יוסף יקותיאלי
יוסף יקותיאלי (16 באפריל 1897 - 25 בספטמבר 1982[1]) היה עסקן ספורט ישראלי, הוגה רעיון המכביה ומגשימו. חתן פרס הוז לספורט (1954) ופרס ישראל על מפעל חיים בעיצוב הספורט וקידום תרבות הגוף בישראל (1979).
יוסף יקותיאלי עם בניו הבכורים גדעון וברוך (1929) | |
לידה |
16 באפריל 1897 י' בניסן ה'תרנ"ז ברזה קרטוסקה, בלארוס |
---|---|
פטירה |
25 בספטמבר 1982 (בגיל 85) תל אביב-יפו, ישראל |
שם לידה | זוסמאנוביץ |
מדינה | ישראל |
פרסים והוקרה | פרס ישראל (1979) |
קורות חיים
עריכהנולד לברוך יקותיאל זוסמנוביץ וליונה-מרים לבית קלצקי בעיירה קרטוז-ברזה (Бяро́за-Карту́зская) שבאימפריה הרוסית (כיום בדרום-מערב בלארוס). בשנת 1909, כשהיה בן 12, עלה לארץ ישראל עם משפחתו. למד ב"תחכמוני" וב"עזרה" ביפו וב"בית המדרש למורים העברי" בירושלים. חזר ליפו ועבד במשרד הארץ-ישראלי, וכן שיחק כדורגל במכבי תל אביב, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
ב-1914 גויס לצבא העות'מאני ונתמנה כמדריך לחינוך גופני במטה המוג'אהדין (לוחמי מלחמת הקודש), ובבית הספר הממלכתי בעיר שכם. אחר כך הועבר לתפקיד של מתורגמן (טורקית/גרמנית) של פלוגות התחבורה הגרמניות ק.ק. 502., מהן הוגלה יחד עם כל אנשי הצבא היהודים בשנת 1918 לאנטוליה.
בסוף המלחמה חזר לארץ, ועבד במשרד הארץ ישראלי, ועד הצירים והכשרת היישוב. שנתיים עבד בחברת החשמל ברכישת זכויות קרקע בקו החשמל של המתח הגבוה מנהריים לתל אביב. לאחר מכן עבד ב"חברת הנוטע" שעסקה ברכישת קרקעות.
מאז חזרתו ארצה בסוף מלחמת העולם הראשונה היה פעיל ומפעיל ב"מכבי" עד יומו האחרון. הוא היה הרוח החיה ביסוד מוסדות הספורט בארץ ישראל, ההתאחדות לכדורגל, התאחדות אגודות הספורט לחובבים והוועד האולימפי הארץ-ישראלי, וסיפוחם אל מוסדות הספורט הבינלאומיים.
ביולי 1929, בקונגרס של מכבי העולמי במהריש-אוסטרו (צ'כוסלובקיה) קרא בפני המשתתפים את הצעתו לארגן את המכביה הראשונה, "המכביאדה", באביב תרצ"ב בארץ ישראל.[3] הדרך להגשמת הרעיון הייתה ארוכה וקשה. ב 1931 יצא בראש משלחת אופנוענים מכבים מתל אביב, דרך מדבר סיני לאירופה ולבריטניה להפיץ את רעיון המכביה ולעודד את הספורטאים להשתתף באולימפיאדה היהודית. לאופנוענים קרא יקותיאלי בשם "מבשרי המכביה" והם זכו לקבלות פנים ולהצלחה נלהבת בכל המקומות אליהם הגיעו. בכ' באדר ב' תרצ"ב (28 במרץ 1932) נפתחה המכביה הראשונה בתל אביב. המשחקים נערכו באצטדיון המכביה שהוקם במיוחד בצפון העיר. השתתפו בהם 5,000 מכבים שבאו מ-22 מדינות. מאז נערכו כל ארבע שנים מכביות נוספות, פרט לתקופת מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות. המכביה הייתה לאירוע לאומי ציוני והשפיעה על יהודים רבים לעלות לארץ ישראל.
דגל המכביה, תרומת יהודית ויוסף יקותיאלי, לזכר בנם אמנון, מ"כ בפלמ"ח, שנפל במלחמת העצמאות לרגלי מצודת נבי יושע בי"א בניסן תש"ח (20 באפריל 1948), הונף לראשונה במכביה השלישית באצטדיון רמת גן ב-1950. עם קום המדינה נתמנה יקותיאלי כפקיד בכיר בוועדה הממשלתית לרכוש הנטוש.
לזכותו של יקותיאלי מפעלים חשובים נוספים: היה עורך עיתון הספורט הראשון בארץ, "אספקלריה של הספורט", יזם את מרוץ "איש בנימין", המרתון הישראלי, הקים את ארגון "ותיקי המכבי" את הקמתו של ישוב במודיעין ועוד.
ב-1966 פרש לגמלאות. הוא המשיך להיות פעיל במכבי וכתב אוטוביוגרפיה בשם "יובל ומעלה חמישים +" בשלושה חלקים: מגולה לגאולה, המכביה הראשונה וההופעה הראשונה של נבחרת ישראל במשחקים האולימפיים הלסינקי 1952.
