יוסף גוברין
יוסף גוברין (18 בדצמבר 1930 – 6 ביוני 2021) היה דיפלומט והיסטוריון ישראלי.
 | |
| יוסף גוברין | |
| לידה |
18 בדצמבר 1930 צ'רנוביץ, ממלכת רומניה  |
|---|---|
| פטירה |
4 ביוני 2021 (בגיל 90) |
| מדינה |
ישראל |
| מקום קבורה |
הר המנוחות |
| מקום מגורים |
בסרביה |
| השכלה |
האוניברסיטה העברית בירושלים |
  | |
ביוגרפיה עריכה
גוברין נולד לצדקנית ודוד גורביץ (הורביץ) בצ'רנוביץ שברומניה, שסופחה בשנת 1940 לברית המועצות ועתה באוקראינה. שנות ילדותו עברו בעיר ידיניץ, בסרביה (אז רומניה, עתה מולדובה). שני אזורים אלה סופחו לברית המועצות בשנת 1940. זמן קצר לאחר שצבאות גרמניה הנאצית ורומניה הפשיסטית פלשו לאזורים אלה, ביוני 1941, ואחרי שערכו טבח המוני ביהודי המקום, הוגלו שרידי החרב לגטאות ולמחנות המוות בטרנסניסטריה (מערב אוקראינה), בפקודת הממשל הרומני ובניהולו. במהלך הגירוש נרצח אביו בידי הקלגסים הרומנים. הוא ואימו שרדו את התופת בטרנסניסטריה, ששוחררה בידי הצבא האדום במרץ 1944. כעבור שנתיים חצו שניהם את הגבול מברית המועצות לרומניה, ממנה ליוגוסלביה ומשם הפליגו על אוניית המעפילים "כנסת ישראל", שיצאה מחוף הים האדריאטי לכיוון ארץ ישראל בסוף שנת 1946. חיל הים הבריטי תפס את האונייה והגלה את כל מעפיליה למחנות המעצר בקפריסין. רק בסתיו 1947 איפשרו להם הבריטים לעלות לארץ ישראל[1].
אחרי שירות (קצר) בצה"ל, נבחן בבחינות בגרות אקסטרניות בגימנסיה הרצליה בתל אביב. שירת במילואים כקצין קישור לאו"ם בסיני וברמת הגולן. הוא בוגר, מוסמך (בהצטיינות) ודוקטור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, בתולדות עם ישראל בעת החדשה וביחסים בינלאומיים.
היה נשוי עד למותו לד"ר חנה גוברין, ביוכימאית. בנם, דוד גוברין, הוא דיפלומט בכיר במשרד החוץ ובתם ליאורה גוברין היא עורכת דין במשרד המשפטים, סגנית מנהלת מחלקת עזבונות לטובת המדינה.
יוסף גוברין נפטר ביוני 2021.
קריירה עריכה
גוברין עבד במשרד החוץ בין השנים 1953–1996. במטה המשרד בירושלים היה בין היתר עוזר ראשי במחלקה הכלכלית, מחלקת מזרח אירופה וקשרי תרבות (1959–1964); סגן מנהל מחלקת אמריקה הלטינית ומנהל המכון לתרבות ישראל-איברו-אמריקה (1970–1976), בשנת 1976 מונה למנהל המחלקה למזרח אירופה. בשנת 1989 מונה לסגן מנהל כללי וראש האגף למזרח ולמרכז אירופה ולחבר המדינות העצמאיות במשרד החוץ בירושלים.
שגרירויות ישראל בחו"ל עריכה
מונה לתפקידים בשגרירויות ובנציגויות ישראליות רבות. בשנת 1955 מונה לתפקיד בשגרירות ישראל בסידני, אוסטרליה. בשנת 1964 מונה למזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה. בשנת 1967 מונה ליועץ וממונה זמני בשגרירות ישראל בבואנוס איירס. בשנת 1985 מונה לשגריר ישראל ברומניה[2]. בין השנים 1989-1993 שימש גוברין סמנכ"ל משרד החוץ לענייני מזרח אירופה. כמו כן היה שגריר באוסטריה, סלובקיה, סלובניה וראש משלחת ישראל למוסדות האו"ם בווינה בין השנים 1993–1995 אז הוחלף על ידי יואל שר.
מאז פרישתו לגמלאות, בשנת 1996, נמנה עם עמיתי מחקר באוניברסיטה העברית בירושלים במכון דייוויס ליחסים בינלאומיים. מ-2000 במכון טרומן לקידום השלום. דיבר עברית, אנגלית, ספרדית, רוסית, רומנית, גרמנית ויידיש.
