ירמיה לעוו
הרב ירמיה לעוו (בגרמנית: Jeremias Löw; תקע"א, 1811 – י"ז בניסן תרל"ד, 4 באפריל 1874) היה מחשובי רבני הונגריה במאה ה-19, מתנגד נחרץ לחסידות שדחה גם את ההתאגדות בקהילות אורתודוקסיות נפרדות ודבק בעמדת "הסטטוס קוו".
 | |
| לידה |
1811 תקע"א קולין, בוהמיה |
|---|---|
| פטירה |
4 באפריל 1874 (בגיל 63 בערך) י"ז בניסן תרל"ד אויהֶיי, ממלכת הונגריה |
| מקום פעילות | הונגריה |
| תקופת הפעילות |
? – 4 באפריל 1874  |
| רבותיו | אביו הרב בנימין זאב לעוו |
| תלמידיו |
בנו, הרב אלעזר לעוו הרב מרדכי הורוויץ |
| בני דורו | כתב סופר |
| חיבוריו | "דברי ירמיהו", "אנשי השם" |
ביוגרפיה
עריכהלעוו נולד בקולין שבבוהמיה, 55 ק"מ ממזרח לפראג, שם כיהן אביו הרב בנימין זאב בעל "שערי תורה", בנו של רבי אלעזר לעוו ה"שמן רוקח", כרב הקהילה. אמו הייתה פייגא, בתו של הרב יצחק עלקיש מאושפיצין. ב-1826 עבר האב לממלכת הונגריה לאחר שמונה לאב"ד נאג'טופולצ'ן (טאפלישאן בפי היהודים) בדוכסות ניטרה, וכעבור עשור קיבל את רבנות ורבוי.
ירמיה למד תחת ידי אביו והיה אחד המעטים מבין רבני הונגריה הבכירים שלא יצאו מישיבת פרשבורג של החת"ם סופר. בנוסף לידיעותיו התורניות, רכש גם השכלה כללית ושלט בגרמנית תקנית. ב-1844 קיבל את משרת הרבנות הראשונה שלו כשהחליף את הרב אליעזר ליפמן נייזאץ החולה כאב"ד מאגנדורף,[1] וב-1851 ירש את אביו בוורבוי כשהלה נפטר. כעבור שנה קיבל את הזמנת הקהילה הגדולה באויהל לבוא ולכהן שם. הוא נטל עמו את ישיבתו, השנייה בגודלה בארץ, שלמדו בה לפרקים בין 100 ל-150 תלמידים. הוא נודע כבר אז כאויב מושבע לחסידות, וכנראה שיחק המוניטין שלו תפקיד מרכזי בהחלטת הפרנסים לבקשו לבוא; חמש שנים קודם לכן גורש מהקהילה הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים לאחר שסירב להתנער ממנהגי החסידות של סבו רבי משה טייטלבוים. באויהל פעלה סיעה חסידית, כשמונים משפחות מתוך אלף בתי-אב יהודיים, והיא שכנה על ספה של אונטרלנד, בה הייתה השפעת התנועה החדשה רבה. הרב לעוו רדף אותם במרץ: הוא איים לעזוב את העיר עד שבית-הדין קיבל את דרישתו לאסור על החסידים להיכנס לבית המדרש, ובראשית שנות ה-60 התלונן הדברי חיים מצאנז כי אלה לא יכולים לצאת מביתם מבלי שייסקלו אותם באבנים. אב"ד אויהל כינה אותם שבתאים לעיתים קרובות והצהיר כי הם גרועים מהנאולוגים. ב-1862 פרץ סכסוך קשה בינו לרבי צבי הירש פרידמן, האדמו"ר מליסקא, שלווה בהשמצות הדדיות והיה העימות החריף ביותר נגד החסידות בהונגריה, בה אימצה הרבנות בדרך כלל קו של הסתייגות לצד קבלה שקטה.[2]
