ויקיפדיה

רפאל איתן

הרמטכ"ל ה -11, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל
פירוש נוסף ערך זה עוסק ברמטכ"ל ומנהיג מפלגת צומת. אם התכוונתם לאיש "המוסד" ולק"ם, ראש רשימת הגמלאים, ראו רפי איתן.

רפאל "רפוּל" איתן (11 בינואר 1929, כ"ט בטבת ה'תרפ"ט – 23 בנובמבר 2004, י' בכסלו ה'תשס"ה) היה הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. כהונתו של איתן כרמטכ"ל הייתה הארוכה ביותר, 60 חודשים (5 שנים).

רפאל איתן
רפאל איתן, 2002
רפאל איתן, 2002
לידה 11 בינואר 1929
כ"ט בטבת ה'תרפ"ט
תל עדשים, פלשתינה (א"י)
נהרג 23 בנובמבר 2004 (בגיל 75)
י' בכסלו ה'תשס"ה
אשדוד, ישראל
מדינה ישראלישראל ישראל
מקום קבורה תל עדשים
מפלגה מפלגת צומת עריכת הנתון בוויקינתונים
סיעה התחיה-צומת, צומת, הליכוד-גשר-צומת, ליכוד-צומת, סיעת יחיד
סגן ראש ממשלת ישראל
18 ביוני 1996 – 6 ביולי 1999
(3 שנים)
תחת ראש הממשלה בנימין נתניהו
שר החקלאות ה־17
11 ביוני 1990 – 31 בדצמבר 1991
(שנה)
תחת ראש הממשלה יצחק שמיר
18 ביוני 1996 – 6 ביולי 1999
(3 שנים)
תחת ראש הממשלה בנימין נתניהו
השר לאיכות הסביבה ה־6
18 ביוני 1996 – 6 ביולי 1999
(3 שנים)
תחת ראש הממשלה בנימין נתניהו
יו"ר הוועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול ה־2
28 ביולי 1992 – 17 ביוני 1996
(3 שנים)
חבר הכנסת
13 באוגוסט 1984 – 7 ביוני 1999
(14 שנים)
כנסות 11 - 14
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
רפאל איתן
רפאל איתן
רפאל איתן
כינוי רפוּל
השתייכות פלמ"ח
צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות 1948–1983 (כ־35 שנים)
דרגה רב-אלוף  רב-אלוף
תפקידים בשירות
ראש המטה הכללי ה־11
16 באפריל 1978 – 19 באפריל 1983
(5 שנים)
סגן ראש המטה הכללי יקותיאל אדם
משה לוי
תחת שרי הביטחון עזר ויצמן
אריאל שרון
משה ארנס
פעולות ומבצעים
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מלחמת סיני  מלחמת סיני
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מבצע תשורה
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
מבצע אופרה  מבצע אופרה
מבצע שלום הגליל  מבצע שלום הגליל
עיטורים
עיטור העוז  עיטור העוז
לגיון ההצטיינות (מפקד) אות לגיון ההצטיינות (ארצות הברית)
איתן ב-1983, עם אמנון אשכול ומרדכי ירושלמי.
רפאל איתן בשנת 1948 בחטיבת הראל

קורות חיים

עריכה

תחילת דרכו

עריכה

איתן נולד ב-1929 במושב תל עדשים, בן זקונים לאליהו איתן (קמינצקי) ומרים לבית אורלוב, ממייסדי המושב[1]. אמו נולדה למשפחת סוחרים זעירים באוקראינה ועלתה לארץ ישראל ב-1904. היא עבדה בסג'רה, שם הכירה את אביו. גם אביו נולד למשפחת איכרים באוקראינה, עלה בגיל 17 לארץ ישראל, והיה ממייסדי ארגון "השומר"[2][3]. שני הוריו היו יהודים, בניגוד למיתוס שהשתרש ולפיו רפול היה מצאצאי הסובוטניקים שעלו בעלייה הראשונה. איתן עצמו לא הכחיש את השמועות, אך בירור היסטורי העלה שמשפחתו היא משפחה יהודית מיוחסת[4][5].

לאיתן שלושה אחים ושתי אחיות: שמואל איתן, שהיה ניצב במשטרה; מתתיהו, חבר בארגון ההגנה; יוסף, שנפטר בהיותו תינוק;[6], נחמה (מאיר) וציפורה (שחר).

רפאל איתן גדל בתל עדשים, והתגורר בו במהלך מרבית שנותיו. אביו אליהו הקנה לכל ילדיו חינוך נוקשה וקפדני תוך שימת דגש על משמעת, מוטיב שליווה את איתן ואחיו לכל אורך חייהם. נטען לא אחת שהמקור למשמעת הקפדנית שאותה תבע איתן בהיותו רמטכ"ל נבע מאותו חינוך שלו זכה בילדותו. כשהיה בן 7 לימד אותו אביו לירות ברובה הציד שלו[7].

שירותו הצבאי

עריכה

גיוס לפלמ"ח ומלחמת העצמאות

עריכה
 
הרמטכ"ל, משה דיין, יחד עם לוחמי יחידה 101 של הצנחנים, נובמבר 1955.
עומדים, מימין לשמאל: אל"ם אסף שמחוני, סגן משה עפרון, סרן דני מט, רא"ל משה דיין, סא"ל אריק שרון, סגן מאיר הר-ציון.
יושבים, מימין לשמאל: סרן רפאל איתן, סגן יעקב יעקבי, סרן אהרן דוידי.

ב-1946, בגיל 17, הצטרף לפלמ"ח[8]. הוכשר כלוחם במחלקת הסיור של הפלמ"ח – מחלקת משמרות, על ידי חיים פוזננסקי שהשפיע עליו עמוקות[9]. ב-1947 עבר הכשרה כמפקד כיתה[10]. במלחמת העצמאות השתתף איתן בהריסת קיסריה הערבית[8]. לאחר מכן לחם בשורות חטיבת הראל בגדוד הרביעי. הקרב הראשון שהשתתף בו היה קרב הקסטל, עם הכוח שכבש אותו בפעם האחרונה[11]. הוא נלחם בקרב נבי סמואל ולאחר מכן הגיע לראשונה בחייו לירושלים, שם נלחם בקרב על מנזר סן סימון ונפצע קשה מכדור בראשו אולם המשיך בלחימה. בתום ההפוגה הראשונה חזר למחלקה. בהפוגה השניה נשלח לקורס קצינים מחזור ג', שבסיומו התמנה לסגן מפקד הפלוגה. לאחר מכן עבר לגדוד העשירי[12].

