פתיחת התפריט הראשי

עמנואל מרקס

עמנואל מרקס (נולד ב-8 במאי 1927) הוא פרופסור אמריטוס בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, חתן פרס ישראל לחקר הסוציולוגיה לשנת תשנ"ח וחבר של כבוד במכון האנתרופולוגי המלכותי הבריטי.

עמנואל מרקס
עמנואל מרקס, אוקטובר 2008
לידה 8 במאי 1927 (בן 92)
מינכן, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי אנתרופולוגיה
מקום לימודים
מנחה לדוקטורט אמריס פיטרס עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
חקר החברה הבדוית בנגב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

עמנואל מרקס נולד וגדל במינכן שבגרמניה. סבו מצד אביו הגיע לארץ ישראל ביחד עם ארבעה אחים ואחיות ב-1882 והתיישב בירושלים. כעבור שנים אחדות חזרו הסב ואח נוסף לגרמניה. המשפחה המורחבת הייתה דתית, אך משפחת הסב כבר הייתה חילונית. סבו מצד אימו הגיע לגרמניה מפולין, הקים בית חרושת לקרטונים והצליח בעסקיו. אביו, יצחק, היה יליד גרמניה ופקיד בחברת ביטוח ואילו אימו, רבקה, ילידת פולין, גדלה בגרמניה וניהלה חנות לדברי עור. נולדו להם שני בנים, עמנואל ושמעון. עמנואל מרקס ביקר בבית ספר יהודי בעיר מינכן. ב-1938, בליל הבדולח, הושלך אביו לדכאו ושוחרר כעבור חודשיים. בתחילת 1939 שלחו ההורים את שני הבנים לקרובים במנצ'סטר שבאנגליה; הם חששו שלא יצליחו לצאת את גרמניה. כעבור חדשים אחדים הושלך האב שנית למחנה ריכוז, ושוחרר בספטמבר 1939 כאשר זכה ל"סרטיפיקט" לעלות לארץ. מרקס ואחיו הצטרפו אל הוריהם בארץ בינואר 1940. המשפחה התיישבה בירושלים, והאב הגשים את חלומו ונעשה מוכר ספרים. מרקס ביקר בבית הספר התיכון הדתי "מעלה". ב-1946 החל שנת שירות כנוטר בעמק בית שאן, כשלמעשה עבר קורסים במסגרת ההגנה. למחרת כ"ט בנובמבר 1947 גויס לשירות פעיל בהגנה, ושירת שם ואחר כך בצה"ל עד תום המלחמה ב-1949. היה בגדוד "מוריה" שהשתתף בקרבות בירושלים. בסוף המלחמה עבר קורס קצינים.

בסיום המלחמה החל ללמוד באוניברסיטה העברית סוציולוגיה, כלכלה, והמזרח התיכון בעת החדשה, וסיים את תואר המוסמך בשנת 1958. מוריו הבולטים היו מרטין בובר, שמואל נח אייזנשטדט והמורה החביב עליו היה דוד איילון. הוא כתב עבודת-מוסמך על הבדווים, בהדרכתו של אייזנשטדט. בעבודה ניסה לחבר בין המזרחנות לסוציולוגיה. לצורך העבודה שהה במשך שלושה חודשים בין בדווי עזזמה בנגב. הבדווים הפכו לאורך שנים רבות למרכז התעניינותו. במהלך הלימודים עבד שנה בצבא הקבע, אחר כך חמש שנים כספרן בספרייה הלאומית, ובשנים 1955-1959 שימש כעוזרו של שמואל (זיאמה) דיבון, היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה. בד בבד עבד עם מאיר יעקב קיסטר על הקמת מגמה מזרחנית בבתי הספר התיכוניים בישראל. בזמן שחקר את בדווי הנגב מצא מרקס שהסוציולוגיה מבית מדרשו של טלקוט פרסונס שהכיר עד אז לא סייעה בהסברת המציאות שנתקל בה והוא גילה את האנתרופולוגיה כדיסציפלינה מדעית. הוא גמר אומר להשתלם בתחום, שבאותם ימים לא נלמד בארץ. ב-1959 זכה במלגה של המועצה הבריטית ויצא ללמוד לדוקטורט במחלקה לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת מנצ'סטר שבאנגליה, את הדוקטורט סיים ב-1963. מנחהו לדוקטורט היה פרופסור אמריס פיטרס(אנ') ומוריו האחרים היו הפרופסורים מקס גלקמן, ויקטור טרנר וביל אפשטיין. הוא עשה עבודת שדה במשך שנה וחצי בשבט אבו ג'וועיד שבנגב. נושא הדוקטורט היה "ניתוח סוציולוגי של שארות וקבוצות קורפורטיביות בין הבדווים בנגב". הדוקטורט נבדל מעבודות אחרות שנכתבו באותה תקופה בכך ששילב את הקונטקסט החברתי בניתוח הסוציולוגי. כתוצאה מזה הבין ש"אורח החיים הבדוי הטיפוסי" של שבטים אלה אינו אלא תוצאה מכך שהממשל הצבאי הישראלי הטיל עליהם סגר ומנע מהם להשתתף בכלכלת השוק הרחבה.