פרסומים עריכה
גוברין פרסם כ-58 מאמרי מחקר על קהילות יהודיות בימינו, האנטישמיות במזרח אירופה בעידן הפוסט-קומוניסטי ועל יחסי החוץ של ישראל; 26 ערכים בכרך מילואים ג' של האנציקלופדיה העברית על יחסי ישראל עם ארצות מזרח ומרכז אירופה ועל מנהיגיהן (1994); וכן מאמרי ביקורת על ספרים ומאמרים לזכר נעדרים. במאמר שפרסם בשנת 2019 גוברין צידד בחינוך ללאומיות ישראלית שהיא משולבת בערכים חינוכיים כלל-אנושיים, כזו שתוחמת את עצמה בתחומים מאוזנים ושאינה גולשת ללאומיות שוביניסטית[3].
ספרים עריכה
- ההיבט היהודי ביחסי גרמניה הנאצית עם ברית המועצות, הוצאת י.ל. מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1985. באנגלית בהוצאת ,Vallentine Mitchell לונדון & פורטלנד, 2009.
- יחסי ישראל–ברית המועצות מעת חידושם בשנת 1953 עד ניתוקם בשנת 1967, הוצאת מאגנס, 1990. זכה בפרס ראש הממשלה, 1991. פורסם עם עדכונים ברוסית, בהוצאת "פרוגרס" במוסקבה, 1994, ובאנגלית, בהוצאת Frank Cass, לונדון, 1998. הספר זכה בפרס ראש הממשלה (1991).
- בצל האבדון, זיכרונות על טרנסניסטריה ועל ההעפלה לארץ-ישראל, בהוצאת בית לוחמי הגטאות, "יד ושם" ו"המרכז לחקר יהדות רומניה" באוניברסיטה העברית, 1991. נבחר על ידי ועדה ציבורית מטעם משרד החינוך והתרבות כאחד מ-35 הספרים הטובים ביותר שפורסמו באותה שנה בישראל; ביידיש, בהוצאת י.ל פרץ, ת"א, 2002; באנגלית, בהוצאת ולנטין מיטשל, לונדון, 2007 וברומנית בהוצאת "הספר", בוקרשט, 2015. זכה בפרס יעקב פיכמן (2010) ובפרס יעקב גרופר (2013). בגרמנית, בהוצאת Hartung-Gorre Verlag Knstanz ב-2018.
- יחסי ישראל-רומניה בשלהי עידן צ'אושסקו, מרישומיו של שגריר ישראל ברומניה (1989-1985) הוצאת מאגנס, 2001; באנגלית, הוצאת פרנק קאסס, לונדון, 2002; ברומנית, בהוצאת אוניברסיטת Babes-Bolyai, קלוז', רומניה, 2007.זכה בפרס חיים ושרה ינקולוביץ, עיריית חיפה (2010), ובפרס יעקב גרופר, האוניברסיטה העברית בירושלים (2013)[4].
- משרד החוץ: 50 השנים הראשונות (עורך, יחד עם משה יגר ואריה עודד), הוצאת כתר, 2002)[5].
- יחסי ישראל עם ארצות מזרח אירופה מעת ניתוקם בשנת 1967 עד חידושם בשנים 1990-1989, הוצאת מאגנס, 2009; באנגלית, ולנטיין מיטשל, לונדון, 2011 ובערבית, בהוצאת Egyptian Institute of Publications and Distribution, Cairo, 2016.
- רישומים משליחותי כשגריר ישראל באוסטריה, סלובניה וסלובקיה, אוגוסט 1993 – דצמבר 1995, הוצאת מאגנס, 2016.
קישורים חיצוניים עריכה
- על יוסף גוברין, באתר יד ושם
הערות שוליים עריכה
- ^ חגי חיטרון, ספר: מה היה חלקם של אזרחי רומניה בשואה על אדמתם?, באתר הארץ, 2 במאי 2011
- ^ רפאל מן, הרומנים אישרו: גוברין שגריר, מעריב, 22 ביולי 1985
- ^ "תפקיד החינוך הלאומי כמלכד העם היהודי וציון", האומה, גיליון 213, עמ' 94–100
- ^ יותם ראובני, לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2001
- ^ גבי שפר, משרד החוץ בפרספקטיווה היסטורית, באתר הארץ, 28 באפריל 2003