על אף בקיאותו היחסית בהלכות העולם החיצון, נקט הרב לעוו בעמדה מחמירה בשאלת הטמיעה בתרבות ההונגרית לנוכח תפוצתו הגדלה של חינוך החובה מטעם המדינה והלחץ שהפעילה על היהודים לאמץ זהות לאומית מגיארית. על רקע זה התחכך לעיתים עם הרב עזריאל הילדסהיימר מאייזנשטט, ראש הנאו-אורתודוקסיה בממלכה, שהאשים אותו בשמרנות עיוורת. מנגד, נותר בזרם המרכזי ולא נסחף אל הקנאים בהנהגת רבי הלל ליכטנשטיין, שדחו על הסף כל פשרה בעניין והפליגו בחומרות, וסירב לחתום על תקנות מיהאלאוויץ בהן הטילו איסור גורף על דרשות בגרמנית ושינויים אסתטיים אחרים בבתי-הכנסת. הוא היה הנוקשה ביותר מרבני הזרם המרכזי בהונגריה – הרוב שעמד בתווך בין הקיצונים של ליכטנשטיין והמודרניים שתמכו בהילדסהיימר – בעוד הכתב סופר דגל בדרך פתוחה יחסית. יחד עמו, נחשב בשנות ה-60 לאחד מגדולי רבני הונגריה.[3][4]
ייחוסו, מעמדו הרם וידיעותיו בגרמנית הובילו לכך שנקרא לעמדות הנהגה בעת המאבק האורתודוקסי בנאולוגים באותו עשור. ב-1864 עמד בראש המשלחת אל הקיסר פרנץ יוזף ששכנעה אותו לדחות את היוזמה להקים מוסד מודרני להכשרת רבנים, שהשמרנים תפשו כאיום חמור. במרץ 1868, לאחר שהנאולוגים שכנעו את שר הדתות יוז'ף אטווש לכנס קונגרס יהודי כללי בו יוקם ארגון קהילות ארצי שהיה צפוי להיות בשליטתם, התבקש אב"ד אויהל לשבת בוועדה הרבנית המפקחת על מפלגת "שומרי הדת", שריכזה את ההתנגדות ליוזמה. בין היתר חתם על מצעה, שביקש לרצות את השלטונות באמצעות קריאה נלהבת לאימוץ השפה והלאומיות ההונגרית, לאחר שהדתיים השמרנים תמכו לרוב בבית הבסבורג ונטו לגרמנית במאבק לעצמאות בשני העשורים קודם לכן, בטרם הפשרה האוסטרו-הונגרית של 1867.[5] בנובמבר 1868 שימש כסגן יושב-הראש באספת הרבנים שנערכה לרגל המאורעות; זו פוצצה על רקע המתיחויות בתוך המחנה השמרני. בעת הקונגרס עצמו, שנפתח בבירה פשט ב-10 בדצמבר, נבחר לעוו ליושב-ראש סיעת המיעוט האורתודוקסית (98 מתוך 220). ב-5 בפברואר 1869, כשדחתה נשיאות האספה את האולטימטום שהגישו אנשיו לקבוע כי ההחלטות יהיו כפופות בעקרון לשולחן ערוך ואחרי מספר נאומים עולבים מצירי הרוב, דווח כי זינק על השולחן במליאה וזעק "ארור האיש אשר ישב במושב החטאים האלה." 48 אורתודוקסים עזבו לצמיתות את האספה.[6]
עם זאת, לאחר הקונגרס התרחק לעוו מ"שומרי הדת". דווקא לאחר הצלחתם להשיג את אישור הממשלה להקים ארגון קהילות ארצי אורתודוקסי ומיסוד הקרע ביהדות הונגריה, הוא החרים את הכינוס שערכו בעיר הבירה באוגוסט 1870 וטען כי פילוג הציבור היהודי על פי השתייכות לגופים אלה אינו רצוי. הוא היה הבולט מבין הרבנים שעמדו על הותרת העדות מאוחדות ומחוץ לשליטה מרכזית, כפי שהיה בעבר. אלה שהלכו בדרך זו נודעו כקהילות הסטטוס קוו אנטה. בנוסף, היו רסיסי עדות