פתיחת התפריט הראשי

ועידת מינסק הייתה ועידה שנייה של כלל ציוני רוסיה. היא התקיימה בין 4 בספטמבר ל-10 בספטמבר 1902. זאת הייתה ועידה ציונית ראשונה שהתקיימה ברוסיה עם אישור מטעם משרד הפנים הרוסי[1]. בוועידה נוכחו 526 צירים, 160 מהם השתייכו למזרחי, 60 לפרקציה הדמוקרטית והשאר היו עצמאיים[1].

תוכן עניינים

רקעעריכה

 
ויאצ'סלב פלבה - שר הפנים הרוסי

אחרי הקונגרס הציוני העולמי החמישי והחלטות בדבר השינויים בתקנון הארגוני של ההסתדרות הציונית החליטו ציוני רוסיה לכנס ועידה ארצית. בין מורשי ציונות רוסיה היו חילוקי-דעות בדבר מועד ומיקום הכינוס. בסופו של דבר הוחלט על 4 בספטמבר 1902 כמועד הכינוס ומינסק כמקום הכינוס. ועידה כזאת אי אפשר היה לכנס בצורה בלתי-לגאלית, כדי להשיג אישור משלטונות היה צריך להגיע אל שר הפנים הרוסי ויאצ'סלב פלבה שהיה ידוע בתור אנטישמי קיצוני. השלטונות בדרך כלל התנגדו לתנועות לאומיות שהתפתחו בקרב מיעוטים שחיו באימפריה הרוסית, אך היחס לציונות היה דו-ערכי: מצד אחד - שלילי, כמו ליתר תנועות לאומיות; ומן הצד השני - חיובי, משום שמטרתה של הציונות הייתה הגירה המונית של היהודים משטחי האימפריה הרוסית. פלבה נתן את אישורו לכינוס הוועידה, סוכניו כל הזמן עקבו אחר הוועידה.

פלבה הורה לשלטונות המקומיים להתיר את כינוס הוועידה. זה היה הכינוס הציוני החוקי הראשון והאחרון ברוסיה הצארית. מתוך דיוני הוועידה נוכחו שלטונות לדעת כי התנועה הציונית אינה רק תנועת ההגירה, אלא תנועה לאומית המבקשת להחיות את האומה היהודית ודואגת להטבת מצבם של היהודים.

האישור לכינוס התקבל בחודש יוני, היוזמים ניגשו מיד לפעולה. על צבי ברוק הוטלה האחריות לארגון הוועידה.

 
תצלום קבוצתי של מנהיגי התנועה הציונית ברוסיה, בימי ועידת מינסק - בתצלום נראים חברי נשיאות הוועידה, מנהיגי התנועה הציונית ברוסיה. עומדים מימין לשמאל: צבי ברוק, שמשון רוזנבוים, ולדימיר זאב טיומקין. יושבים, מימין לשמאל: צבי בלקובסקי, הרב שמואל יעקב רבינוביץ' (מהעיר ספוצקין), יחיאל צ'לנוב, מנחם אוסישקין, ישראל יסינובסקי, יצחק ליב גולדברג

הוועידהעריכה

למעשה הייתה זו הוועידה השנייה של ציוני רוסיה, אבל מבחינה רשמית הייתה זו הוועידה הראשונה. משום שוועידת ורשה, אשר התקיימה בשנת 1898, התקיימה ללא אישורים מצד השלטונות. יחיאל צ'לנוב נבחר ליושב-ראש, מנחם אוסישקין, ישראל יסינובסקי ושמשון רוזנבאום נבחרו לסגניו.

שני הנושאים המרכזיים של הוועידה היו: ארגון ותרבות. אוסישקין העלה הצעות בדבר מבנה ארגוני-צנטרליסטי של התנועה. דעותיו לא התקבלו על רוב הנוכחים. כמו כן הוא הציע להקים תנועת צעירים שיקדישו זמן מסוים מחייהם לעבודה בגולה ובארץ, רק כעבור חמש-עשרה שנים הרעיון הזה יתממש. במשך שלושה ימים נמשכו הדיונים על נושא התרבות. צירים דתיים התנגדו לשילוב של עבודת התרבות בפעולה הציונית, נציגי הפרקציה הדמוקרטית הגנו על השילוב זה, ואילו נציגי המרכז התפצלו ותמכו בחלקם בדתיים ובחלקם בפרקציה הדמוקרטית[2].

משתתפיםעריכה

עם משתתפי הוועידה נמנו: חמדה בן-יהודה, שושנה יפה, חיים דוב הורביץ, צבי בלקובסקי ואחרים.

בעקבות הוועידהעריכה

הוועידה השלישית של ציוני רוסיה הייתה ועידת הלסינגפורס

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • אריה רפאלי (צנציפר), פעמי הגאולה, ספר הציונות הרוסית מראשית "חיבת ציון" עד מהפכת 1917, תל אביב : הוצאת נ’ טברסקי, תשי"ב-1951, עמ' 114–117.
  • יצחק מאור, התנועה הציונית ברוסיה, ירושלים: הספרייה הציונית, הוצאת מאגנס, תשמ"ו-1986, עמ' 198–203.
  • ועידת ציוני רוסיה במינסק: אלול תרס"ב, אבגוסט (ספטמבר) 1902; דו"ח מהוועידה מאת הציר מרדכי נורוק; התרגום לעברית והמבוא מאת ישראל קלויזנר, ירושלים: הספרייה הציונית על יד הנהלת ההסתדרות הציונית, תשכ"ג.
  • יוסי גולדשטיין, אחד העם והרצל - המאבק על אופייה הפוליטי והתרבותי של הציונות בצל פרשת אלטנוילנד, מרכז דינור, מרכז זלמן שזר, תשע"א.
  • יוסי גולדשטיין, בין ציונות מדינית לציונות מעשית - התנועה הציונית ברוסיה בראשיתה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1991.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 ועידת מינסק, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
  2. ^ מאור, עמ' 201.