פתיחת התפריט הראשי

נאו-אורתודוקסיה (יהדות)

זרם אידאולוגי ביהדות האורתודוקסית

נאו-אורתודוקסיה, או תורה עם דרך ארץ, היא זרם אידאולוגי ביהדות האורתודוקסית שהתפתח בתחילת המאה ה-19 בעיקר בקרב יהדות גרמניה, אך גם בכמה ממדינות מערב אירופה ובחלקים של הונגריה. בין מייסדי הזרם ניתן למנות את רש"ר הירש ורבי עזריאל הילדסהיימר.

נאו-אורתודוקסיה
שיוך הזרם אורתודוקסיה
שיוך מייסדים גרמניה, הונגריה
דמות מרכזית רש"ר הירש, הרב עזריאל הילדסהיימר
מרכז גרמניה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תהליכי המודרניזציה במרכז ומערב אירופה במאות ה-18 וה-19, ובעיקר מתן אמנציפציה ליהודים, הציבו בפניהם מציאות חדשה עמה היו צריכים להתמודד. התהפוכה החברתית הובילה לשינוי עמוק בציבור היהודי, שעזב ברובו את אורח החיים המסורתי ואימץ את התרבות הסובבת. הצורך למענה דתי לכך הוליד מחד את היהדות הרפורמית ומאידך את היהדות האורתודוקסית, ששאפה לשמר את הקיים.

התגובה האורתודוקסית למצב החדש הייתה מגוונת וחוקרים מחלקים אותה לרוב לשלוש: האולטרה-אורתודוקסיה שיצאה מבית מדרשו של החת"ם סופר ובעיקר תלמידיו הקיצוניים בהונגריה רבתי וסביבותיה; התגובה האורתודוקסית המאוחרת והמתונה שרווחה ביהדות מזרח אירופה; והנאו-אורתודוקסיה.

את האחרונה גילם רש"ר הירש, הוגה הראשי, בכמה ססמאות שטבע: תורה עם דרך ארץ ו-Mensch-Jisroel ("אדם-ישראל"), משמע אין סתירה בין חיים על פי התורה וההלכה לבין מודרניות, השכלה ועבודה פרודוקטיבית. הרב הירש טען כי בניגוד לרפורמים, המבקשים לשנות את היהדות בהתאם לרוח המודרנית, הרי שלדעתו מראש אין סתירה בין החיים המודרניים לתורה וניתן לשלבם יחד. בכך עומדת גישתו גם מול גישת החת"ם סופר השוללת את הקידמה – "חדש אסור מן התורה".

מבחינה ההשקפה לגבי חינוך, הנאו-אורתודוקסיה הייתה נטועה בתוכנית של תנועת ההשכלה המוקדמת על שילוב של לימודי חול עם לימודי קודש, וראשי "תורה עם דרך ארץ" ייחסו כבוד רב לנפתלי הירץ וייזל ולמשה מנדלסון. כותבים מאוחרים מטעם האסכולה אף התקשו להסביר את ההתנגדות הרבנית החריפה לבתי-הספר המתוקנים הראשונים שהחליפו את תלמודי התורה.[1]

רש"ר הירש אימץ שינויים אסתטיים שונים, מהסוג שהונהג עוד על ידי רבו חכם יצחק ברנייס ודומים לו בהתאמת ארחות בית-הכנסת לתרבות הסביבה. אף כי אלה היו מקובלים מזה זמן רב כמעט בכל גרמניה, הם הובילו להתנגשויות בינו לגורמים שמרניים כשכיהן במורביה המסורתית יותר. בין היתר, לבושו הרבני היה מודרני ומעוצב בדומה ללבושם של הרפורמים. נשא את דרשותיו בגרמנית ולא בניב היהודי וליווה את התפילות בשירת מקהלת גברים. את החופה המשמשת בחתונות העמיד בתוך מבנה בית-הכנסת ולא מחוצה לו. השינוי הרדיקלי ביותר שערך, וממנו חזר במהירות, היה השמטת תפילת כל נדרי, שנתפשה על ידי הנוצרים כהיתר להפרת שבועות ועילה לשבועת היהודים, ביום הכיפורים של 1840.[2]

אחד ההבדלים המשמעותיים שבין הנאו-אורתודוקסיה לבין התגובות האורתודוקסיות האחרות נגעה לשאלת המטרה הבסיסית. בעוד האורתודוקסיה ביקשה שיניחו לה לנפשה, הנאו-אורתודוקסיה ביקשה בדיעבד, ובהמשך לכתחילה, לנצל את המודרניות עבור קידום החיים היהודיים והדת היהודית. עבור הירש, לתרבות אירופה לא היה ערך מכשירי אלא ערך של מהות. הנאו-אורתודוקסיה שמה משקל רב במחשבה ובפרקטיקה שהיה בהם משום עמדה חיובית כלפי המודרנה, ושמה דגש על טקסים, נימוסים ואסתטיקה של בית הכנסת.

