יורים ובוכים

"יורים ובוכים" הוא ביטוי בעברית בעל אופי שלילי, המתאר התבטאויות, מאמרים, מכתבים, הפגנות ויצירות אמנות של מי שהיו חיילים ומפקדים בצה"ל ומביעים חרטה וביקורת על הפעולות הצבאיות בהן השתתפו ועל פקודות שקיבלו וביצעו. באופן רחב יותר, הביקורת של מי שמכונים "יורים ובוכים" היא על מדיניות ממשלת ישראל והפיקוד הבכיר של צה"ל. הביקורת על המכונים "יורים ובוכים" מגיעה משני צידי הקשת הפוליטית בישראל.

מקור הביטוי בשמאל הפוליטי בישראל, המבקר את עצמו על השתתפותו בפעולות מלחמתיות של ישראל וצה"ל, כולל כאלו שהצליחו. גם גורמים באגף הימני של המפה הפוליטית בישראל עשו שימוש במונח, כלגלוג על מי שנתפס אצלם כ"יפי נפש", המתייסרים על השתתפותם בפעילות שהם מצדיקים אותה. משכך, הביקורת משמאל מתמקדת ב"ירי", ואילו הביקורת מימין ב"בכי".

שימוש בביטוי בציבוריות הישראלית עריכה

ככל הנראה, השימוש בביטוי החל בעקבות פרסום "שיח לוחמים" בסוף 1967.^[1] "שיח לוחמים" היה קובץ שיחות של חיילים בני קיבוצים שהשתתפו במלחמת ששת הימים ותיארו את תגובותיהם ורגשותיהם לגבי אירועים שונים במהלך הלחימה. אצל חלק מהדוברים הייתה ביקורת על התנהגות הצבא וחייליו כלפי האזרחים הערבים בזמן הלחימה.

בדצמבר 1976 פרסם קובי ניב בהעולם הזה עמוד שלם ובו רשימה סטירית בשם "יורים ובוכים". ברשימה תוארו קורות שני אחים: יורים ובוכים, במצבים שהם נתקלים בהם, לדוגמה:

במלחמה
בכל פעם שיש מילחמה מתייצבים יורים ובוכים ראשונים אל הדגל, כי כך חינכו אותם. הם לוחמים כאריות, טסים כנשרים והורגים ללא חת. "יורים ובוכים הם מיטב הנוער," - אומר תמיד המפקד אחרי הקרב.

— קובי ניב, יורים ובוכים, העולם הזה, גיליון 2050, 15 בדצמבר 1976

כשנתיים לאחר מכן, בספטמבר 1978, כתב העיתונאי, נחום ברנע:

לא קל להיות בחורים טובים. כשהופיעו הקובץ "שיח לוחמים" ודומים לו אחרי מלחמת ששת הימים הרגשתי שהדברים נכתבים כמעט מתוך ליבי. אחר־כך בא מישהו והדביק לכל דור המתייסרים של הימים ההם את ההגדרה המרושעת "יורים ובוכים, יורים ובוכים". נעלבתי מאוד, אולי משום שידעתי שיש בכך אמת.

— נחום ברנע, נסוגים ובוכים, נסוגים ובוכים, דבר, 29 בספטמבר 1978

עוד לפני כן, במרץ 1978, כבר הפך הביטוי לכזה המתאר גם ביקורת על מדיניות הממשלה ולא רק ביקורת על התנהלות חיילים בשטחים המוחזקים. כפי שניתן לראות משיחתו של נחום ברנע עם חלק ממנסחי וחותמי "מכתב הקצינים" שנחתם על ידי 348 קציני וחיילי מילואים בצה"ל, בעקבות המשא ומתן להסכם השלום בין ישראל למצרים וקרא לממשלת בגין להעדיף את תהליך השלום על רעיון ארץ ישראל השלמה. במהלך הדיון הוא מתאר את פנייתו אליהם: "אני מבין שאתם מאלה שיורים ובוכים, יורים ובוכים, אמרתי. איש לא פירש את ההערה כעלבון. כן, זה בפירוש כך, השיב מישהו, והשאר הסכימו במנוד ראש.".^[2]