המשך השירות בצבא

עריכה

ב-1949, לאחר המלחמה, חזר איתן למשקו בתל עדשים, ובמילואים שימש כסגן מפקד פלוגה בחטיבה 9[13]. ב-1950 עבר עם קבוצה של חקלאים צעירים למושב פטיש, וסייע לעולים חדשים בעבודה חקלאית. בקיץ 1951 התגייס לשירות קבע כקצין המבצעים של חטיבה 9. באביב 1952 עבר קורס צניחה ולמד להטיס מטוסים קלים. במהלך תקרית אש בצפון מערב השומרון פגש לראשונה את אריאל שרון. איתן סיים קורס מג"דים והתמנה למפקד פלוגה במילואים בגדוד הצנחנים 890. באמצע 1953 השתחרר וחזר למשק. בתחילת 1955 נקרא שוב לשירות מילואים[14]. בפשיטה על משטרת כונתילה ב-28 באוקטובר 1955 הסתער איתן בראש הלוחמים, בעודו מטפס על צוק תלול, מול אש האויב, וחיסל עמדת ירי אשר הפריעה להתקדמות הלוחמים[15]. על פועלו זה הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל, שהוסב לאחר מכן לעיטור העוז[16].

תיאור המעשה: ביום ה-28 באוקטובר 1955, בפשיטת כונתילה, הסתער סרן רפאל איתן בראש אנשיו, תוך טיפוס על צוק נישא ותלול מול אש האויב, וחיסל עמדת מק"ב שבלמה את התקדמותם. על מעשה זה הוענק לו: עיטור העוז ניסן תשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב-אלוף, ראש המטה הכללי.

בדצמבר 1955 נפצע בפעולת כנרת ופונה על גבי סירת דיג. בניתוח הוצאו שלושה כדורים מגופו, אחד מהם מהחזה. בינואר 1956 שוחרר מבית החולים, ולאחר מכן הועלה לדרגת רב-סרן ומונה לסגן מפקד גדוד 890[17]. בתקופת שירותו כמ"פ בצנחנים, הונהג שקצינים בכירים עוברים קורס צניחה, ואילו קצינים נבחרים יעברו קורס טיס מקוצר על מטוסים קלים. איתן עבר את הקורס וסיים אותו לאחר הפסקה ארוכה בשל פציעתו בפעולת כנרת[18]. בתום הקורס ב-1956[11], הוא זכה לענוד כנפי טיס ועליהן האות "ק", שהוענקו באותה תקופה לטייסי מטוסים קלים (בתום שנות ה-70, הומרו כנפיים אלו בכנפי טיס רגילות).

ביולי 1956 יצא עם משלחת של צנחנים לתחרויות צניחה חופשית בברית המועצות. לאחר שובו נתמנה למפקד גדוד 890[19]. במבצע קדש צנח ב-29 באוקטובר 1956 בראש גדוד הצנחנים 890 ממזרח למעבר המיתלה בחצי האי סיני[20], הצניחה הקרבית הראשונה בתולדות צה"ל ("מבצע מכבש").

ב-1958 יצא לקורס פו"ם במשך שנה ולאחר מכן נתמנה לסגן מפקד חטיבת הצנחנים[21]. ביוני 1960, בהיותו סגן אלוף, יצא לארצות הברית לשנת לימודים בבית הספר לפיקוד ומטה של המארינס. לאחר שובו נתמנה לראש ענף מבצעים במטה הכללי, תפקיד שמילא במשך שנתיים, במהלכן גם למד באוניברסיטת תל אביב היסטוריה כללית, היסטוריה צבאית וגאוגרפיה של המזרח התיכון[22]. בפברואר 1963 יצא בראש משלחת ישראלית לאליפות העולם בדאייה בארגנטינה. לקראת סוף תקופתו כראש ענף המבצעים, יצא עם משלחת של צה"ל לאתיופיה. במהלך שהותו שם, נפטר בנו הבכור, יוחנן. בתום כהונתו כראש ענף מבצעים, למד במשך שנה במחזור הראשון של המכללה לביטחון לאומי[23]. במאי 1964 נתמנה למפקד חטיבת הצנחנים הסדירה[24].

בחודש אוקטובר 1966, בחג הסוכות, קבע איתן שיא ישראלי בדאייה, כאשר דאה ממנחת מגידו[דרושה הבהרה] בעמק יזרעאל לנמל התעופה אילת[25][26]. בנובמבר אותה שנה פיקד על הצנחנים בפעולת סמוע[27].


במלחמת ששת הימים

עריכה

במלחמת ששת הימים (יוני 1967), בהיותו אלוף-משנה, פיקד על חטיבת הצנחנים שלחמה תחת אוגדה 84 בפיקוד ישראל טל בקרבות בפתחת רפיח וברצועת עזה[28]. במהלך הקרבות נתבשר שבן-אחיו, גיורא איתן, מפקד פלוגה בגדוד 890, נהרג[29]. ביום הרביעי של המלחמה, בהיותו בזחל"ם הפיקוד, נפצע קשה מכדור בראשו[30] במבואות רומני שבצפון מערב סיני.[דרוש מקור] הוא פונה לבית החולים בבאר שבע, שם הוצאו מראשו הכדור וכן רסיסים שנותרו בראשו מאז פציעתו במלחמת השחרור. באמצע יולי העביר את הפיקוד על החטיבה לדני מט ונתמנה לתפקיד מרכֵּז לקחי המלחמה במטה הכללי[30].

ב-3 בנובמבר 1967[31] התמנה למפקד חטיבת הבקעה (תחת חטיבה 80) וניהל את הלחימה בגזרה זו, שכללה מרדפים אחר מחבלים מארגוני הטרור הפלסטינים, שחדרו מעברו המזרחי של הירדן. במרץ 1968 פיקד על כוח של החטיבה בפעולת כראמה בשטח ירדן. הוא שימש מפקד הכוחות בבקעה עד יולי 1968[32].