שהתפצלו מתוך קהילות-האם שלהן בבוקה ומבולקה שהשתררה לאחר הקמת שני הארגונים הגדולים וסירבו להשתייך לאחד מהם. העצמאים, שחבקו את כל קשת העמדות ביהדות הארץ, השתייכו למחנה קטן זה. "שומרי הדת" והממסד האורתודוקסי הארצי ניהלו נגדם מלחמה שערה וב-1872, על רקע פסיקתו של מהר"ם שיק כי המסרב להצטרף לארגון הקהילות עובר על "לא תעמוד על דם רעך", הוכרז חרם על כל בעלי התפקידים הדתיים מבין הסטטוס קוו. לבסוף, רק כ-5% מיהודי הונגריה נותרו מחוץ לגופים הגדולים. לעוו סירב לצרף את קהילתו עד יומו האחרון, והיא נותרה מאוחדת בראשותו. על אף ההתנגדות הרשמית לקו שהוביל, הגיעו חשובי רבני הארץ להלווייתו, כולל אויבו המר האדמו"ר מליסקא.
זמן קצר לאחר פטירתו פרשו החסידים וגורמים שמרניים שהתחברו עמם והקימו קהילה נפרדת קטנה שהצטרפה לוועד האורתודוקסי. ב-1886 פילג בנו ויורשו, הרב אלעזר לעוו,[7] את יתרת הציבור בעיר וצירף את תומכיו, כעדה שלישית ונבדלת, לאותו הגוף. באופן חריג, התקיימו מאז והלאה שתי קהילות המסופחות ללשכה האורתודוקסית באותה עיר לצד קהילת הסטטוס קוו.
חיבר את סדרת הספרים "דברי ירמיהו" על הרמב"ם ומספר סוגיות.
קישורים חיצוניים
עריכה- ירמיה לעוו, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
- Löw Jeremiás בלקסיקון היהודי-הונגרי (בהונגרית).
- ידיעה על סירובו להשתתף באספת "שומרי הדת" ב-1870, ב-Allgemeine Zeitung des Judenthums.
- ירמיהו לעוו ב-Worldcat
- ספריו
- דברי ירמיהו על הרמב"ם, חלק א וחלק ב, באתר היברובוקס
- דברי ירמיהו - דרשות, באתר היברובוקס
- דברי ירמיהו - חידושים על סוגיא דתרומת חמץ, באתר היברובוקס
- אנשי השם, באתר היברובוקס
הערות שוליים
עריכה- ^ משה אלכסנדר זושא קינסטליכער, החת"ם סופר ובני דורו, בני משה 1992, עמ' 40.
- ^ מיכאל ק' סילבר, ישיבות אין מצוי במדינתינו מכמה טעמים נכונים: בין חסידים ומתנגדים בהונגריה.
- ^ Michael K. Silber. The Emergence of Ultra-Orthodoxy: The Invention of Tradition. Harvard University Press, 1992. עמ' 42-43.
- ^ יצחק יוסף כהן, חכמי הונגריה, מכון ירושלים, 1996. עמ' 147-149.
- ^ William O. McCagg, A History of Habsburg Jews, 1670-1918, Indiana University Press, 1992. עמ' 137.
- ^ יעקב כ"ץ, הקרע שלא נתאחה: פרישת האורתודוקסים מכלל הקהילות בהונגריה ובגרמניה, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ה, עמ' 100–180, לסירוגין. מילותיו הוזכרו בכמה מקורות אורתודוקסיים, ראו לדוגמה: יקותיאל יהודה גרינוולד, לפלגות ישראל בהונגריה, מרקוביץ' ופרידמן 1929, עמ' 80.
- ^ עליו ראו: רבי אלעזר (ב"ר ירמיה) לעוו, בלקסיקון הרבני אישי ישראל.