יעקב סלומון (עורך דין)
יעקב סלומון (1905 – 16 בינואר 1980) היה עורך דין שפעל בארץ ישראל בתקופת המנדט ובהמשך במדינת ישראל, ממקימי משרד עורכי הדין "יעקב סלומון, ליפשיץ ושות'".
 | |
| לידה |
1905 ירושלים, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
16 בינואר 1980 (בגיל 75 בערך) חיפה, ישראל |
| תקופת כהונה |
? – 16 בינואר 1980 |
| תקופת הפעילות |
? – 16 בינואר 1980 |
  | |
ביוגרפיה עריכה
יעקב סלומון נולד בירושלים, בן לחיים סלומון ונכד ליואל משה סלומון. למד בבית הספר תחכמוני. למד משפטים בליברפול שבאנגליה והוסמך ב-1928 כבאריסטר. שב לירושלים והצטרף למשרד ש. הורוביץ ושות'. ב-1930 פתח שלוחה של המשרד בחיפה, שהפכה למשרד "יעקב סלומון, ליפשיץ ושות'".
היה בא כוחן של משפחת רוטשילד וחברת פיק"א. בשליחותם יצא לסוריה כדי רכוש קרקעות ברמת הגולן, נעצר שם והואשם בריגול, וישב בכלא במשך שלושה חודשים, עד לשחרורו באמצעות שוחד.
עמד בראש יחידת הקשר לממשל הבריטי בחיפה שבראשות יו צ'ארלס סטוקוול, שימש כיועצו של דוד בן-גוריון בחיפה והיה חבר ועדת המצב בעיר. שימש יועץ משפטי לראשי עיריית בתקופת המנדט. יחד עם שותפו, עו"ד נפתלי ליפשיץ, והמפקד הצבאי משה כרמל חתם בשם "ההגנה" על הסכם הכניעה של ערביי חיפה בערב פסח תש"ח.
סלומון היה עורך דין בולט, ובין השאר ייצג את כלואי ההגנה בימי "השבת השחורה", את הנאשמים בפרשת סילבסטר, את ראש הש"י איסר בארי, את ראש אמ"ן בנימין גיבלי ("הקצין הבכיר") בפרשת "העסק הביש", את הפיזיקאי שנאשם בריגול קורט סיטה, את יששכר שדמי בפרשת טבח כפר קאסם ועוד.
בתחילת 1948 היה חבר במועצה המשפטית של המוסדות הלאומיים, שתפקידה היה לגבש את מערכת המשפט שתקום לאחר הקמת המדינה. במסגרת זו היה יושב ראש ועדת חוקי הים והאוויר וחבר בוועדת החוק המסחרי ובוועדת חוק הקרקעות.
בשנת 1955 היה חבר בוועדת רטנר - ועדת חקירה בראשות יוחנן רטנר שבה השתתף גם דניאל אוסטר, שבדקה האם יש לבטל את הממשל הצבאי על ערביי ישראל והחליטה כי אין מנוס מהמשך הממשל הצבאי.[1]
נמנה עם מייסדי החבל הימי לישראל, המוזיאון הימי הלאומי, הפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה והמועצה הלאומית למניעת תאונות. בשנת 1967 נרתם לשיקום בית הכנסת החורבה שבמרכז הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים,[2] ובהמשך הצליח לעניין את לואי קאהן מפילדלפיה, שנחשב לגדול האדריכלים היהודיים בעולם דאז, לסייע בתכנון המבנה החדש וסביבתו.
היה יושב ראש הדירקטוריון של חברת תעשיות אלקטרוכימיות עם הקמתה.
היה נשוי עד לפטירתו לשרה, שנמנתה עם מייסדי בית הספר חוגים, ולהם שתי בנות.
נפטר ב-16 בינואר 1980 ונקבר בבית הקברות חוף הכרמל.[3]
בשנת 1980, לאחר מותו, יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי "בדרכי שלי".
לקריאה נוספת עריכה
- יעקב סלומון, בדרכי שלי, הוצאת עידנים, 1980
קישורים חיצוניים עריכה
- מאיר הראובני, פרקליט שהיה איכפת לו, מעריב, 17 בינואר 1980
- ראובן בן-צבי, האיש שהציע לאלון "לשוב לחוף כנרת", מעריב, 16 בינואר 1976
הערות שוליים עריכה
- ^ שרה אוסצקי-לזר, הממשל הצבאי כמנגנון שליטה באזרחים הערבים – 1948-1958, המזרח החדש מ"ג, 2002;
אמנון לין, בטרם סערה, עמ' 124-125. - ^ משפחה מוכנה לתרום לשיקום "החורבה", מעריב, 26 ביולי 1967
- ^ מאיר הראובני, פרקליט שהיה איכפת לו, מעריב, 17 בינואר 1980;
יעקב סלומון באתר חברה קדישא חיפה