באותה תקופה הוקמה הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב, הייתה זו האוניברסיטה היחידה שלא הייתה תלויה באוניברסיטה העברית, ומרקס הוזמן לייסד בה מחלקה לאנתרופולוגיה. הוא היה האנתרופולוג הראשון שזכה למינוי אקדמי רגיל בארץ. לימד באוניברסיטת תל אביב החל מ-1964, אז מונה כמרצה, וב-1979 מונה לפרופסור מן המניין. ב-1995 פרש לגמלאות כפרופסור אמריטוס. בשנת 1976 ייסד מרקס מחלקת מחקר אנתרופולוגית במכון לחקר המדבר של אוניברסיטת בן-גוריון בשדה בוקר ועמד בראשה עד 1989. היחידה הזאת שימשה מוקד משיכה לחוקרים שעסקו בחברות נוודים. הוא היה פרופסור אורח באוניברסיטאות מנצ'סטר, ברקלי, ברנדייס, קייפטאון, אוקספורד, האיים האגאיים, וקופנהגן. בשנת 1997 נבחר כחבר של כבוד במכון האנתרופולוגי המלכותי הבריטי.

בשנת 1990-1989 שימש יועץ אקדמי למרכז למחקרי פליטים של אוניברסיטת אוקספורד. בשנים 1995-1992 כיהן כמנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, גוף שנועד לפתח את קשרי המדע בין האוניברסיטאות המצריות והישראליות. באותן שנים הושגו כמה הישגים, כגון פתיחת ספריות ומכוני מחקר מצריים, ובכללם האוניברסיטה האמריקאית בקהיר, לחוקרים ותלמידים מישראל; נעשו מחקרים משותפים של חוקרים משתי הארצות; אנשי מדע מצריים ביקרו והרצו בארץ; פרופסורים מצריים תירגמו לערבית יצירות מופת מהספרות העברית החדשה, והיצירות פורסמו לראשונה בהוצאה מצרית; ונפתחו ספריות חדשות בהן נשמרו האוצרות של הקהילה היהודית והקראית במצרים.

עמנואל מרקס נשוי לדליה, מורה ויועצת חינוכית, ולהם שלושה ילדים ושמונה נכדים (2008).

מחקריועריכה

החברה הבדוית בנגבעריכה

ספרו זה של מרקס הוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שלו ראה אור בעברית ב-1974 והוא גרסה מעודכנת של ספרו האנגלי (Bedouin of the Negev) שראה אור בהוצאת אוניברסיטת מנצ'סטר בשנת 1967. עבור ספר זה זכה בפרס בן צבי לשנת 1973. מרקס טען בספר כי "הסגר" שהטיל הממשל הצבאי על הבדווים לא שירת צרכים ביטחוניים, אלא נועד למנוע מהם להיכנס לשוק העבודה, על מנת להקל על עולים יהודים חדשים למצוא תעסוקה. ההשתלטות ההדרגתית של המדינה על אדמות הנגב, יצרה חלוקה מעמדית בין בדוים בעלי אדמות שנחשבו לבדווים "אמיתיים" וחסרי אדמה שנחשבו ל"פלחים", וכל מעמד פיתח דפוסי מגורים ונדידה ודרכי נישואים משלו. השבט נעשה ליחידת מנהל של המדינה, ועיקר תפקידן של קבוצות המוצא הקורפורטיביות היה להגן על אדמות, והנישואים של צעירים שועבדו לאינטרסים הפוליטיים והכלכליים של קבוצות המוצא.

