יונתן שפירא (סוציולוג)

אין תמונה חופשית

יונתן שפירא (192915 באפריל[1] 1997) היה פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב וממקימי האוניברסיטה.

תוכן עניינים

פועלועריכה

שפירא סיים את הדוקטורט שלו באוניברסיטת קולומביה ב-1964, שב לישראל והקים את הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב ועמד בראשה בשנים 1964 עד 1968. בתקופה זו הקים את ארבעת החוגים המרכזיים של הפקולטה: מדע המדינה, סוציולוגיה, כלכלה וסטטיסטיקה ועיצב תוכניות לימוד אקדמיות מבראשית. הוא היה מקורב לרקטור האוניברסיטה פרופסור בן-ציון כץ ולדיקן הפקולטה למדעי הרוח פרופסור צבי יעבץ שהיה מראשי האוניברסיטה, שלקחו איש צעיר שזה עתה סיים דוקטורט ונתנו לו לעמוד בראשה של הפקולטה למדעי החברה. שפירא שקד למנוע מינויים לא ראויים ועמל להביא לפקולטה סגל מרצים צעיר שזה עתה סיים דוקטורטים באוניברסיטאות יוקרתיות בעולם והאמון על שיטות מחקר חדשות במדעי החברה, כדוגמת רינה שפירא בסוציולוגיה, איתן ברגלס בכלכלה, אשר אריאן במדעי המדינה, ועמנואל מרקס באנתרופולוגיה.

מחקריועריכה

שפירא היה הסוציולוג הראשון ששבר את הפרדיגמה של הזרם הפונקציונליסטי בסוציולוגיה הישראלית מיסודו של שמואל נח אייזנשטדט. לפי הגישה הפונקציונליסטית, הסדר החברתי הקיים הוא נתון והמראה החברתי היא תשקיף של הווייתה. גישה זו ראתה את ערכי המודרניזציה המערביים כחיוביים והיא תאמה את השקפת העולם של הוגי הציונות ומנהיגי המדינה, ולדברי מבקריה, וראשון להם שפירא, הצדיקה את יחסם לערבים ולמזרחים. לפי גישה זו, אבות היישוב לא התכוונו לעלות על מסלול של קונפליקט עם הערבים, אלא להקים חברה מודרנית, בצד החברה הערבית, אלא שמנהיגי תנועת לאומיות ערבית לא ראו זאת עין בעין והעלו את המזרח התיכון על מסלול עקוב מדם.

בשני ספריו "אחדות העבודה ההיסטורית: עצמתו של ארגון פוליטי" (1975) ו"הדמוקרטיה בישראל" (1977) ראה שפירא את תפקידה של הסוציולוגיה לא בבחינת כוונות המנהיגים והצהרותיהם, כי אם בבדיקת מעשיהם. הוא חקר כיצד כיוונה עצמה תנועת העבודה להשגת הגמוניה מוחלטת ביישוב והמלל שיצא מפיה בא לטבוע חותמת אידאולוגית על כך.

שפירא גורס כי חרף הצהרותיה הסוציאליסטיות, הרי שדה פקטו תנועת העבודה הקימה מוסדות חברתיים, פוליטיים וכלכליים בדלניים ושלטה בהם באופן ריכוזי. לפי שפירא, דמוקרטיה אמיתית משמעותה ריבוי אליטות המבקרות ומווסתות את האליטה הפוליטית השלטת. שפירא אף סובר כי תנועת העבודה הניאה כל מאמץ לגיבושה של חוקה פורמלית כתובה, מכיוון שהיה בכוחה של זו לשים סייג לכוחו של השלטון. שפירא רואה את נפילתה של תנועת העבודה בשנת 1977 כתוצאה ממאמץ מודע של דור מייסדי המדינה וסירוס דור ההמשך שלה, הוא דור הפלמ"ח בני הארץ, על מנת שלא יקראו עליה תיגר ויאיימו על מעמדה.

שפירא שינה את השיח הסוציולוגי הישראלי מעיסוק באידאולוגיה לדיון במוסדות החברה ופעולותיהם והכניס לשיח הסוציולוגי הישראלי את המונחים קונפליקט, שינוי בן-דורי, שליטה ועוצמה.

ספריועריכה

  • אחדות העבודה ההיסטורית: עצמתו של ארגון פוליטי. תל אביב: עם עובד, תשל"ה 1975.
  • הדמוקרטיה בישראל. רמת גן: מסדה, 1977.
  • עילית ללא ממשיכים: דורות מנהיגים בחברה הישראלית. תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ד 1984.
  • המחלוקת בין חיים ויצמן לבין לואי ברנדייס, 1919-1921. תשל"ד 1984.
  • יסודות הסוציולוגיה/ יונתן שפירא, אורי בן-אליעזר. מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1986.
  • משבר התעסוקה המלאה: 1965-1957: פרק בכלכלה המדינית של ישראל/ יונתן שפירא ולב גרינברג. תל אביב: מכון גולדה מאיר לחקרי עבודה וחברה, 1988.
  • לשלטון בחרתנו: דרכה של תנועת החרות - הסבר סוציולוגי-פוליטי. תל אביב: עם עובד, תש"ן 1989.
  • חברה בשבי הפוליטיקאים. תל אביב: ספרית פועלים, תשנ"ו, 1996.

ספר וכתב עת לזכרועריכה

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יונתן שפירא באתר חברה קדישא ת"א–יפו.