיקד על היחידות החטיבתיות של הצנחנים[1]. לאחר מכן השתלם בלימודים במכללה לפיקוד של חיל הנחתים האמריקני. בשנים 1980 עד 1982 שימש מפקד חטיבת הבקעה.

במלחמת לבנון הראשונה שימש סגן מפקד אוגדה. בנובמבר 1982, הטיל הרמטכ"ל רפאל איתן על דובדבני את משימת הקמת חטיבת גבעתי החדשה כחטיבת חיל רגלים סדירה האחראית למשימות נחיתה מהים. הוא פיקד על החטיבה עד 1984. לאחר מכן היה למפקד עוצבת אדום, ראש מטה פיקוד הדרום, ונספח צה"ל בדרום אמריקה. השתחרר מצה"ל בדרגת תת-אלוף.

לאחר שחרורו מצה"ל עריכה

לאחר שחרורו היה דובדבני ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, במסגרתו היה מיוזמי ומייסדי הנח"ל החרדי ואחראי על אזרוח היאחזות הנח"ל גבעות בגוש עציון. הוא עומד בראש "עמותת לב לנוער" שנוסדה על ידי לב לבייב שמטרתה לסייע לילדים ולבני נוער שבקו העימות הביטחוני. דובדבני היה חבר בוועדה הציבורית שקבעה את הרשימה לכנסת של מפלגת הבית היהודי לבחירות לכנסת ה-18.

בשנת 2000 נודע כי הוגשה נגד יהודה דובדבני תלונה על הטרדה מינית. תלונה זו הייתה חלק מהתעוררות ציבורית להבנה כי בצה"ל נהוגות נורמות פסולות של הטרדה מצד מפקדים בכירים כלפי חיילות המשרתות בדרגים נמוכים. הנושא אף עלה בדיון של ועדת הכנסת לקידום מעמד האישה (15.8.2000) על ידי יו"ר הוועדה, יעל דיין. דיין טענה כי לא ייתכן שדובדבני יצא פטור מעונש רק בשל העובדה שהחליט לפרוש מהצבא בעקבות התלונה ומחתה על כך שלמרות המקרה זכה דובדבני במשרה בכירה באתר בעל משמעות סמלית וחינוכית.[4]

משפחתו עריכה

אביו של דובדבני, משה, נהרג בקרבות מבצע בן נון א' לכיבוש משטרת לטרון, ב-25 במאי 1948. גופתו לא זוהתה, והוא נקבר כאלמוני בבית הקברות נחלת יצחק. במשך שנים הוגדר כחלל מערכות ישראל שמקום קבורתו לא נודע עד שבשנות ה-90 של המאה ה-20 הצליחו אנשי יחידת אית"ן לגלות את זהותו.
תא"ל במיל' משה (צ'יקו) תמיר הוא אחיינו של דובדבני. בתו היא סא"ל בצה"ל.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 על אזרחי עם יהודה דובדבני, גלי צה"ל, 21.07.2012
  2. ^ עיטור המופת שהוענק לרס"ן דובדבני יהודה, מתוך האתר "בעוז רוחם", "במלחמת יום הכפורים השתתף רס"ן יהודה דובדבני בקרבות "החווה הסינית". הוא קיבל פיקוד על פלוגה שמפקדה נהרג ושאר הקצינים נפגעו. מצב הפלוגה היה קשה, היו נפגעים רבים בשטח שהיה נתון לאש האויב מטווחים קצרים. רס"ן יהודה דובדבני החל מארגן את חילוץ הפלוגה, תוך שהוא מפנה בעצמו נפגעים ועוסק בניהול האש. הוא נשאר אחרון בשטח לוודא כי כל הנפגעים פונו. במעשיו אלה הוכיח רס"ן יהודה דובדבני אומץ-לב, קור-רוח ודבקות במשימה למופת"..
  3. ^ . רשימת מפקדי גדוד 101 של הצנחנים, באתר "חטיבת הצנחנים".
  4. ^ תומר שדמי, תלונות על הטרדה מינית: משרד הבטחון מספר אחת, באתר ynet, 15 באוגוסט 2000