מחנה פליטים בגב ההרעריכה

מונוגרפיה זו כתב מרקס ביחד עם הכלכלן פרופסור יורם בן פורת והמזרחן פרופסור שמעון שמיר. הספר יצא לאור ב-1971 באנגלית תחת הכותר Some Sociological and Economic Aspects of Refugee Camps on the West Bank שיצא לאור בהוצאת ראנד בארצות הברית. נוסח מלא של המחקר יצא לאור בעברית ב-1974 בהוצאת מרכז דיין באוניברסיטת תל אביב. הוא עוסק במחנות הפליטים הפלסטינים בשטחים, לצורך כתיבתו הם עשו עבודת-שדה במחנה הפליטים ג'לזון בקרבת רמאללה בשנת 1968 ולאחר מכן במחנות נוספים בעזה וביהודה ושומרון. החוקרים מצאו כי הפליטים מעורים היטב בחיי הכלכלה, שרוב המחנות הפכו לפרוורים של ערים סמוכות, ושהבתים במחנות עברו בהדרגה לבעלות דייריהם ונמכרו בשוק החופשי. מכאן החוקרים מצאו שחלק ניכר מאוכלוסיית המחנות לא היו פליטים כלל ועיקר. מסקנתם הראשית הייתה שמחנות הפליטים הפכו לשכונות פועלים עירוניות, ושמוטב לשפר את תנאי החיים במחנות הפליטים מלחתור לחיסולם. לדעתם פתרון שאלת הפליטים ימצא בהסדר בעלויות על מקרקעין שלהם ובתשלום פיצויים הוגנים עבור הרכוש שאבד להם, ולאו דווקא על ידי יישובם מחדש.

מאמרים נוספים בנושא הפליטיםעריכה

במהלך כל הקריירה האקדמית שלו כתב מרקס מאמרים על הפליטים הפלסטיניים. משנות האלפיים עסק בעיקר בשאלה של תשלום פיצויים לפליטים הפלסטיניים כתנאי להסדר שלום בר קיימא באזור, ובשאלה של ביטול סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים פלסטיניים של האו"ם. לדעתו של מרקס עשה הארגון בשנותיו הראשונות רבות כדי ליישב את הפליטים, להקנות להם חינוך יסודי, ולשלבם בשוק העבודה. במשך שנות קיומו, גדל מספר הפקידים ונתמעטו השירותים שהארגון הגיש לפליטים, ועבודתו התמקדה בשירתי החינוך. אונר"א שבויה היום בידי 24,000 פקידיה, רובם מורים, המונעים את העברת השירותים שלה לידי הרשות הפלסטינית. [1]

ההקשר החברתי של התנהגות אלימה: מחקר אנתרופולוגי-חברתי על עיירת עולים בישראלעריכה

ספרו זה של מרקס (The Social Context of Violent Behaviour: A Social Anthropological Study in an Israeli Immigrant Town) יצא לאור בלונדון בהוצאת ראוטלדג' בשנת 1976 ושוב בשנת 2004. ב-2015 ראה הספר אור בעברית בהוצאת רסלינג. הספר עוסק בסוג מסוים של אלימות שמרקס מכנה אותה אלימות חברתית. הספר היה מבוסס על שנתיים של עבודת שדה (1966-1964) בעיר הפיתוח מעלות, לה קרא בספר "גלילה". מרקס עסק בהקשר הביורוקרטי של האלימות, בכך שהביורוקרטיה הייתה סיבתה של האלימות. במעלות הייתה אוכלוסייה של עולים חדשים, בעיקר ממרוקו, שהשלטונות הושיבו אותם במקום שלא הייתה בו תעסוקה. השלטון סיפק להם דירות של עמידר, עבודות דחק של הקרן הקיימת, וקיצבות סעד. בצורה כזו נוצרה תלות של האוכלוסייה במיעוט פקידים שסיפקו את צורכיהם הבסיסיים. כדי להשיג את המשאבים כמו דירה או סיוע גדול יותר היו צריכים להפעיל לחצים ומי שהיה לו כוח היה מסוגל להפעיל אלימות. היו מעט מקרים של אלימות ממשית, בעיקר היו הרבה איומים שהביאו במקרים רבים לתוצאות.

