שמאל פוליטי בישראל
השמאל הפוליטי בישראל הוא מחנה שאידאולוגיית היסוד שלו מבוססת על שוויון, זכויות אדם ומימושם במדינת ישראל באמצעות הציונות. השמאל בישראל מזוהה עם סוציאל-דמוקרטיה ומדינת רווחה, תמיכה בערכים של ליברליזם חברתי, ושוויון בפני החוק.

השמאל תומך בנסיגה מחלקים מיהודה ושומרון, המוחזקים צבאית על ידי ישראל, במסגרת הסכם שלום עם הפלסטינים. מחנה השמאל רואה במהלכים אלו הכרחיים להמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בהתבסס על הערכות לפיהן ביהודה ושומרון חיים בין 1.7 ל-2.9 מיליון פלסטינים[1], וסיפוחם למדינת ישראל עלול להביא לסופה של ישראל כמדינת לאום יהודית או כדמוקרטיה והפיכתה למדינה דו-לאומית. בעקבות זאת תומך השמאל בעיקרו בפינוי התנחלויות השוכנות מעבר לגדר ההפרדה.
מבחינה כלכלית, בעשורים הראשונים של המדינה מדיניות השמאל בישראל הייתה מזוהה באופן מובהק עם תפיסת עולם סוציאל-דמוקרטית או סוציאליסטית, זיקה שהתערערה במידה מסוימת החל משנות ה-80, והפכה לגמישה יותר ותלויית נסיבות. כמו כן דוגלים רבים מתומכי השמאל הישראלי בהפרדת דת ומדינה, השרשת ערכי הפמיניזם, תמיכה בקהילת הלהט"ב, בזכויות אדם ובזכויות המיעוטים.

מאז קום המדינה ועד המהפך (1948–1977) היו ראשי ממשלת ישראל מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. מאז המהפך מרבית ראשי הממשלה בישראל היו אנשי ימין או ימין-מרכז.
רקע היסטוריעריכה
עם תחילת היישוב היהודי, התחילו לעלות לארץ ישראל החלוצים העבריים, אשר דגלו באידאולוגיה סוציאליסטית ציונית. אנשי היישוב החדש, שהיו פועלים ברובם, הקימו מספר מפלגות פועלים, אשר התאחדו לבסוף למפלגת הפועלים של ארץ ישראל, לימים מפלגת השלטון. פועלים אלו, הקימו גם את הסתדרות העובדים על מנת לשמור על זכויותיהם ועל שוויון בארץ ישראל. עם הקמת מדינת ישראל והכרזת העצמאות, הוחלט על משטר צנע, אשר מספק לתושבים מזון בסבסוד המדינה. מפלגות פועלים נוספות הוקמו, כדוגמת מפ"ם, אשר התחרו עם מפא"י על שלטון המדינה. ממשלות ישראל בתקופת שלטון השמאל, לא הורכבו ברובן בהכרח ממפלגות שמאל, ומפלגת השלטון מפא"י הקימה את מרבית ממשלותיה עם תנועת המזרחי. מפלגת מפא"י, התאחדה עם מספר מפלגות שמאל נוספות ויצרו את מפלגת העבודה. מפלגה זו, נחשבת לוותיקה מבין המפלגות הנוכחיות וממשיכה לדגול במדיניות סוציאליסטית, אך אינה תומכת במעמד הפועלים.
סקירה כלליתעריכה
השמאל הישראלי כונה בעבר "מחנה הפועלים" בשל זיקתו החזקה לסוציאליזם ומעמד הפועלים. הייתה אחיזה חזקה ביישוב, שהתבטאה, בין השאר, בהקמתם של הקיבוצים ושל הסתדרות העובדים. עם השנים הסוציאל-דמוקרטיה ומדינת רווחה הפכו לגישות הרווחות בשמאל הישראלי. עם זאת בחוגי שמאל שונים קיימת גם תמיכה בקומוניזם ואנרכיזם. כוחו של השמאל הכלכלי והחברתי נחלש החל משנות ה-70 של המאה ה-20 ובייחוד לאחר "המהפך", והזיקה המובהקת לכלכלה סוציאליסטית התערערה, כאשר מפלגות השמאל היו שותפות למדיניות הפרטה בתקופות מסוימות ולתוכנית הייצוב הכלכלית של 1985.
