יוליוס השני
יוּליוּס השני (בלטינית: Iulius II; נולד בשם ג'וּלְיָאנוֹ דֶלָה רוֹבֶרֶה; 5 בדצמבר 1443 – 21 בפברואר 1513) היה האפיפיור בין 1503 ל-1513. נודע כמדינאי מהשורה הראשונה וכפטרון של האמנויות, שגילה עניין מועט בהנהגת הכנסייה מבחינה רוחנית.
 | |||||||
| דיוקן האפיפיור יוליוס השני, ככל הנראה צויר בידי רפאל | |||||||
| לידה |
5 בדצמבר 1443 אלביזולה, באזור ליגוריה באיטליה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
21 בפברואר 1513 (בגיל 69) רומא | ||||||
| מדינה | מדינת האפיפיור | ||||||
| מקום קבורה |
בזיליקת פטרוס הקדוש  | ||||||
| עיסוק |
כומר קתולי | ||||||
| דת |
הכנסייה הקתולית | ||||||
| שושלת בית דלה רוברה | |||||||
| |||||||
| |||||||
  | |||||||
חייועריכה
ג'וליאנו דלה רוברה היה אחיינו של סיקסטוס הרביעי. נשלח להתחנך במנזר פרנציסקני, אך לא הצטרף לשורות המסדר. לאחר שדודו נבחר לאפיפיור זכה לקידום מהיר בהיררכיה הכנסייתית. ראשית מונה לבישוף של קרפנטרה בצרפת, ומעט לאחר מכן מונה לקרדינל. בו בזמן כיהן כארכיבישוף של אביניון וכבישוף של לא פחות משמונה דיוקסיות. הוא צבר השפעה רבה בקרב עמיתיו הקרדינלים בזמן כהונתו של אינוקנטיוס השמיני.
היה אחד המועמדים להחליף את אינוקנטיוס לאחר מותו בשנת 1492, אך הפסיד בהצבעה לרודריגו בורג'ה (שקיבל את השם אלכסנדר השישי) בעקבות הסכם סודי בין זה האחרון לבין הקרדינל אסקניו ספורצה. דלה רוברה נסע לפריז כדי לשכנע את שארל השמיני מלך צרפת לכבוש את נאפולי, מתוך מטרה להדיח את אלכסנדר השישי, אך ללא הצלחה. כשמת אלכסנדר השישי בשנת 1503 תמך במועמדותו של הקרדינל פיקולומיני (פיוס השלישי) שמת כחודש לאחר הקדשתו לתפקיד (כתוצאה מהזדהמות כיב לפי תאוריה אחת או מהרעלה לפי תאוריה אחרת). כעת הצליח דלה רוברה לרכוש את תמיכתו של צ'זארה בורג'ה ונבחר פה אחד לאפיפיור החדש. בציניות אופיינית לתקופה פרסם עם בחירתו לתפקיד צו האוסר על קניית משרת האפיפיור בכסף.
לאחר שהבטיח את תמיכתן של משפחות האצולה של רומא, העמיד בראש מעייניו את הרחבתה של מדינת האפיפיור באיטליה. כדי לבלום את התפשטותה של ונציה הקים ב- 1508 את הליגה של קמברה עם לואי השנים עשר, מלך צרפת, הקיסר מקסימיליאן ופרננדו השני מלך אראגון. אם כי כוחותיו של לואי השנים עשר הביסו את אלה של ונציה בקרב אנדיילו (14 במאי 1509), יוליוס השני הבין עד מהרה כי לצרפתים תוכניות משלהם לגבי איטליה. ב- 1510 הוא פרש מן הליגה של קמברה וכרת ברית עם ונציה, אך ברית זו הובסה שוב ושוב בידי הצרפתים.
כדי להרחיקם מאדמת איטליה, כרת יוליוס השני ברית עם ספרד. לברית זו, שכונתה הליגה הקדושה, הצטרפו גם מקסימיליאן הראשון והנרי השמיני מלך אנגליה. באותה תקופה כינס גם את ועידת לטראנו החמישית. הברית השיגה אמנם את מטרתה, והצרפתים גורשו מאיטליה ב-1512, אחרי שכוחות שווייץ, שהצטרפה לליגה הקדושה, פלשו למילאנו ומינו את מאסימיליאנו ספורצה לדוכס מילאנו. עם זאת, איטליה נשארה בשליטת כוחות זרים עוד זמן רב.
ליוליוס השני הייתה משיכה עזה לאמנות. הוא הניח את אבן הפינה לבזיליקת סן פייטרו, והיה פטרונם וידידם האישי של אמנים כמו ברמנטה, רפאל ומיכלאנג'לו, שממנו הזמין את הפרסקאות של תקרת הקפלה הסיסטינית.
מת בשנת 1513 ונקבר בכנסיית סן פייטרו אין וינקולי ברומא.
אופי שלטונו החילוני והאינדולגנציות הרבות שמכר כדי לממן את בניית כנסיית סן פייטרו עוררו עליו את זעמם של ארסמוס מרוטרדם ושל מרטין לותר, וגרמו לערעור מעמדה המוסרי של הכנסייה, ובכך היו בעקיפין אחד מהגורמים לרפורמציה.
ראו גםעריכה
לקריאה נוספתעריכה
- ברברה ו. טוכמן (1986). "האפיפיורים של הרנסאנס מעוררים את הפרישה הפרוטסטאנטית: 1470-1530", בתוך: מצעד האיוולת, הוצאת ספרית מעריב, עמ' 59–138.
קישורים חיצונייםעריכה
- יוליוס השני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- יוליוס השני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
| הקודם: פיוס השלישי |
אפיפיור (רשימת האפיפיורים) |
הבא: ליאו העשירי |