מרקס מנסה בספרו לחרוג מהפרדיגמה התאורטית המקובלת הגורסת שתסכול גורם אגרסיה. הוא סוקר בספרו סוגים שונים של אלימות, כאשר הנפוץ ביותר מביניהם היא "האלימות החברתית", או אלימות כופה. אלימות זו היא סוג של כוח, ואנשים משתמשים בו בצורה מחושבת ומבוקרת, יחד עם סוגי כוח אחרים, כדי להשיג מטרה מקובלת בחברה שלו. עיקר כוונתה של הפעולה האלימה היא להעביר מסר מורכב, ואילו האיום של פגיעה פיזית ואפילו פגיעה פיזית של ממש הם בעלי חשיבות משנית, ונועדו בעיקר ליצור מתח דרמטי וקשב. האשים האלימים במעלות מעולם לא פגעו בפקידים, אך לעיתים קרובות סייעו מעשיהם בהשגת מבוקשם, למשל משרה, שיפור התנאים הסוציאליים או דירה חדשה. הסוג השני של אלימות שמצא במעלות הוא "אלימות מתחננת" של אנשים שהיו במצוקה, אבל לא ידעו כיצד לפתור את בעיותיהם. זו לא הייתה אלימות כלפי האנשים שהיה הפתרון בידם, אלא כלפי מישהו קרוב, הרבה פעמים בן המשפחה. לפעמים גם מהאלימות הזו צמחה הישועה. למשל, אדם עלול לפגוע באשתו כאשר היא מוכיחה אותו על שכרו הנמוך, מכיוון שהוא חושש לבקש העלאה מהממונה עליו.

דיוקן מורכב של ישראלעריכה

זהו שם הספר בעריכתו של מרקס שראה אור בשנת 1980 בהוצאה אקדמיק פרס בלונדון (A Composite Portrait of Israel) וסיכם שורה של מחקרים שערך ביחד עם עמיתיו (וביניהם טרי אבנס, מירון ארונוף, דון הנדלמן, חיים חזן, דפנה יזרעאלי, ראובן עוגן ומשה שוקד) בשנות השבעים. הספר שירטט דיוקן אנתרופולוגי של ישראל באותה תקופה. הוא כלל שורה של מחקרים על אתרים שונים בארץ, כמו קיבוצים, מושבים, עיירות פיתוח, שכונות, מפעל תעשייתי ובית מלאכה לעובדים מוגבלים, וארגונים ביורוקרטיים כמו נמל אשדוד. המטרה העיקרית לא הייתה לתאר בפירוט את הקהילה, אלא לזהות את הכוחות הכלכליים, הפוליטיים, ואת הארגונים הביורוקרטיים והאידאולוגיות המשפיעים עליה. מאחר שהשפעות אלה מתווכות על ידי נציגי השלטונות והארגונים האחרים המנהלים יחסי חליפין עם הקהילה הן לובשות בכל אתר ואתר צורות מיוחדות. אך מבעד לגיוון המבני ניתן לזהות את הכוחות הפועלים בזירה - מהם הנמצאים בתחומי הארץ ואחרים המצויים הרחק מעבר לגבולותיה - ולקבל תמונה נאמנה למדי של המציאות הישראלית.

החיים בתרבות הפרהיסטוריתעריכה

בשנת 2002 השתתף מרקס בצוות מחקר של האוניברסיטה העברית בראשות חוקרת הפרהיסטוריה נעמה גורן-ענבר, שעסק באתר הפלאוליתי גשר בנות יעקב, שהיה מיושב במשך כ- 100,000 שנה בין 850 ו- 750 אלף שנה לפנה"ס. במסגרת המחקר פרסם מרקס מאמר אחד ובו ניסה לשחזר איך יכלה להיראות החברה האנושית המוקדמת בתקופה ההיא. מסקנותיו הן שאנשים עסקו לפרנסתם בציד ובלקט. לעבודה זו נדרשו כארבע שעות ביום, דבר שהותיר בידיהם זמן פנוי רב לעסוק בטיפוח קשרי חברה. הם היו מאורגנים בלהקים של כמה עשרות חברים שחבריהם גידלו ביחד את הילדים ותמכו זה בזה. המעבר מלהק ללהק היה קל ותכוף. חברי הלהק יכלו להביא בני זוג מלהקים אחרים ולהוליד איתם ילדים, אך מכיוון שלא נצרכו לשירותי הילדים לא נצרכו לבני-זוג קבועים. כל הנשים יכלו לחנך ולהניק את הילדים וכל הגברים יכלו לטפל בהם. מכיוון שעמד לרשות האוכלוסייה הדלילה שטח רב, היה המזון מצוי בשפע. לכן לא תבעו בעלות על טריטוריה קבועה ויכלו לחיות בשלום עם השכנים. [2]