בנושאי חברה, דת ומדינה – השמאל נוטה לליברליזם. הוא תומך בדרך כלל בהפרדת דת ומדינה כן בחופש מדת ושוויון זכויות לבני מיעוטים, לרבות מיעוטים על רקע דת, גזע, מין ומגדר.
השמאל הישראלי דוגל בגישה יונית כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי. הוא מעדיף קידום משא ומתן דיפלומטי, הכרוך לעיתים אף בוויתורים מסוימים, על פני פעולות צבאיות. לגישתו, הסכמי שלום על בסיס חילופי שטחים הם הדרך הטובה ביותר לפתרון הסכסוך. בשנות ה-90 של המאה ה-20 הוביל את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני עם חתימת הסכמי אוסלו. במסגרתם הוקמה הרשות הפלסטינית שהיא ישות אוטונומית למחצה ובמעמד נמוך משל מדינה. לאחר מכן החל השמאל לקדם את פתרון שתי המדינות והקמת מדינה פלסטינית במסגרת הסכם שלום. השמאל גורס שהסכם שלום בנוסח שתי מדינות הוא אינטרס חיוני לישראל, ממניעים מוסריים ותועלתניים. בכך, הוא סבור שיתאפשר לשמר את הרוב היהודי בישראל, מבלי לפגוע בזכויות האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, וכן לשמור על הלגיטימציה הבינלאומית שלה. כמו כן, השמאל הציוני סבור שעקרון שתי המדינות הוא צעד הכרחי לשם כינון שלום עם העולם הערבי. לפיכך ישנה התנגדות מסוימת לנוכחות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון ובעבר גם בחבל עזה.
השמאל כולל בכנסת גם את מרצ וחד"ש. מרצ מזוהה כמפלגה הדוגלת במדיניות רווחה כלכלית והפרדת הדת מהמדינה. בנוסף, היא מקדמת מדיניות לחיזוק זכויות מיעוטים כגון ערבים אזרחי ישראל, נכים, מהגרי עבודה ומבקשי מקלט לא יהודים (כגון עובדים זרים) וקהילת הלהט"ב. מפלגת חד"ש היהודית-ערבית, מהווה חזית של ארגוני שמאל רבים, ביניהם המפלגה הקומוניסטית הישראלית (לשעבר רק"ח). בנוסף להיותה דוגלת בהשגת שלום באמצעות פשרות, בהקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 4 ביוני 1967 והפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. היא תומכת במדיניות כלכלית סוציאליסטית וב'צדק סביבתי'. עם זאת, בקרב רוב הציבור חד"ש מזוהה כמפלגה ערבית אנטי-ציונית. ב-2015 הובילה את הרשימה הערבית המשותפת, סיעת המפלגות הערביות, לאחר שהתמזגה עם בל"ד, רע"ם ותע"ל.
הקרן החדשה לישראל תומכת ומממנת ארגוני שמאל רבים. אחד מארגוני השמאל החוץ-פרלמנטריים הוותיקים הוא "שלום עכשיו", הפועל לסיום השליטה הישראלית ביהודה, שומרון ועזה. הוא רואה בשטחים אלה ככיבוש, ופועל לגיוס תמיכה ציבורית להיפרדות מהפלסטינים. זאת משום שלדעת הארגון צעדים אלה יביאו לקידום השלום עם הפלסטינים ורוב מדינות ערב. עוד ארגונים שפועלים לקדם הסכם מדיני עם הפלסטינים הם יוזמת ז'נבה של יוסי ביילין והמפקד הלאומי של עמי אילון. לצדם פועלים עשרות ארגונים קטנים אשר רבים מהם מתעסקים בעיקר בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
דמוגרפיהעריכה
סקר שנערך ב-2019 בקרב האוכלוסייה על ידי מרכז המחקר פיו מצא ש-8% מהאוכלוסייה מגדירים את עצמם "שמאל" מתוך שלוש אפשרויות: "ימין", "מרכז" ו"שמאל". באותה שנה ערך פרופ' קמיל פוקס שנתן 5 אפשרויות: "ימין", "מרכז-ימין", "מרכז", "מרכז-שמאל", "שמאל ומצא ש-5% מגדירים את עצמם כ"שמאל" ועוד 11% מגדירים את עצמם כ"מרכז-שמאל"[2]. באפריל 2020 פורסם כי רק 6% מהישראלים מגדירים עצמם "שמאל"[3].