קצין צנחנים ראשי

עריכה

ב-24 ביוני 1968 מונה איתן לקצין צנחנים ראשי במקום אל"מ אהרן דוידי[11]. בתפקידו זה פיקד על מבצע תשורה, שנערך בדצמבר של אותה שנה. המבצע כלל פשיטה על שדה התעופה הבינלאומי ביירות והשמדת מטוסי נוסעים של חברות תעופה לבנוניות שהיו בו[33]. ב-7 בינואר 1969 הוקמה מפקדת קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי (קחצ"ר) ורפאל איתן הועלה לדרגת תת-אלוף והוצב בראשה.

ביולי אותה שנה השתתף במבצע הפשיטה על האי גרין[34]. בהמשך אותה שנה נשלח לבקר אצל הלוחמים הכורדים בעיראק, במטרה לבדוק אם תנאי הקרב בזירת המלחמה שלהם מתאימים לשינוי אופייה: הרחבת ממדי המלחמה ממלחמת גרילה בלבד להתקפות גלויות נגד הצבא העיראקי. במהלך הביקור נפגש עם מנהיג המאבק הכורדי, מוסטפא ברזאני, אולם מסקנתו של איתן הייתה שלילית[35]. לאחר כארבע שנים בתפקיד קצין צנחנים ראשי, מונה ב-1972[36] למפקד עוצבת געש, אוגדה 36,[37] מפקדת אוגדה בפיקוד הצפון.

מלחמת יום כיפור

עריכה

ב-6 באוקטובר 1973, יום פרוץ מלחמת יום הכיפורים, התגייסה אוגדתו והחלה להזרים כוחות לרמת הגולן בניסיון לבלום את הצבא הסורי[38]. בערב קיבלה האוגדה בפיקודו את האחריות על רמת הגולן. משעלתה לגולן גם אוגדת המילואים 210 בפיקוד האלוף דן לנר, חולקה האחריות להגנת הרמה לשתי גזרות. אוגדה 36 התמקדה בבלימת הצבא הסורי בצפון רמת הגולן[39] ולאחר מכן פיקד על אוגדתו במסגרת המעבר למתקפה, בהבקעה בצפון רמת הגולן עד לכיבוש "המובלעת", ברמת הגולן הסורית. אחרי המלחמה פיקד על כוחות צה"ל במלחמת ההתשה במובלעת הסורית[40].

אלוף פיקוד צפון

עריכה

ב-29 באוקטובר 1973 העניק לו הרמטכ"ל דוד אלעזר דרגת אלוף[41], וב-14 באפריל 1974 מונה על ידי הרמטכ"ל מוטה גור לאלוף פיקוד הצפון. בתקופת כהונתו החל הקשר והסיוע הצבאי לנוצרים בלבנון. בסוף 1976 נפגש בסודיות, על סטי"ל של חיל הים במפרץ ג'וניה, עם מנהיג הפלאנגות, בשיר ג'ומאייל[42]. בתפקידו כאלוף הפיקוד, היה איתן בין מקימי הגדר הטובה. באוגוסט 1977 מונה לראש אג"ם. בזמן כהונתו בתפקיד, יצא צה"ל במרץ 1978 למבצע ליטני[43]. לפני היציאה למבצע איתן הקריא לחיילים בשטח כינוס את השיר על השחיטה של חיים נחמן ביאליק והשווה בכך את הפיגוע בכביש החוף שבעקבותיו צה"ל יצא למבצע זה, לפוגרום קישינב עליו נכתב השיר.

רמטכ"ל צה"ל

עריכה

ב-16 באפריל 1978, מונה רפול לרמטכ"ל בהמלצת שר הביטחון עזר ויצמן, והחליף בתפקיד זה את מוטה גור[43]. בנאום הראשון שלו כרמטכ"ל הפתיע את הנוכחים בנאום קצר בן 34 מילים[44]. כבר בתחילת שירותו כרמטכ"ל התבלט איתן בשורת צעדים בעלי משמעות סמלית, שנועדו, כפי הנראה, להכניס רוח של משמעת ויעילות לצבא, שעדיין היה תחת הרושם הכבד של מלחמת יום הכיפורים. צעדים אלו כללו את ההוראה לחזור לחבוש את הכומתה על הראש, את ההוראה לאסוף תרמילים משומשים לאחר מטווחי ירי[45], את השוואת צבע מדי הבנות לזה של מדי הבנים, וקיצוץ משמעותי בלהקות הצבאיות, עד כדי ביטולן כמעט. כחלק מתפיסתו את תפקידי הצבא כחורגים מביטחון בלבד, דאג איתן לפיתוח פרויקט חיילי מקא"ם (שנודעו בכינוי "נערי רפול"), במסגרתו גויסו נערים משולי החברה במטרה לשלבם בחברה הישראלית[46][47]. במקביל, קיבל רפול את הצעת פרופסור פליקס דותן ופרופסור שאול יציב מן האוניברסיטה העברית להקים את תוכנית תלפיות, שמטרתה לשלב את בוגריה ביחידות מחקר ופיתוח בצה"ל ובתעשיות הביטחוניות. ב-1979 היה איתן הרמטכ"ל הראשון שביקר בארצות הברית ביקור רשמי[48]. בעת ביקורו בפנטגון, העניק לו מזכיר ההגנה של ארצות הברית את אות לגיון ההצטיינות[49].

כרמטכ"ל הוביל קו התקפי אל מול פעילות המחבלים בלבנון. במהלך כהונתו צה"ל תקף מן האוויר, באש תותחים וכן ביצע פשיטות רבות על יעדי מחבלים בלבנון, ובהם מבצע שלכת, מבצע מנורה[50], מבצע מתח גבוה, מבצע איש דמים, מבצע מוביל, מבצע סיגל ומבצע צלצל[51][52]. בנוסף הוציא לפועל ביוני 1981 (כחודש ימים לאחר ששכל את בנו הטייס יורם בתאונת אימונים) את תקיפת הכור בעיראק[53], ופיקד על פעולות הצבא ופריסתו מחדש במסגרת החזרת חצי האי סיני למצרים, ובין היתר, על פינוי והריסת העיר ימית בסוף אפריל 1982[54].