הבדווים בהר סיני: מחקר אנתרופולוגי של הכלכלה הפוליטיתעריכה

ספר זה של עמנואל מרקס ראה אור בעברית ב-2019 (ובאנגלית בהוצאת ברגהאן בשנת 2013), והוא מבוסס על מחקר שדה שעשה מרקס בזמן ששהה בדרום סיני לפרקי זמן משתנים בעשור של הכיבוש הישראלי בסיני ואחריו - בין השנים 1972 ו-1982. הספר עוסק בכלכלה המדינית של הבדווים באזור הר סיני ומציג את הכוחות הפוליטיים והכלכליים האזוריים והגלובליים הפועלים על האוכלוסייה הבדווית.

עיקר פרנסתם של הבדווים בתקופה שישראל שלטה בסיני הייתה מעבודת הגברים, ששהו במשך חודשים שלמים במקומות עבודה רחוקים מהבית. העבודה הייתה מכניסה יותר מהבוסתנים ומגידול בהמות, אך בגלל התנאים הפוליטיים והכלכליים הלא יציבים באזור הייתה נתונה לתנודות ולאי-ודאות. מרקס היה עד לתהפוכות בשוקי העבודה שחלו בעקבות מלחמת יום הכיפורים ובעקבות המשא-ומתן לשלום בין מצרים וישראל. הוא ראה שהבדווים משקיעים מאמצים בלתי-נלאים בבניית מסגרות להבטחת קיומם, שכללו שמירה קפדנית על קשרי השארות, שמירה על מקורות מים, אדמה חקלאית ודרכי מעבר באמצעות חיזוק השבט, שמירה על הבוסתנים והעדרים כאלטרנטיבה כלכלית, וכן על ידי אגירת מלאי מזון.

פרק אחד בספר עוסק בסוחרים מאל עריש שמביאים את כל הסחורות שדרושות לקיום הבדווים והם הופכים לחלק אינטגרלי מהחברה. בלי הסוחרים האלה הבדווים לא היו יכולים להתקיים, כי קשה לגדל תבואה בתנאים השוררים בדרום סיני. [3] פרק אחד בספר עוסק בהברחת חשיש. זו תרמה כשלושים אחוזים מהכנסת הבדווים לפני שישראל כבשה את האזור וחזרה לקדמותה אחרי שישראל עזבה אותו. החשיש עובר דרך ארוכה, החל מאזור הגידול בלבנון, דרך ירדן, סעודיה וסיני, עד שהוא מגיע לצרכנים במצרים. [4] פרק אחר עוסק בנאות המדבר ומראה שכולן הוקמו על ידי אנשים, חלקם אף במקומות שקשה להתיישב בהם. למשל, כל הבוסתנים בהר הגבוה הוקמו במאמצים גדולים, כי הבדווים נאלצו לא רק לחפור בארות אלא גם להביא את האדמה. הם ראו בהם השקעה כדאית, משום שסיפקו להם מקור פרנסה אלטרנטיבי, למקרה שתיעלם האפשרות לעבוד עבודת חוץ. [5]

מעורבות חברתית בקרב הבדוויםעריכה

מעורבותו של מרקס בענייני הבדווים בנגב הגיעה לשיא בשנת 1980, כאשר החליטו השלטונות לפנות מאות משפחות בדוויות מאדמתן כדי להקים שדה תעופה צבאי במזרח בקעת באר שבע. הוא יצא לשנת חופשה מהאוניברסיטה כדי לתווך, יחד עם צוות של מתכננים, בין הבדווים לשלטונות. ההסכם שהושג בין הצדדים אושרר בחוק; הוא איפשר את הקמת שדה התעופה והביא להקמתן של שתי עיירות חדשות, כסייפה וערערה. אך עיקר חשיבותו לדעת מרקס בכך שסלל את הדרך להכרה בזכויותיהם של הבדווים על האדמות החקלאיות שעיבדו במשך דורות. מרקס סיכם את ניסיונו בתחום זה במאמר [6] בו הסביר שהאנתרופולוג יכול, ואולי חייב, לסייע ולייעץ הן לנחקרים והן לצוותי תכנון וביצוע, אך אינו יכול להצליח בפעילות פוליטית ישירה למען הנחקרים. מרקס ליווה את ההתפתחויות בערי הבדווים מאז ועד היום. הוא שימש יועץ לתוכנית אב של העיר הבדווית רהט. [7]