שמאל רדיקליעריכה
- ערך מורחב – שמאל רדיקלי בישראל
בשמאל הרדיקלי בישראל יש תמיכה במדינת כל אזרחיה ובביטול הצביון היהודי של מדינת ישראל. הוא לרוב פוסט-ציוני או אנטי-ציוני ורואה בציונות תנועה שנישלה את העם הפלסטיני מאדמתו. הרדיקלים טוענים שהמדיניות הישראלית ביהודה ושומרון מפלה ואי־שוויונית. זאת משום שהמתנחלים מנוהלים תחת החוקים האזרחיים של ישראל ואילו הפלסטינים נשלטים תחת חוק צבאי. בנוסף הם טוענים שישראל מפרה את זכויות האדם של הפלסטינים ויש אף שטוענים לפשעים נגד האנושות. חלק מהשמאל הרדיקלי בישראל טוען שהמשטר ביהודה ושומרון מקביל לאפרטהייד שהונהג בדרום אפריקה.
ארגוני ותנועות שמאלעריכה
להלן רשימת ארגונים ותנועות פוליטיות המזוהות עם השמאל בישראל, חלקם מזוהים עם השמאל הרדיקלי:
ארגוני ומפלגות שמאלעריכה
- העבודה - הוקמה מאיחוד מפלגת השלטון – מפא"י, עם אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י.
- מרצ - הוקמה לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה כרשימה משותפת בין ר"צ ומפ"ם מהשמאל ושינוי מהמרכז (בהמשך עזבה שינוי את האיחוד), בשנת 1997 אוחדה באופן סופי. בבחירות 2022 לא עברה את אחוז החסימה.
- דע"ם – ארגון הפעולה הדמוקרטי (הוקמה ב-1995 על ידי פורשים מדרך הניצוץ)
- חד"ש – החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (נוסדה ב-1977 על ידי רק"ח יחד עם פורשים מאק"י, שס"י, הפנתרים השחורים ואחרים, מאוחר יותר הצטרפו מק"י)
- מאבק סוציאליסטי – תנועת שמאל סוציאליסטית, חלק מהתנועה העולמית אלטרנטיבה סוציאליסטית בין-לאומית
- תראבוט – תנועה ערבית-יהודית
- המפלגה הירוקה – מפלגה סוציאל-דמוקרטית המתמקדת בנושאים סביבתיים-חברתיים.
מפלגות שמאל שהתפרקועריכה
- עם אחד - מפלגה ישראלית חברתית, שדגלה בסוציאל-דמוקרטיה, שהוקמה בשנת 1999 על ידי עמיר פרץ, אדיסו מאסלה ורפיק חאג'-יחיא, שפרשו ממפלגת העבודה.
- ישראל דמוקרטית – מפלגה של אהוד ברק שהוקמה ב-2019 אך פורקה שנה לאחר מכן במהלך המשבר הפוליטי בישראל
- מימד - תנועה רעיונית ומפלגת מרכז-שמאל ציונית, שהוקמה בשנת 1988 על ידי הרב יהודה עמיטל. ברוב שנות קיומה הוגדרה המפלגה כמפלגה ציונית דתית, אך בהמשך היא פעלה כמפלגה כלל-יהודית ציונית הפונה לקהל מגוון הרואה בזהות היהודית את המרכיב המרכזי לבניית חברה ומדינה.
- התנועה הירוקה - מפלגת שמאל סביבתית, רצה בעבר עם מפלגת מימד, התנועה, המחנה הדמוקרטי ומפלגת העבודה, ב-2020 שינתה את שמה למפלגה הירוקה.
- התנועה – מפלגת מרכז-שמאל שהוקמה ב-2012 על ידי פורשים מהפלג השמאלי של סיעת קדימה וממפלגת העבודה, בראש המפלגה עמדה ציפי לבני, פורקה ב-2019.
- מחנה של"י (שלום לישראל) - הוקמה על ידי הסוציאליסטים העצמאיים, מוקד, העולם הזה - כוח חדש, והפנתרים השחורים.