כמפקד העליון של הצבא, המוסמך להעניק חנינות לחיילים, קיצר איתן, בצעד שנוי במחלוקת, את עונשם של חיילים שרצחו ערבים: סגן דניאל פינטו, קצין צנחנים וחתנו של דני מט, שהורשע ברצח ארבעה לבנונים בעת מבצע ליטני[55][56], אבי מכמל, מ"פ בחטיבת גולני שהורשע ברצח שבוי במבצע ליטני, אריה שדה, מג"ד בחיל ההנדסה שהורה להרוג שבוי[57], וישראל לדרמן, שהורשע ברצח פלסטיני בירושלים בהיותו חייל מילואים, כמעשה נקם[58].

מלחמת לבנון הראשונה
עריכה
  ערך מורחב – מלחמת לבנון הראשונה

ארגון אש"ף הקים החל באמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 אזורי שליטה במדינת לבנון שכללו בסיסי צבא ומצבורי נשק. ריכוז המחבלים של ארגון אש"ף התקרב לעשרת אלפים לוחמים. כוחו המדיני בלבנון גדל ובחסות סוריה וחלק ממדינות ערב חומש הארגון והיווה סכנה לגבולה הצפוני של מדינת ישראל וליציבות המשטר בלבנון. איתן, כרמטכ"ל, הגדיר את מיטוט הארגון והסבת פגיעה קשה לו ולאנשיו, והשבת הביטחון לגבול הצפון כמשימת צה"ל בעת פעולה צבאית נרחבת בלבנון[59]. ב-3 ביוני 1982 ניסה ארגונו של אבו נידאל להתנקש בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב. בתגובה הפציץ חיל האוויר מטרות של אש"ף בלבנון, ואלו הגיבו בירי על יישובי הצפון במטחי קטיושות עזים שנפלו גם במרכז העיר קריית שמונה.

ביום שישי, 4 ביוני הורתה הממשלה על פתיחת "מבצע שלום הגליל", שהחל ביום ראשון, 6 ביוני, והוא תחילתה של מלחמת לבנון הראשונה. בבוקרו של יום שישי, לפני תחילת המלחמה נשאל בראיון שהפך מפורסם: "מה בכוונת ישראל לעשות? האם היא תפתח במלחמה?". רפול ענה בקצרה ובאופן אופייני תוך שילוב ידיו: "ואם אני יודע, אני צריך להגיד לך?"

מטרות המלחמה, שתוכניותיה נוסחו זה מכבר תחת שמות הקוד "אורנים קטן" ו"אורנים גדול", היו סילוקה של הישות הפלסטינית המזוינת מגבול הצפון, וכן כינונו של משטר שלטוני בלבנון, בהנהגת באשיר ג'ומייל, אוהד לישראל.

צה"ל מימש את מטרותיו הראשונות בסילוק אש"ף מלבנון ואף סילוק הסורים מלבנון[60]. אחרי סילוק אש"ף מלבנון נשאר צה"ל בלבנון ופופולריות המלחמה החלה לרדת בציבור עקב הצטברות כמות נפגעים והרוגים במלחמה שהתמשכה. במהלך המלחמה הדיח רפול את אל"ם אלי גבע מתפקיד מפקד חטיבה בשל סירוב פקודה. מבחינה צבאית היה לצבא הישג מרשים בלבנון, סילוק אש"ף מלבנון, סילוק הסורים מלבנון, מבצע ערצב 19, הפלת 80 מטוסים סורים ללא אף מטוס קרב ישראלי שיורט על ידם. אך לאחר מכן אירעה שורת כשלים, אשר אחד החמורים בהם הוא הקרב בסולטאן יעקוב. התמשכות המלחמה בלבנון יצרה מחאה שהגיעה לשיאה בהפגנה כנגד אירועי סברה ושתילה.

פרשת סברה ושתילה
עריכה
  ערך מורחב – טבח סברה ושתילה

במהלך שהות צה"ל בבירת לבנון ביירות, בספטמבר 1982, ערך הארגון הלבנוני "הפלנגות הנוצריות" טבח במחנות הפליטים הפלסטיניים סברה ושתילה שבעיר. הטבח אירע לאחר רצח בשיר ג'ומאייל, מנהיג הפלנגות, שנבחר בתמיכת ישראל לנשיא לבנון. בעקבות הרצח של ג'ומייל השתלט צה"ל על מערב ביירות, המאוכלסת במוסלמים (עד אז שלט רק בצד המזרחי, הנוצרי). טיהור מחנות הפליטים מלוחמים פלסטינים הוטל על ידי ישראל על כוחות הפלנגות. הפלנגות נכנסו למחנות הפליטים סברה ושתילה בערבו של 16 בספטמבר, ותוך זמן קצר החלו בהרג חסר הבחנה. הם יצאו מהמחנות בבוקר 18 בספטמבר על פי דרישת צה"ל, ורק במהלך היום החלו להתברר ממדי הטבח. אין ידיעה מדויקת על מספר הנספים בטבח, וההערכה היא שמדובר בכ-700 עד 800 איש.

בעקבות לחץ דעת הקהל בארץ ובעולם מונתה ועדת חקירה ממלכתית, ועדת כַּהָן, לחקור את הטבח. הוועדה קבעה כי אכן לא הייתה מעורבות ישירה של צה"ל בטבח. אולם הוסיפה כי שר הביטחון אריאל שרון אחראי בכך שהתעלם מהסכנה שהפלנגות יערכו במחנות הפליטים פעולות נקם על רצח מנהיגם. בקשר לרמטכ"ל רפאל איתן קבעה הוועדה, שהייתה לו גם אחריות למניעת הטבח, אך הוועדה לא תמליץ על הדחתו מתפקיד הרמטכ"ל מכיוון שממילא הוא עומד לסיים את תפקידו[61].

החזית לשחרור לבנון מזרים
עריכה
  ערך מורחב – החזית לשחרור לבנון מזרים

בספר שפרסם העיתונאי רונן ברגמן בשנת 2018, נחשף כי בשנת 1980 בהיותו רמטכ"ל, הקים איתן ארגון טרור סודי שפעל בלבנון, החזית לשחרור לבנון מזרים.