לעיון נוסףעריכה

  • Aref Abu-Rabia, The Long Walk III – Pastoral Nomads and Anthropology: An Interview with Emanuel Marx. In Nomadic Peoples, NS 5(1), (2001), pp. 7-27.
  • Richard P. Werbner, Marx, Emanuel. In Biographical Dictionary of Social and Cultural Anthropology, ed. Vered Amit. London: Routledge, (2004), p.340.

ספר יובל לכבודועריכה

  • Haim Hazan & Esther Hertzog (eds). Serendipity in Anthropological Research: The Nomadic Turn. xix+332 p. Farnham, Ashgate Publishing, 2012.

ספרים ומונוגרפיות שכתב וערךעריכה

ספרים בעבריתעריכה

  • 1974 החברה הבדוית בנגב. תל אביב: רשפים.
  • 1974 יורם בן-פורת, עמנואל מרקס, ושמעון שמיר, מחנה פליטים בגב ההר. תל אביב: מכון שילוח, אוניברסיטת תל אביב.
  • 1980 פרקים באנתרופולוגיה חברתית, בעריכת משה שוקד, עמנואל מרקס, ושלמה דשן. תל אביב: הוצאת שוקן.
  • 1988 ישראל: אנתרופולוגיה מקומית, בעריכת אורית אבוהב, אסתר הרצוג, הרווי גולדברג, ועמנואל מרקס. תל אביב: צ'ריקובר.
  • 2015 ההקשר החברתי של התנהגות אלימה: מחקר אנתרופולוגי-חברתי על עיירת עולים בישראל. תרגום: תמי אילון-אורטל, תל אביב: רסלינג.
  • 2019 הבדווים בהר סיני: מחקר אנתרופולוגי של הכלכלה הפוליטית, תרגום: תמי אילון-אורטל. תל אביב: רסלינג.

ספרים באנגליתעריכה

  • 1967 Bedouin of the Negev. Manchester: Manchester University Press; New York: Praeger.
  • 1971 Some Sociological and Economic Aspects of Refugee Camps on the West Bank, by Emanuel Marx and Yoram Ben-Porath. Santa Monica, CA: Rand.
  • 1976 The Social Context of Violent Behaviour: A Social Anthropological Study in an Israeli Immigrant Town. London: Routledge and Kegan Paul. Reissued 2004, Routledge Library Editions. London: Routledge.
  • 1980 A Composite Portrait of Israel, ed. Emanuel Marx. London: Academic Press.
  • 1984 The Changing Bedouin, eds Emanuel Marx and Avshalom Shmueli. New Brunswick, NJ: Transaction.
  • 1990 The Bedouin of Cyrenaica: Studies in Personal and Corporate Power, by Emrys L. Peters, eds Jack Goody and Emanuel Marx. Cambridge: Cambridge University Press.
  • 2001 Employment and Unemployment among Bedouin, ed. Emanuel Marx. Oxford: Berghahn (Special issue of Nomadic Peoples, 4(2).
  • 2019 State Violence in Nazi Germany: From Kristallnacht to Barbarossa. Routledge.