- מפלגת מוקד - מפלגה בראשות מאיר פעיל, לקראת הכנסת התשיעית התפרקה המפלגה התפרקה וחברי המפלגה התפלגו בין רק"ח לבין מחנה של"י
- שמאל ישראלי חדש - נוסדה בשנת 1973 והתפרקה באותה השנה לתכלת-אדום ולאק"י
- תנועת שח"ר - תנועה בראשות יוסי ביילין שקמה מהפלג השמאלי בסיעת העבודה, רצה ברשימת מרצ בבחירות 2003 ובבחירות 2006
- העולם הזה - כוח חדש – מפלגה בראשות אורי אבנרי, נוסדה ב-1965, התפרקה ב-1973.
- הפנתרים השחורים - נוסדה ב-1971, רצה כחלק מהעולם הזה - כוח חדש, של"י וחד"ש
- הרשימה המתקדמת לשלום - נוסדה ב-1984, התפלגה ב-1992 אל בל"ד ודעכה.
- מק"י - נוסדה ב-1919 כמפס"ע ולאחר מכן פק"פ, ושינתה את שמה למק"י עם הקמת המדינה ב-1948, דעכה לאחר המיזוג אל מוקד ופירוקה ב-1977; כמו כן, מ-1989 שמה של רק"ח (חלק מחד"ש)
- אק"י – אופוזיציה קומוניסטית ישראלית - פרשה ממק"י ב-1973, התמזגה לחד"ש ב-1977
- רק"ח – רשימה קומוניסטית חדשה (התפלגה ממק"י ב-1965, חלק מחד"ש החלק מ-1977, שינתה את שמה למק"י ב-1989)
- מפלגת צדק חברתי - מפלגה שיוסדה בשנת 2007 על ידי ארקדי גאידמק, פורקה בשנת 2020
המפלגות בכנסת וכוחן (2023)עריכה
ארגוני שמאל מדיניעריכה
רשימה זו נבנתה על סמך ניתוח פעולתם של הארגונים הרשומים בה. חלקם לא מגדירים עצמם כארגוני שמאל ובאתר האינטרנט שלהם אין אזכור לשיוך זה.
- ארבע אמהות – תנועה שפעלה ליציאת צה"ל מדרום לבנון, התפרקה אחרי היציאה מלבנון
- בצלם – ארגון זכויות אדם, שחלק ניכר מפעילותו היא הגנה על זכויות אדם של פלסטינים ביהודה ושומרון ורצועת עזה
- דרכנו – מיזוג של V15 וקול אחד
- המפקד הלאומי – תנועה שנועדה לקדם הסכם קבע ישראלי-פלסטיני שגובש על ידי עמי אילון וסרי נוסייבה
- הפעולה השמית – קראה לפדרציה דו-לאומית בשנות ה-50 של המאה ה-20, התפרקה
- התנועה הישראלית נגד גרעין – למען איסור גלובלי על נשק גרעיני, כמו גם פירוז מכלל הנשק האחר להשמדה המונית וחתירה לשלום.
- יוזמת ז'נבה – ארגון שנועד לקדם הסכם קבע ישראלי-פלסטיני שגובש על ידי יוסי ביילין ואבו עלא
- לוחמים לשלום – תנועה ישראלית-פלסטינית הפועלת לסיום הכיבוש בדרכים לא אלימות
- מולד - המרכז להתחדשות הדמוקרטיה – מכון מחקר שמטרתו לחזק את השמאל הישראלי
- מחסום Watch נשים למען זכויות אדם – ארגון העוקב אחרי מחסומי צה"ל בשטחים
- נושאי הדגל – תנועה שקמה במטרה "להחזיר את השמאל למרכז"
- נשים בשחור – תנועת שמאל פמיניסטית נגד אלימות
- נשים עושות שלום – תנועה פציפיסטית פמיניסטית הפועלת למען הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. התנועה לא רואה בעצמה כתנועת שמאל.