מטרת הארגון הייתה לפגוע באנשי ארגון אש"ף ובמיוחד בצמרתו. הארגון הופעל על ידי מפקד פיקוד הצפון אביגדור בן-גל, שמינה את מאיר דגן למוביל הפעילות[62]. ב-5 באוגוסט 1981 מונה אריאל שרון, להיות שר הביטחון בממשלת בגין. שרון הורה לבן גל ולדגן להכפיל את מאמציהם במטרה לפגוע בצמרת אש"ף[62]. עד אוקטובר 1981 נמנו 308 הרוגים בפיגועי הארגון[63].

לקראת תחילת מלחמת לבנון הארגון פסק לפעול אולם חזר לבצע פעולות טרור חצי שנה לאחר פרוץ המלחמה. דוגמאות לפעילות הארגון כוללות פצצה במטה אש"ף בשתורא שבשליטת סוריה ב-28 בינואר 1983 שהרגה 35 בני אדם. ב־5 בפברואר התפוצצה מכונית תופת מול משרדי המכון למחקר פלסטיני בביירות, וגרמה ל-20 הרוגים, כולל אשתו של סברי ג'ריס[64][65][66]. פצצה שלישית התפוצצה בבעלבכ ב־7 באוגוסט 1983, בה נרצחו כ־30 בני אדם ונפצעו כמעט 40[67]. הארגון חדל לפעול בסוף שנת 1983.

בהמשך פקדו איתן ושרון על פיצוץ מטוסי נוסעים מעל הים, במטרה להרוג את ערפאת. במשך תשעה שבועות נערך מעקב אחר טיסותיו של ערפאת, מטוסי קרב של חיל האוויר והוזנקו לפחות חמש פעמים במטרה להפיל מטוסי נוסעים שעליהם חשבו שערפאת נמצא. בכל המקרים בכירי חיל האוויר חיבלו באופן מכוון בהפלת המטוסים מסיבות מצפוניות ובטיעונים שונים. באחד המקרים, התקשורת בין המטוסים שובשה בכוונה, ובמקרה אחר דיווחו באופן שקרי שהמטוסים הגיעו ליעד באיחור. עמוס גלבוע, שהיה אז חבר הצוות וראש חטיבת המחקר באמ"ן, הביע התנגדות עקבית למבצע בטענה שאם המדינה תפיל מטוס נוסעים זה יגרום לה נזק מדיני עצום. לפי ברגמן הקצינים סירבו בנימוק שמדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל[62].

פעילות הארגון הוסתרה מרוב הממשלה והצבא. היא גם נעלמה מעיני העיתונות, הכנסת ומערכת המשפט. קיום הארגון ופעילותו נחשפו רק לאחר כ-35 שנה מזמן פעילותו[62].

סיום שירותו כרמטכ"ל
עריכה

ב-19 באפריל 1983 סיים רפול את כהונתו בתפקיד ראש המטה הכללי, שנמשכה 5 שנים ו-3 ימים[68], יותר מכל רמטכ"ל אחר. לקראת פרישתו מצה"ל, המליץ לשר הביטחון משה ארנס למנות כרמטכ"ל את האלוף אביגדור בן-גל, אולם ארנס לא קיבל את המלצתו ולתפקיד מונה האלוף משה לוי[69]. לאחר סיום כהונתו כרמטכ"ל, התנדב איתן לשירות מילואים כטייס, קיבל דרגת ייצוג של רב-סרן והשתתף במשימות קישור ומודיעין[70].

ארבע שנים לאחר פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל, איים לחשוף תוכנן של שיחות טלפון של אלופי המטכ"ל בתקופתו. לדבריו קיבל אישור מהדרג מדיני לביצוע האזנות סתר, וזאת בשל מכת הדלפות[71].

פוליטיקה

עריכה

רפאל איתן שובץ במקום ה-25 הסמלי ברשימת "שלומציון" בראשות אריאל שרון בבחירות לכנסת ה-9 ב-1977, אך פרש מהמשך דרכו הפוליטית, שרק החלה, על מנת לחזור ולהמשיך לתפקד כאלוף פיקוד צפון, ובעתיד – גם כרמטכ"ל. לאחר פרישתו מהצבא באפריל 1983, והחלפתו על ידי רב-אלוף משה לוי, נכנס איתן לפוליטיקה בשנית.

זה מכבר הייתה לו תדמית של "הישראלי השורשי". בעל רקע חקלאי, בעל תחביבים כנגרות, ודאייה בדאון (הוא היה אף בעל רישיון טיס), ובמיוחד בשל האופן הישיר והמשובש לעיתים בו התבטא, נמשכו חוגים רחבים בציבוריות הישראלית אל דמותו. כן בלט בדאגתו לעניינים אקולוגיים – ידועה קריאתו "להתקלח בזוגות" לשם חיסכון במים. האמין גם, כי על האזרח לקחת כמה שיותר יוזמה בנושאים שונים (למשל, להיות "פועל הניקיון" של סביבתו) וכי יש לצמצם ולפשט את הבירוקרטיה בישראל. בתחום הכלכלי, דגל בכלכלת שוק.

טיפוסית היא התבטאותו ב-12 באפריל 1983 בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת לפיה יש להגיב לזריקת אבנים בכבישי יהודה ושומרון בתגובה ציונית הולמת של הקמת יישובים עד שהערבים יוכלו רק "להתרוצץ כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק"[72].

בתחילה היה פעיל במסגרת חוג עין ורד, "חוג נאמני ארץ ישראל השלמה של ההתיישבות העובדת"[73] ולאחר מכן במסגרת מפלגה עצמאית בשם צומת. רפול ייצג קו מדיני ימני נוקשה ובלתי מתפשר מחד, וליברליות בנושאים הנוגעים לדת ולמדינה מאידך. הוא נבחר לכנסת ה-11 במסגרת רשימת התחיה-צומת, ובכנסת ה-12 שימש בתפקיד שר החקלאות בין השנים 1990–1991.