משפחתו
עריכהיקותיאלי נישא ליהודית, בתו של עקיבא אריה וייס (יוזם ומייסד אחוזת בית), ולשניים נולדו ארבעה בנים ושתי בנות. בנו גדעון יקותיאלי היה פרופסור לפיזיקה, מראשוני הפיזיקאים הגרעיניים בישראל. בן נוסף, אמנון יקותיאלי, נהרג בקרב במלחמת העצמאות.
פרסים והוקרה
עריכה- 1954 – פרס דב הוז לספורט.
- 1976 – עיטור כבוד של הוועד האולימפי (שהוענקו אז לראשונה).[4]
- 1977 – חמש מדליות זהב של המכביה העשירית,[5] במלאת לו 80.
- 1979 – פרס ישראל על מפעל חיים בעיצוב הספורט וקידום תרבות הגוף בישראל וכינון הבסיס הבינלאומי של הספורט הישראלי.[6]
- 1981 – התואר יקיר העיר תל אביב.
הנצחתו
עריכהביוני 2008, בטקס בהשתתפות ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, ובני המשפחה, הונצח שמו של יוסף יקותיאלי ברחוב בתל אביב, באזור הנמל הצפוני, בקרבת אצטדיון המכביה הראשונה. ביישוב מכבים נקראה דרך על שמו. כמו כן נקרא ארכיון על שמו בכפר המכביה.
במודיעין נקרא רחוב ראשי על שמו ואחר כך הוחלפה ההנצחה בכיכר על שם יקותיאלי, במקום הרחוב.
ארכיון המכבי, בכפר המכביה, נקרא בשם יוסף יקותיאלי.
כתביו
עריכה- יוסף יקותיאלי ודוד תדהר (עורכים), אלבום המכבי: יפו–תל אביב: תרס"ו–תשט"ז, 1906–1956, חלק א: 1905–1925, תל אביב: אגודה להתעמלות ולספורט "מכבי", תל אביב, תשי"ז.[7]
- "דרכי אל המכביה הראשונה: ציוני דרך ועובדות, זכרונות אישיים", (נס ציונה: חמו"ל, תשכ"ט). (חוברת)
- יובל ומעלה +50: ... זכרונות מהמכבי, מהצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה ומתנועת-הספורט העברית בארץ ישראל, 3 כרכים, תל אביב: י' יקותיאלי, 1971–תשל"ו. (חלק א נקרא: "מגולה לגאולה: עם התורכים במלחמת העולם ה-I")(הספר בקטלוג ULI)
לקריאה נוספת
עריכה- עדנה יקותיאלי-כהן, בעל החלומות, תל אביב: ספרות עכשיו, תשנ"ו 1995.
קישורים חיצוניים
עריכה- דוד תדהר (עורך), "יוסף יקותיאלי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1157
- רשימת הפרסומים של יוסף יקותיאלי, בקטלוג הספרייה הלאומית
- כתבי יוסף יקותיאלי בפרויקט בן-יהודה
- עדנה יקותיאלי כהן, יוסף יקותיאלי – מגשים החלומות, סרטון באתר יוטיוב
- ליפא לויתן, יוסף יקותיאלי – הוגה רעיון ה"מכביה", דואר היום, 2 באפריל 1935
- ישעיהו פורת, האיש שיזם המכביה טוען כי "הכל יפה" אך – אינו מספיק..., מעריב, 25 באוגוסט 1961
- אברהם פז, כיצד נולד רעיון המכביה: י. יקותיאלי, הוגה הרעיון ומגשימו, מספר על חבלי-הלידה, מעריב, 20 באוגוסט 1965
- דב גולדשטין, כאשר המצרים עזרו לנו לקבל הכרה עולמית...: ספל קפה עם יוסף יקותיאלי, יוזם המכביה, מעריב, 6 ביולי 1973
- עיטור 'עמית כבוד' – לחמישה מבכירי עסקני הספורט בישראל, דבר, טורים 1–2, 9 בינואר 1977
- ערב הערכה לפועלו של יקותיאלי יוזם המכביות, דבר, 19 במאי 1977
- אלכס דורון, שני מכבים מודרניים עלו על מפת הזוכים בפרס ישראל בספורט, מעריב, 25 בדצמבר 1978
- יוסף בן ברוך יקותיאל יקותיאלי (1897-1982), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ מת יוסף יקותיאלי, דבר, 26 בספטמבר 1982
- ^ יוסף יקותיאלי הוגה הרעיון הדליק לפיד המכביה במודיעין, דבר, 28 ביולי 1969
- ^ בעניין המכביאדה, דבר, 19 ביוני 1929
- ^ הוענקו עיטורי כבוד של הוועד האולימפי, דבר, 31 בדצמבר 1976; עיטור 'עמית כבוד' – לחמישה מבכירי עסקני הספורט בישראל, דבר, 9 בינואר 1977.
- ^ 5 מדליות זהב של המכביה ה-10 הוענקו לי. יקותיאלי – יוזם המכביות, דבר, 20 במאי 1977.
- ^ יוסף יקותיאלי וטל ברודי – חתני פרס ישראל לספורט תשל"ט, מעריב, 25 בדצמבר 1978; אלכס דורון, שני מכבים מודרניים עלו על מפת הזוכים בפרס ישראל בספורט, מעריב, 25 בדצמבר 1978.
- ^ סקירה: שמעון פ., אלבום יובל המכבי, דבר, 9 בספטמבר 1957; ג. קור, ממדף הספרים | אלבום המכבי חלק א', דבר, טור 1, 4 באוקטובר 1957.