- פרופיל חדש – תנועה פמיניסטית לאזרוח החברה ונגד מיליטריזם
- עיר עמים – ארגון הפועל להעברת חלקים מירושלים לשליטת הרשות הפלסטינית
- קול אחד – תנועה בינלאומית שמטרתה לקדם הסדר קבע בין ישראל לפלסטינים במתווה של שתי מדינות לשני עמים
- שוברים שתיקה – עדויות חיילים משוחררים על השירות בשטחים
- שלום עכשיו – שמאל מדיני, דוגלת בשטחים תמורת שלום ומתנגדת להתנחלויות
- שתי מדינות, מולדת אחת – יוזמה ישראלית-פלסטינית הפועלת לקיום שתי מדינות בקונפדרציה
- V15 – תנועה פוליטית שעודדה הצבעה למחנה השמאל ובפרט לרשימת המחנה הציוני בבחירות לכנסת ה-20
- מחזקים – עמותה הפועלת לאקטיביזם דיגיטלי וליצירת תכנים פוליטיים ברשתות החברתיות
ארגוני שמאל חברתי-כלכליעריכה
- ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל
- ההסתדרות החדשה – איגוד העובדים הגדול בישראל, תומך בסוציאליזם קונסטרוקטיבי
- המכללה החברתית-כלכלית
- הפורום הקומוניסטי הישראלי
- הפנתרים השחורים
- הקשת הדמוקרטית המזרחית – ארגון שמאל חברתי העוסק בקידום עדות המזרח
- השמאל הלאומי – שמאל ציוני, התפרק
- יסו"ד – ישראל סוציאל-דמוקרטית
- כוח לעובדים – איגוד עובדים דמוקרטי
- מס"ד – מטה סוציאל-דמוקרטי
- מרכז אדוה
- קואליציית הסטודנטים – ארגון-על של תנועות שמאל באוניברסיטת תל אביב
- שומרי משפט - רבנים למען זכויות האדם
- תנועת דרור-ישראל
- הקואליציה הארצית להעסקה ישירה
תנועות נוערעריכה
- בנק"י
- המחנות העולים
- הנוער העובד והלומד
- השומר הצעיר
- נוער העבודה
- נוער מימד
- נוער מרצ
- סדאקה רעות
- חלום ומעשה
- מרכז מעשה
- אדום חדש-החזית לנוער סוציאליסטי
עיתונים, כתבי עת וכלי תקשורתעריכה
- הארץ - יומון המזוהה מבחינה פוליטית עם השמאל ומבחינה כלכלית עם הימין[4], הוותיק ביותר הפועל בישראל.
- דמוקרטTV - גוף תקשורת המונים, שמפעיל ארגון "דרכנו", באמצעות מימון המונים.
- המקום הכי חם בגיהנום - אתר עיתונות מקוונת ישראלי המתמקד בנושאי חברה, רווחה, זכויות האדם, משפטים ופוליטיקה. האג'נדה הפוליטית של האתר היא שמאל חברתי-כלכלי, וכוללת חשיפת קשרי הון-שלטון וסוגיות הנוגעות לצדק חברתי.
- שיחה מקומית - אתר חדשות ודעות ישראלי שהוקם באפריל 2014. האתר מופעל על ידי קולקטיב של כתבים וצלמים. מטרתו כדבריו להיות "בית של עיתונות אקטיביסטית הנובעת ממחויבות לדמוקרטיה, התנגדות לכיבוש וחתירה לשלום, שוויון, צדק חברתי, שקיפות וחופש המידע"
ראו גםעריכה
לקריאה נוספתעריכה
קישורים חיצונייםעריכה
- יעקב בר-און, שלום למחנה: כך הובילו הקיצונים לקריסת השמאל הפוליטי הישראלי, באתר מעריב אונליין, 24 בדצמבר 2017
- שמואל רוזנר, שכחו מה זה להיות יהודים? הנתונים שחושפים את האמת מאחורי האמירה, באתר מעריב אונליין, 1 במרץ 2019
הערות שולייםעריכה
- ^ מתן אשר, אז כמה פלסטינים יש באמת?, באתר מידה, 7 ביוני 2016
- ^ שמואל רוזנר, שכחו מה זה להיות יהודים? הנתונים שחושפים את האמת מאחורי האמירה, באתר מעריב אונליין, 1 במרץ 2019.
- ^ יהודית ודמוגרפית: המספרים המפתיעים של ישראל 2020, www.maariv.co.il
- ^ אודות עיתון הארץ בלקסיקון העין השביעית, באתר העין השביעית
- ^ יצחק לאור, אודי אדיב, האיש שלא ויתר, באתר הארץ, 21 ביולי 2017