מרדכי ברויאר מציין כי הנאו-אורתודוקסים "דקדקו לרוב עד מאוד בקיום דינים בתחום הריטואלי, כגון דיני הכשרות והצומות. החמרה זו בלטה על רקע ההקלות שנהגו בתחומים אחרים, שההלכה מחמירה בהם, כגון בעניין הפרדת המינים". ברויאר מטעים כי בכך השתקפה המגמה "לאזן ויתורים לדרישות העידן החדש בספירה החברתית על ידי הדגשת יתר של מנהגים בספירה הריטואלית". הדבקות המחמירה במסורת הייתה דווקא תוצאה של אופיו המודרני של הזרם הנאו-אורתודוקסי, ולא תוצר של שמרנותו ורצונו ביציבות.[3] בניגוד לאורתודוקסיה ההונגרית שביצרה את המנהג הרווח, הדגישו הגרמנים את ההבדל בינו להלכה המפורשת.

בהמשך לכך, הייתה הנאו-אורתודוקסיה נוקשה מאוד בתחום עיקרי האמונה; ויכוחיו הגדולים של הירש נסובו לא על שאלות הלכתיות, אלא על סוגיית האמונה המוחלטת בתורה מן השמים והמחקר מדעי בכתבי הקודש, לו התנגד בכל תוקף. הוא הוקיע כל מי שראה כסוטה מאמות מידותיו, בעיקר בריב הגדול שניהל עם הרב זכריה פרנקל. המודרניות המובהקת שלו התבטאה גם בשלילת כל תפישה לא-דתית של היהדות: הוא כתב כי לא ניתן לתרגם "עם ישראל" ל-Volk ("עם") בגרמנית, ושהכמיהה לגאולה היא לא לחידוש הקיום כאומה אלא להשבת שלטון התורה. כך התנגד גם לניסיונות לכפות התנהלות דתית מסורתית במסגרת הקהילות המאוחדות, אלא הטיף לפרישה ולהקמה של קהילות סגורות של אורתודוקסים. את האחרים ראה כבני דת אחרת.

הסינתזה שהירש הוביל בין גרמניות לאדיקות דתית החלה להתערער עוד בטרם מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד אחריה. דור חדש של צעירים הוקסם ממה שתפשו כאותנטיות של יהדות מזרח אירופה המופלית שטרם עברה תירבות משמעותי. האורתודוקסים הגרמנים והגורמים המסורתיים במזרח התקשרו במסגרת אגודת ישראל החדשה. התגברות האנטישמיות חיזקה מגמה זו. יצחק ברויאר ודומיו העלו סוגיות שלא עלו על דעתם של הוריהם וסביהם: ביקורת על האמנציפציה, משיחיות, דחיית הפטריוטיות הגרמנית והאפשרות לקיומה של לאומיות יהודית, גם אם מסוג דתי לחלוטין.[4]

עליית הנאצים לשלטון חידדה נטיות אלה. ב-1934 פרסם שמעון שוואב ספר בשם "Heimkehr ins Judentum" (שיבה ליהדות), בו פירש את האימוץ הנלהב של תרבות כללית ולימודי חול כצורך שעה שנכפה על הרש"ר בשל המצב בימיו, וקבע שהאתוס הלמדני הוא הדרך. לאחר המלחמה, נטמעו חלק מהנאו-אורתודוקסים בציונות הדתית בישראל ובאורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית. אחרים, כשוואב עצמו, הצטרפו למזרח-אירופאים וכמה מהם הפכו לאידאולוגים חרדים ליטאים.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Schwab S. "These and Those" and "Torah im Derech Eretz – a Second View" in Selected Essays, CIS Publishers, (1994) ISBN 1-56062-292-X

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Matthias Morgenstern, From Frankfurt to Jerusalem: Isaac Breuer and the History of the Secession Dispute in Modern Jewish Orthodoxy, Brill 2002. עמ' 170.
  2. ^ מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, עמ' 97.
  3. ^ מרדכי ברויאר. 1990. עדה ודיוקנה. מרכז זלמן שזר, ירושלים. עמ' 37
  4. ^ Michael Brenner, The Construction and Deconstruction of a Jewish Hero: Moses Mendelssohn's Afterlife in Early-Twentieth-Century Germany, בתוך: Lauren B. Strauss, Michael Brenner (עורכים), Mediating Modernity: Challenges and Trends in the Jewish Encounter with the Modern World : Essays in Honor of Michael A. Meyer, Wayne University Press, 2008. עמ' 282.