יצחק קיסטר
יצחק קִיסטֶר (י"ח בתשרי תרס"ו, 17 באוקטובר 1905[1] – כ"ה במרחשוון תשנ"ג, 21 בנובמבר 1992) היה שופט בית המשפט העליון בשנים 1965–1975.
 | |||||||
| יצחק קיסטר נואם בכנס תושב"ע, תש"ל | |||||||
| לידה |
17 באוקטובר 1905 מושצ'יסקה, אוקראינה  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
21 בנובמבר 1992 (בגיל 87) ירושלים, ישראל | ||||||
| מדינה |
ישראל | ||||||
| מקום קבורה |
בית הקברות היהודי בהר הזיתים | ||||||
| השכלה |
אוניברסיטת לבוב | ||||||
| |||||||
| |||||||
  | |||||||
ביוגרפיה
עריכהיצחק קיסטר נולד בעיירה מוֹשְצִ'יסְקָה (Mościska) שבגליציה (אז בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, לאחר המלחמה בתחומי המדינה הפולנית החדשה) לסיאבע ויהודא צבי שכיהן תקופה כיושב ראש ועד הקהילה המקומית והיה מנהל הבנק בעיירה. הוריו היו חרדים ליטאים ("מתנגדים") למרות שגרו בסביבה חסידית[2]. בין השנים 1912 עד 1924 למד בבתי ספר כלליים בפולין ובווינה. ב-1924 החל ללמוד משפטים באוניברסיטת לבוב, וב-1929 קיבל תואר מוסמך במשפטים. ב-1932 השלים את הדוקטורט, ובמקביל עבד כסייע של עורך הדין משה ברומר.
ב-1935 עלה לארץ ישראל, וב-1939 הוסמך כעורך דין, לאחר שהתמחה במשך שנתיים אצל ד"ר שמרלינג,[דרושה הבהרה] והחל עוסק במקצוע עד 1944. הוא התמנה על ידי שלטונות המנדט הבריטי לשופט שלום בתל אביב ב-1945 ובמקביל לשופט נוער ב-1946. כעבור שנתיים מונה על ידי הממשלה הזמנית להיות בו-זמנית רשם הפטנטים, רשם החברות, רשם האגודות השיתופיות והאפוטרופוס הכללי. בהמשך אותה השנה קיבל את משרת השופט הראשי (נשיא) של בית משפט השלום בתל אביב, ולאחר מכן מונה לשופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב.
יצחק קיסטר ניהל אורח חיים חרדי. הוא התגורר בשכונת זיכרון מאיר בבני ברק, בסמיכות לבית החזון איש, שעמו הרבה להתייעץ. את בניו שלח ללמוד בישיבת פוניבז', הסמוכה לביתו.
ב-29 במרץ 1965 מונה לשופט בבית המשפט העליון,[3] וב-16 באוקטובר 1975 פרש לגמלאות, בהגיעו לגיל 70.[4] עד היום נחשב קיסטר ל"שופט החרדי היחיד" בבית המשפט העליון.
במסגרת תפקידיו השונים היה חבר בוועדות שונות, ובהם יושב ראש הוועדה המיוחדת לענייני הכותל המערבי שהוקמה בעקבות מלחמת ששת הימים והופקדה על סידורי הדת בכותל.[5] במהלך השנים לימד בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה ובבית הספר לעבודה סוציאלית.
בין השנים 1969–1992 שימש כחבר הנהלת אגודת צדק-מדות-מוסר, האגודה לקידומם מחקרם והוראתם בעם ובעולם, וכיהן כנשיא האגודה למשפחות נזקקות בירושלים, שנקראת כיום "למען נזקקי ירושלים".
בשנת 1978 הוענק לקיסטר תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן[6].
בשנת 1980, עם הקמתה של הוועדה למתן היתרים, מונה קיסטר ליו"ר הראשון שלה.
בשנותיו האחרונות התגורר בשכונת שערי חסד בירושלים. נקבר בבית הקברות בהר הזיתים.
משפחתו
עריכהקיסטר היה נשוי לגיטל בת עקיבא שווימר,[7] ולאחר מכן נישא לשרה סימה בת יעקב מה-יפית. ילדיו מאשתו הראשונה היו רוחמה מרצבך (אשת הרב אהרן מרצבך, בן הרב יונה מרצבך, ראש ישיבת קול תורה), עו"ד אליעזר קיסטר (שימש יועץ משפטי של עיריית בני ברק) והרב עקיבא קיסטר (ראש ישיבה בישיבת יד אהרן בירושלים).
אחיו הצעיר של יצחק קיסטר, מאיר יעקב קיסטר, היה פרופסור לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל לבלשנות ערבית ומזרחנות; אחיינו של יצחק, מנחם קיסטר, הוא פרופסור למדעי היהדות באוניברסיטה העברית.
קישורים חיצוניים
עריכה- רשימת המאמרים של יצחק קיסטר באתר רמב"י
- דוד תדהר (עורך), "ד"ר יצחק קיסטר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יד (1965), עמ' 4529
- יצחק קיסטר באתר הנהלת בתי המשפט
- כרטיס הקבר של יצחק קיסטר, באתר הר הזיתים
- זכויות הורים בילדיהם במשפט העברי ובמשפטי אומות העולם: חלק א', המשך
- אלבום משפחת קיסטר באתר "ישראל נגלית לעין".
- ירון זילברשטיין, "כמה ימי חג בפסח...לא ידעתי": פטור נשים משירות בצה"ל לאור עיקרון 'תינוקות שנשבו' (עיון מחודש בבג"ץ 456/71 שרה ברזני נ' שר הביטחון), תרבות דמוקרטית 21 (2021), עמ' 9- 46.
יצחק קיסטר (1905-1992), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ תאריכי הלידה והפטירה הם על פי המצוין על מצבתו. תאריך הלידה נתמך אף בעובדה ולפיה פרש מבית המשפט העליון ב-16.10.75 בהיותו בן 70 על פי הלוח הלועזי
- ^ נספו בשנת 1942 בשואה.
- ^ הודעה על מינוי שופט לבית המשפט העליון, ילקוט הפרסומים 1173, התשכ"ה, 31 במרץ 1965, עמ' 1648
- ^ הודעה על גמר כהונתו של שופט, ילקוט הפרסומים 2166, התשל"ו, 5 בנובמבר 1975, עמ' 504
- ^ ד"ר יצחק קיסטר, כל אדם מישראל נמשך אל הקודש, בית יעקב, ירושלים, גיליון המאה, תשכ"ז-1967, באתר Hebrew Books
- ^ מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת בר-אילן
- ^ תיק עזבונות מספר 896/46, הצופה, 16 בדצמבר 1946.