 
רפאל איתן בביתו במושב תל עדשים 1984 . מתוך אוסף דן הדני שבספריה הלאומית

לקראת הבחירות לכנסת ה-13 ב-1992 הנהיגה מפלגת צומת תעמולת בחירות שמוקדה בדמותו של רפאל איתן. על פי סקרים שעשתה המפלגה בחודשים שלפני הבחירות, נמצא שעיקר התמיכה במפלגה נובעת מהערכה אישית לאיתן. תומכים מהמעמד הנמוך הדגישו במיוחד את עברו כרמטכ"ל, את התוכניות החינוכיות שקידם בצבא ואת תמיכתו ברפורמה בחינוך. תומכים ממעמד הביניים הדגישו יותר את יושרתו, התנגדותו לכפייה דתית, תמיכתו בגיוס בחורי ישיבות ואת תמיכתו בשינוי שיטת המשטר. בנוסף נמצאה בסקרים קבוצה גדולה של מצביעים ששקלה להצביע עבור צומת בגלל עמדותיו הביטחוניות, שכללו התנגדות לנסיגות ברמת הגולן וביהודה ושומרון ותגובה נוקשה נגד הטרור[74].

בבחירות עצמן הצליחה תנועת צומת להשיג הישג יוצא דופן של שמונה חברי כנסת, אשר פרט לרפאל איתן לא היו מוכרים במיוחד לציבור. רפאל איתן השאיר את תנועתו באופוזיציה, ולא הצטרף לממשלתו של יצחק רבין. בצומת החלו סכסוכים פנימיים ואיתן לא הצליח לשלוט בסיעתו החדשה. בינואר 1994 פרשו מהסיעה שלושה מחבריה, גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ, והקימו את סיעת יעוד. סיעה זו הצטרפה בינואר 1995 לקואליציה ולממשלת יצחק רבין, ובזכות תמיכתה אושר בכנסת הסכם אוסלו ב'.

בבחירות שהתקיימו בשנת 1996, שהיו לראשונה בחירות אישיות לראשות הממשלה, הייתה תמיכתו של רפול חשובה, שכן הבחירות הוכרעו לבסוף בהפרש של כאחוז מכלל הבוחרים. רפול החליט לרוץ עם מפלגת הליכוד, שרצה בבחירות אלו כתנועה מאוחדת עם מפלגתו "צומת" ועם מפלגת גשר שבראשות דוד לוי. לאחר ניצחון בנימין נתניהו בבחירות, הובטח לו תפקיד השר לביטחון פנים, אך עקב חקירה פלילית שהתקיימה נגדו על שימוש פוליטי בפרטים אישיים שהוצאו ממאגרי מידע צבאיים (לאחריה הוא הועמד לדין והודה בעובדות כתב האישום, אך נפסק שעובדות אלה אינן מהוות עבירה[75]), הוא היה מנוע מלכהן בתפקיד זה. רפול קיבל את תפקיד שר החקלאות והגנת הסביבה, וכן מונה לסגן ראש הממשלה. כשר החקלאות מינה את רפי רמון ליושב ראש צוות ההיגוי להקמת מרכז לחקלאות מתקדמת במקווה ישראל. הייתה זו תקופת כהונתו האחרונה בכנסת ובממשלה. השפעתו בתקופה זו הייתה שולית, והתמיכה הציבורית לה זכה התמעטה והלכה.

לקראת הבחירות בשנת 1999 כשלו המגעים של צומת בראשות איתן לרוץ שוב ברשימה משותפת עם הליכוד, והמפלגה התמודדה בבחירות באופן עצמאי, קיבלה רק 4,128 קולות ולא עברה את אחוז החסימה.

רפאל איתן הוא היוזם הראשון של שתי הצעות חוק פרטיות שנכנסו לספר החוקים.[76]

הפרישה מהפוליטיקה ומותו

עריכה
 
פסל של איתן בבית הספר ע"ש רפאל איתן ברמת גן

בבחירות לכנסת השש עשרה שהתקיימו בשנת 2003 התמודדה צומת בראשות משה גרין, שקיבלה את ברכתו של איתן, אך הוא לא היה ברשימתה לכנסת, ולמעשה פרש מעסקי הציבור. צומת שוב לא עברה את אחוז החסימה, וזכתה רק ב-2,023 קולות.

ב-23 בנובמבר 2004 הגיע, כמדי בוקר בשנתיים האחרונות לחייו, עם מכוניתו לנמל אשדוד, מתוקף תפקידו בהנהלת החברה הקבלנית שזכתה במכרז להקמת "נמל היובל" כאחראי על הקמת שובר הגלים במקום. הוא יצא ממכוניתו על מנת לבדוק את נזקי הסערה שהתחוללה במקום בלילה הקודם, ואז ככל הנראה פגע בו נחשול מים, העיפו לים והטביעו[77]. גופתו נמשתה מהמים לאחר זמן קצר על ידי אנשי חיל הים, והוא נקבר ביום המחרת בתל עדשים.

תחקיר שפורסם ב"ידיעות אחרונות"[78] העלה שורת ספקות בשאלה אם המוות של איתן היה תאונה. התחקיר הסתמך על שחזור נסיעתו על המזח ויציאתו מהרכב, וכן על בעיות אליהן נקלע בחודשי חייו האחרונים. אלמנתו הכחישה את האפשרות שהייתה זו התאבדות.

הנצחתו

עריכה
 
קטע כביש 60 הנקרא על שמו של רפאל איתן

אחר מותו נקראו מספר פרויקטים מרכזיים בישראל על שמו. הנמל בו מצא את מותו נחנך באוגוסט 2005. הוא נקרא על שמו "נמל איתן", ועל שובר הגלים הוקם ציון לזכרו.

קטע כביש בכביש 60, מצומת תל עדשים ועד למבואות נוף הגליל, העובר בדרכו מעל גשר ודרך מנהרה שנחצבה בהר הקפיצה, נקרא אף הוא על שמו. הכביש נחנך בנובמבר 2008, אך כאשר הסתבר לראש עיריית נצרת, ראמז ג'ראיסי, כי הכביש נקרא על שם איתן, נטש ג'ראיסי את הטקס.

בשנת 2004, במסגרת הארגון החברתי "מעשה" הוקם גרעין התנדבות הקרוי על שמו של רפול – גרעין איתן. גרעין איתן הוא גרעין המיועד לצעירים מהמגזר היהודי בגילאי 18–22 תושבי פריפריה גאוגרפית וחברתית. ייעוד הגרעין הוא מתן הזדמנות לצאת לשנת התנדבות ומסלול נח"ל לצעירים אשר עד כה לא ניתנה להם האפשרות.