מאמרים נבחריםעריכה

  • 1972 Some Social Contexts of Personal Violence. In The Allocation of Responsibility, ed. Max Gluckman. Manchester: Manchester University Press, pp. 281-321.
  • 1973 Circumcision Feasts among the Negev Bedouins. International Journal of Middle East Studies 4(4): 411-427.
  • 1977 The Tribe as a Unit of Subsistence. American Anthropologist 79(2): 343-363.
  • 1980 On the Anthropological Study of Nations. In A Composite Portrait of Israel, ed. Emanuel Marx. London: Academic Press, pp. 15-28.
  • 1980 Wage Labor and Tribal Economy of the Bedouin in South Sinai. In When Nomads Settle: Processes of Sedentarization as Adaptation and Response, ed. Philip C. Salzman. New York: Bergin, pp. 111-123.
  • 1987 Relations between Spouses among Negev Bedouin. Ethnos 52(1-2): 156-179.
  • 1987 Labour Migrants with a Secure Base: Bedouin of South Sinai. In Migrants, Workers and the Social Order, ed. Jeremy S. Eades. London: Tavistock (ASA Monograph 26), pp. 148-164.
  • 1990 The Social World of Refugees: A Conceptual Framework (Colson lecture). Journal of Refugee Studies 3(3): 189-203.
  • 1992 Palestinian Refugee Camps in the West Bank and the Gaza Strip. Middle Eastern Studies 28(2): 281-294.
  • 1996 Are there Pastoral Nomads in the Arab Middle East? In The Anthropology of Tribal and Peasant Pastoral Societies, eds Ugo Fabietti and Philip C. Salzman. Pavia: Collegio Ghislieri; Como: Ibis, pp. 101-115. (Italian translation by Ugo Fabietti, pp. 116-128).
  • 1996 Suq al-sharq al-awsat; man yaksab minha? (Who stands to gain from a Middle Eastern Market?). In Al-sharq awsatiyah, ed. Salama Ahmad Salama. Cairo: Ahram Press, pp. 93-101.
  • 2001 Land and Work: Negev Bedouin Struggle with Israeli Bureaucracies. Nomadic Peoples 4(2): 106-121.
  • 2001 Refugee Compensation: Why the Parties have been Unable to Agree and Why it is Important to Compensate Refugees for Losses. In The Palestinian Refugees: Old Problems – New Solutions, eds. Joseph Ginat and Edward J. Perkins. Norman: University of Oklahoma Press, pp. 102-108.
  • 2004 Dilemmas of Prolonged Humanitarian Aid Operations: The Case of UNRWA (UN Relief and Work Agency for the Palestinian
  • Refugees), by Emanuel Marx and Nitza Nachmias. Journal for Humanitarian Assistance, posted June 22, 2004 http://www.jha.ac/articles/a135.htm
  • 2005 Land, Towns and Planning: The Negev Bedouin and the State of Israel, by Emanuel Marx and Avinoam Meir. Geography Research Forum 25: 43-61.
  • 2005 Nomads and Cities: The Development of a Conception. In Shifts and Drifts in Nomad-Sedentary Relations, eds Stefan Leder and Bernhard Streck. Wiesbaden: Ludwig Reichert, pp. 3-15.
  • 2006 The Political Economy of Middle Eastern and North African Pastoral Nomads. In Nomadic Societies in the Middle East and North Africa: Entering the 21st Century, ed. Dawn Chatty. Leiden: Brill, pp. 78-97.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ שאלת הפיצויים לפליטים הפלסטיניים, סוציולוגיה ישראלית 3(2), (2001), 371-381.
    • Refugee Compensation: Why the Parties have been Unable to Agree and Why it is Important to Compensate Refugees for Losses. In The Palestinian Refugees: Old Problems – New Solutions, eds. Joseph Ginat and Edward J. Perkins. Norman: University of Oklahoma Press, (2001), pp. 102-108.
  2. ^ Bands and Other Corporate Hominid Groups in Acheulian Culture. In Human Paleoecology in the Levantine Corridor, eds Naama Goren-Inbar and John D. Speth. Oxford: Oxbow Books, (2004), pp. 89-104.
  3. ^ The Bedouin’s Lifeline: Roving Traders in South Sinai. In Social Critique and Commitment: Essays in Honor of Henry Rosenfeld, eds Majid Al-Haj, Michael Saltman and Zvi Sobel. Lanham, MD: University Press of America. (2005), pp. 193-206.
  4. ^ Hashish Smuggling by Bedouin in South Sinai. In Organized Crime: Culture, Markets and Policies, eds Dina Siegel and Hans Nelen. New York: Springer, (2008), pp. 29-40.
  5. ^ Oases in South Sinai. Human Ecology 27(2), (1999), pp. 341-357.
  6. ^ Advocacy in a Bedouin Resettlement Project. In Anthropology and Rural Development in North Africa and the Middle East, eds. Muneera Salem-Murdock and Michael M. Horowitz. Boulder, CO: Westview, (1990), pp. 228-244.
  7. ^ משה רביד. תוכנית מיתאר רהט, 11. רמת-גן: רביד, 1999.