אחד מיוצרי "שיח לוחמים", אבישי גרוסמן, התייחס לביקורת שעלתה מן הביטוי "יורים ובוכים". הוא כתב ב-1983 אודות תנועת השומר הצעיר: "קשה לי וגם לרבים מחברי לשאת את הליגלוג על 'יורים ובוכים'. מקורו של קושי זה בעובדה שאנחנו תנועה מאמינה. ואמונה ביסודה לא סובלת פרצות ומציאות של לחצאין ול'רביע' ואילו המציאות מורכבת כולה מאבנים שלא סותתו כהלכה. החלום, רק הוא נקי ממהמורות ומפניות חדות.".^[3]

התייחסות מחקרית לביטוי ולתופעה עריכה

נורית גרץ וגל חרמוני מתארים את שפת היצירה הקולנועית הישראלית העוסקת בלבנון תוך ניתוח הטראומה של הגיבורים: "שפה זאת מובילה את הגיבורים אל אירועים טראומטיים מחוקים ומודחקים, שבהם פעלו כמבצעי עוולות אלימות וחיבלו בדימוי העצמי שלהם כקרבן. חזרתם אל העבר המודחק גוררת עמה התמודדות עם העוול שעשו ובכך היא מהווה פעולה אתית".^[4]

החוקרת גיל הוכברג מתארת את "יורים ובוכים" כחייל ה"מצטער על דברים שהייתי צריך לעשות". "התנצלות לא מתנצלת" זו הייתה, לטענתה, מודל הביקורת העצמית שהתפתח בישראל ביצירות ספרות וקולנוע רבות בעלות אופי פוליטי המשקפות "דרך לשמירה על הדימוי העצמי של האומה כצעירה ותמימה". לצד תחושת הייעוד שלה המתנגדת למלחמה, גוברת האלימות הצבאית, הכיבוש, הפלישה ותחושה כוללת שהדברים משתבשים".^[5]

שרה בנטון תיארה את זה כ"מעשה שבאמצעותו החייל מנקה את מצפונו (לפחות במידה מסוימת), מבלי לנקוט באחריות אישית או צעדים מעשיים כלשהם, כדי למנוע 'התנהגות בלתי הולמת של חיילים בשטח' בזמן שהיא מתרחשת או כדי לתקן עוול ולהעמיד לדין פושעים אחר כך".^[6]

קארן גרומברג ציינה כי "החייל הציוני, אדם עם מצפון, מתעב את האלימות אך מבין שעליו לנהוג באלימות כדי לשרוד; הדילמה גורמת לו לבכות תוך כדי לחיצה על ההדק. במבט פנימה הוא מתייאש מהאלימות שהוא מרגיש שהוא נאלץ לנקוט בה משום שהוא חושש משחיתותו המוסרית".^[7]

אמיר וודקה כתב בהקשר לסרטים "לבנון", "בופור" ו"ואלס עם באשיר" כי בסרטים אלו מתואר צה"ל באור ביקורתי, כיוצר טראומה בקרב חיילים צעירים, אולם עם זאת, לעיתים קרובות, זוכה סוגת "יורים ובוכים" לביקורת על כך שהיא הופכת את התוקפים לקורבנות, ובמובן מסוים מאפשר המשך המלחמה במסווה של התקרבנות".^[6]

שימוש בביטוי ככותר עריכה

יורים ובוכים: על פוליטיקאים, גנרלים, עיתונאים ועוד אוהבי עצמם, ספר מאת נחום ברנע, הוצאת זמורה ביתן, 1981 - לקט טורים שפורסמו ב"דבר".^[8]
יורים ובוכים - שיר שכתבה וביצעה סי היימן. השיר נפסל לשידור בגלי צה"ל בראשית ימי האינתיפאדה בגלל תוכנו הפוליטי-תקשורתי.^[9] שיר זה זכה לגרסת כיסוי בעברית מפי הזמרת ג'ואן באאז^[10].
Shoot and Cry - סרט דוקומנטרי של הבמאית הקנדית הלן קלודובסקי, על הסכסוך הישראלי-פלסטיני כפי שנראה דרך עיניהם של שני בני 18: ישראלי ופלסטיני.^[11]
יורים ולא בוכים: המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנות האלפיים, ספר מאת יגיל לוי, הוצאת למדא, האוניברסיטה הפתוחה, 2023.