ב-2010 נקראו על שמו בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים ("מחנה איתן")[79], וכן תיכון מקיף רמת גן ע"ש רפאל איתן[80].

עמותת "רפול" להנצחתו יזמה מספר רב של פעילויות – מפעל של מלגות שניתנות על שמו ופרס שנתי, הקמת אתר מבקרים בתל עדשים, הקמת מכון מחקר בנושא התיישבות וביטחון במכללת עמק יזרעאל ופעילויות נוספות ברוח זו.

ב-2018 נקראה על-שמו של איתן תחנת הרכבת עפולה, שנמצאת במרחק קילומטרים אחדים ממושבו תל עדשים[81].

במצפה רמון פועלת מכינה קדם צבאית "אשר רוח בו" ע"ש רפאל איתן, הפועלת בקרב נוער מהפריפריה החברתית-כלכלית בישראל[82].

ברמלה נקרא רחוב על שמו בשכונת נאות-שמיר (על שם יצחק שמיר), שרבים מהרחובות בה נקראים על שם רמטכ"לים לשעבר.

חיים אישיים

עריכה
 
רפאל איתן רפול ורעייתו עפרה מאירסון

בינואר 1952 נשא רפול לאישה את מרים (1930–2020)[83], אותה הכיר בתל עדשים כשהיה בן 8. מרים ילידת גרמניה, בת לאם נוצרייה ואב יהודי, עבדה כאחות ראשית בבית החולים העמק[84], ולהם חמישה ילדים:

בשנת 1996, איתן התגרש ממרים ונישא בשנית לעפרה מאירסון, מנהלת פנימיית אהבה ופעילת שמאל. בריאיון לעיתון בשנות האינתיפאדה השנייה סירבה מאירסון להתייחס לשאלות על יחסו של בעלה לקריאותיה בעד סרבנות. לאחר מותו התפרסם ריאיון עימה, שבו טענה כי למרות תדמיתו הקשוחה בציבור, רפול סבל מטראומה שנבעה מתקופת שירותו הצבאי[87].

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רחל אורלוף
 
רפאל אורלוף
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מרים איתן
 
 
 
 
 
צבי נשרי
 
 
 
מאשה סקיבין
 
דב סקיבין
 
חנה אורלוף
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שמואל איתן
 
רפאל איתן
 
רינה הברון
 
מרים גבע
 
 
 
יהודית גנדלמן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אביב הברון
 
דודו גבע
 
 
 
דובי גל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אהרון גבע
  • באילן יוחסין זה מופיעים רק אישים שזכו לפרסום וחוליה המקשרת בין דורות ואבות המשפחה.

פרסומים

עריכה

ספרים

עריכה

מכתבים

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: רפאל איתן
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רפאל איתן
מכתביו