מופעים בולטים בתרבות המיוחסים לעיתים לביטוי עריכה

קולנוע עריכה

טלוויזיה עריכה

פאודה (2015-20)^[5]

הערות שוליים עריכה

^ לילי גלילי, היום יש כאלה שיורים ויש כאלה שבוכים, באתר הארץ, 27 במאי 2001
^ נחום ברנע, מכתב הקצינים, דבר, 8 במרץ 1978
^ אבישי גרוסמן, דפים מיומן השבט (המשך המאמר), כותרת ראשית, 1 ביוני 1983
^ נורית גרץ וגל חרמוני, בין לבנון לחרבת חזעה עובר שביל של בוץ: על טראומה, אתיקה ותקומה בקולנוע ובספרות הישראליים, "מכאן", גיליון י"ג - אתיקה ואחריות בקולנוע הישראלי, תשע״ד, אוקטובר 2013
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Gil Hochberg, From “Shooting and Crying” to “Shooting and Singing”: Notes on the 2019 Eurovision in Israel., באתר אוניברסיטת נוטרדאם, 17 במאי 2019
^ ¹ ² ³ Amir Vodka, See-Shoot-Cry, באתר springerin, מרץ 2010
^ Karen Grumberg, Place and Ideology in Contemporary Hebrew Literature , 2012, p. 49
^ "הזוכים האמיתיים בטוטו" - אחד מהטורים בספר, באתר העין השביעית
^ שריד ימחה בפני רבין על פסילת שירה של סי היימן, מעריב, 29 במרץ 1988
^ גרסת הכיסוי ביוטיוב
^ Shoot and Cry, באתר הבית של הלן קלודובסקי
^ רסיסים, בספר הקולנוע הישראלי
^ זמן אמת, בספר הקולנוע הישראלי
^ Livia Alexander, Confessing Without Regret: An Israeli Film Genre, אוניברסיטת מונטקלייר, 2012
^ Ursula Lindsey, Shooting Film and Crying, באתר MRIP, ‏15 במרץ 2009

[1] לילי גלילי, היום יש כאלה שיורים ויש כאלה שבוכים, באתר הארץ, 27 במאי 2001

[2] נחום ברנע, מכתב הקצינים, דבר, 8 במרץ 1978

[3] אבישי גרוסמן, דפים מיומן השבט (המשך המאמר), כותרת ראשית, 1 ביוני 1983

[4] נורית גרץ וגל חרמוני, בין לבנון לחרבת חזעה עובר שביל של בוץ: על טראומה, אתיקה ותקומה בקולנוע ובספרות הישראליים, "מכאן", גיליון י"ג - אתיקה ואחריות בקולנוע הישראלי, תשע״ד, אוקטובר 2013

[הוכברג-5] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Gil Hochberg, From “Shooting and Crying” to “Shooting and Singing”: Notes on the 2019 Eurovision in Israel., באתר אוניברסיטת נוטרדאם, 17 במאי 2019

[וודקה-6] ¹ ² ³ Amir Vodka, See-Shoot-Cry, באתר springerin, מרץ 2010

[7] Karen Grumberg, Place and Ideology in Contemporary Hebrew Literature , 2012, p. 49

[8] "הזוכים האמיתיים בטוטו" - אחד מהטורים בספר, באתר העין השביעית

[9] שריד ימחה בפני רבין על פסילת שירה של סי היימן, מעריב, 29 במרץ 1988

[10] גרסת הכיסוי ביוטיוב

[11] Shoot and Cry, באתר הבית של הלן קלודובסקי

[12] רסיסים, בספר הקולנוע הישראלי

[13] זמן אמת, בספר הקולנוע הישראלי

[אלכסנדר-14] Livia Alexander, Confessing Without Regret: An Israeli Film Genre, אוניברסיטת מונטקלייר, 2012

[15] Ursula Lindsey, Shooting Film and Crying, באתר MRIP, ‏15 במרץ 2009

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]