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ אחיה הם חנה אורלוף וצבי נשרי. בן אחיה, מאיר דב, הוא זאב אורלוב, מחללי מאורעות תרפ"א בפתח תקווה, שעל שמו רחוב במרכז פתח תקווה.
  2. ^ סיפור של חייל, עמ' 29–31.
  3. ^ דוד תדהר (עורך), "אליהו איתן", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ט (1958), עמ' 3272
  4. ^ נחום ברנע, חמישה בעקבות אחד, מוסף לשבת של ידיעות אחרונות, 10 ביוני 2011, עמוד 3
  5. ^ ב-1985 כתב רפול באוטוביוגרפיה שלו (עמ' 31): "על הכול היה אבא מדבר אתי. על משפחתו ומוצאו – אף מלה אחת. כאילו גונז בלבו סוד. מוצאו באוקראינה. זהו. בלי תולדות. עד היום לא נתפענחו לי המסתורין. כאשר שאלתי אותו – סירב בתוקף. המשפחה – לא".
  6. ^ סיפור של חייל, עמ' 29: נהרג לאחר שנפל מעגלה.
  7. ^ סיפור של חייל, עמ' 32.
  8. ^ 1 2 סיפור של חייל, עמ' 33–34.
  9. ^ סיפור של חייל, עמ' 11, 14, 321.
  10. ^ סיפור של חייל, עמ' 19.
  11. ^ 1 2 3 יצהר פורת, "רפול" מן הצנחנים, למרחב, ‏ 28 ביוני 1968.
  12. ^ סיפור של חייל, עמ' 36–43.
  13. ^ סיפור של חייל, עמ' 45.
  14. ^ סיפור של חייל, עמ' 51–52.
  15. ^ סיפור של חייל, עמ' 55–56.
  16. ^ עיטור העוז שהוענק לרפאל איתן, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
  17. ^ סיפור של חייל, עמ' 57–59.
  18. ^ סיפור של חייל, עמ' 46–47.
  19. ^ סיפור של חייל, עמ' 59, 63.
  20. ^ סיפור של חייל, עמ' 64–65.
  21. ^ סיפור של חייל, עמ' 72.
  22. ^ סיפור של חייל, עמ' 73–75, 77.
  23. ^ סיפור של חייל, עמ' 78, 80–81.
  24. ^ סיפור של חייל, עמ' 84.
  25. ^ יאיר שטרן, הדאון היה ישראלי..., מעריב, 5 באוקטובר 1966
  26. ^ ראו גם: סיפור של חייל, עמ' 47–50.
  27. ^ סיפור של חייל, עמ' 86.
  28. ^ גל פרל פינקל, מרוב שהתאהבנו בצה"ל של "חשופים בצריח", התעלמנו מסימני ההתראה, באתר זמן ישראל, 12 ביוני 2020.
  29. ^ סיפור של חייל, עמ' 89, 91, 93–96.
  30. ^ 1 2 סיפור של חייל, עמ' 97–99.
  31. ^ סיפור של חייל, עמ' 103.
  32. ^ סיפור של חייל, עמ' 108–109.
  33. ^ סיפור של חייל, עמ' 114–116.
  34. ^ סיפור של חייל, עמ' 111.
  35. ^ סיפור של חייל, עמ' 117–122.
  36. ^ סיפור של חייל, עמ' 123–124.
  37. ^   גל פרל פינקל, ‏המפקד שבחר לתקוף, בעיתון מקור ראשון, 8 במאי 2019.
  38. ^ סיפור של חייל, עמ' 128.
  39. ^ סיפור של חייל, עמ' 131.
  40. ^ סיפור של חייל, עמ' 141.
  41. ^ סיפור של חייל, עמ' 143.
  42. ^ סיפור של חייל, עמ' 151–155.
  43. ^ 1 2 סיפור של חייל, עמ' 160, 162.
  44. ^ "לא הרחק מכאן, לפני שלושים שנה, נקבע בקרב כבד עתידה של ירושלים- לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח. הייתה לי הזכות לקחת חלק באותו קרב וכבוד גדול היום במקום הזה, לקבל את כהונת הרמטכ"ל".
  45. ^ סיפור של חייל, עמ' 165, 167.
  46. ^ סיפור של חייל, עמ' 168–171.
  47. ^ טלי יצחקי, יורים ולומדים: "פרויקט 'נערי רפול' עדיין חיוני", באתר ynet, 24 בנובמבר 2004
  48. ^ סיפור של חייל, עמ' 175.
  49. ^ הרמטכ"ל קיבל עיטור כבוד אמריקאי, דבר, 7 בנובמבר 1979
  50. ^ יום טוב סמיה, "מנהיגות ברגעים של אמת", הוצאת קונטנטו דה סמריק, 2014, עמוד 313.
  51. ^ מבצע "צלצל", באתר סיירת צנחנים.
  52. ^ עפר שלח, יורים ומטייחים, ידיעות אחרונות המוסף לשבת, ‏ 26.11.2004, עמודים 4–5 ו-25, כפי שהועלה באתר פרש.
  53. ^ סיפור של חייל, עמ' 185–189.
  54. ^ סיפור של חייל, עמ' 201–202.
  55. ^ תום שגב, היה מקרה, נגמר, מתוך "הארץ", 21 בנובמבר 1999, כפי שהועלה באתר פרש
  56. ^ נחום ברנע, "מסעותי עם פנקס", ידיעות ספרים, 2008, עמ' 142-143
  57. ^ אביחי בקר, מקולל, מתוך "הארץ", 3 בדצמבר 1999, כפי שהועלה באתר "פרש"
  58. ^ סיפור של חייל, עמ' 163–165.
  59. ^ אמיר אורן, מי שינה את ההוראה מחקר בצה"ל: שרון תרם לכישלונות מלחמת לבנון, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2012
  60. ^ גל פרל פינקל, "אבו נידאל – אבו שמידאל. צריך לדפוק את אש"ף!", הבלוג על הכוונת, ‏ 10 ביוני 2016.
  61. ^ זאב שיף, לוחם נועז, איכר בנשמתו, מתוך "הארץ", 24 בנובמבר 2004, כפי שהועלה באתר פרש
  62. ^ 1 2 3 4 הארץ, ספר חדש: שרון הורה ב-1982 להפיל מטוסי נוסעים כדי להרוג את ערפאת, באתר הארץ, 24 בינואר 2018
  63. ^ Fred Schiff, A 165-pound bomb ripped through an empty schoolhouse in..., באתר סוכנות הידיעות UPI, ‏2 באוקטובר 1981 (באנגלית).
  64. ^ Masalha, Nur (2012). The Palestine Nakba: Decolonising History, Narrating the Subaltern, Reclaiming Memory. London: Zed Books Ltd. p. 144. ISBN 9781848139732..
  65. ^ Lee O'Brien, Campaign of Terror: Car Bombing in Lebanon, MERIP Reports 118 (October 1983), p. 26.
  66. ^ Middle East Record (MER), 2 October 1982, pp. 6-8.
  67. ^ O'Ballance, Edgar (1998). Civil War in Lebanon, 1975-92. London: Palgrave Macmillan. p. 126. ISBN 0-333-72975-7.
  68. ^ סיפור של חייל, עמ' 329.
  69. ^ סיפור של חייל, עמ' 310.
  70. ^ דני אשר, אנציקלופדיית יפעת לתולדות התעופה והחלל בישראל, עמ' 623
  71. ^ מנחם רהט, ח"כ ארצי לרפול: אם תפתח את הפה תתן את הדין, מעריב, 17 באפריל 1987
  72. ^ העכבר ששתק, באתר פרש, 28 בנובמבר 2004
  73. ^ תשובה נוסח רפול לשלום עכשיו, דבר, 8 באוגוסט 1983
  74. ^ Daniel Judah Elazar, Shmuel Sandler, Israel at the polls, 1992, Rowman & Littlefield, 1995, pages 87-88
  75. ^ תפ (חיפה) 5040/96 מדינת ישראל נגד רפאל איתן ואחרים, ניתן ב-16 ביוני 1997 (באתר "נבו")
  76. ^ הצעות חוק פרטיות של ח"כ רפאל איתן, באתר מאגר החקיקה הלאומי
  77. ^ שמוליק חדד ואבי כהן, רפאל איתן טבע למוות; שרון: איבדתי חבר לדרך, באתר ynet, 23 בנובמבר 2004
  78. ^ אמיר שואן ושחר גינוסר, הסערה שבפנים, מוסף 7 ימים,ידיעות אחרונות, ‏18 נובמבר 2011
  79. ^ ראו: בא"ח צנחנים, באתר עמוד ענן
  80. ^ ברמת-גן נחנך בית ספר המקיף ע"ש רפאל איתן ז"ל(הקישור אינו פעיל, 11.9.2021), באתר Local
  81. ^ יניב אעידן, "רפולה": התחנה הבאה - תחנת רפול – עפולה, באתר עמקניוז, 20 בפברואר 2018
  82. ^ עמותת אשר רוח בו
  83. ^ דניאל דדון, נפטרה מרים איתן, האחות הראשית המיתולוגית של העמק, באתר mynet‏ העמק, 23 בדצמבר 2020
  84. ^ סיפור של חייל, עמ' 52.
  85. ^ סיפור של חייל, עמ' 80.
  86. ^ הענף לאיתור נעדרים, תא"ל ארלוזור ("זוריק") לב ז"ל, באתר צה"ל (הקישור אינו פעיל, 17.8.19)
  87. ^ רוני הדר, רפול של הלילות, באתר הארץ, 3 בינואר 2006
רפאל איתן - תבניות ניווט
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רפאל_איתן&oldid=40106453"