איתנית - מוצרי בניה

איתנית - מוצרי בניה בע"מ, שנודעה גם בשמה הקודם, ישאסבסט, הפעילה בית חרושת לייצור מוצרי אזבסט-צמנט (תערובת המורכבת מכ-10% אסבסט וכ-90% מלט) שפעל החל מ-1952 בצפון-מערב נהריה. המפעל נסגר ב-1997 מחמת הסיכון הבריאותי שבאסבסט.

איתנית - מוצרי בניה

נתונים כלליים
תקופת הפעילות	1952–הווה (כ־72 שנים)
ענפי תעשייה	תעשיית הבנייה

היסטוריה

המפעל הוקם ב-1952 בשם "ישאסבסט" על ידי יקותיאל פדרמן ומשקיעים מחו"ל. המפעל השתרע על שטח של 150 דונם, בהם 13 אלף מ"ר שטח בנוי. המפעל ייבא לישראל אסבסט גולמי, וייצר ממנו מוצרי אסבסט-צמנט מוגמרים, כגון צינורות, לוחות גליים לגגות, לוחות שטוחים, עציצים ותריסים. המפעל סיפק פרנסה לתושבי הגליל המערבי, ובשיאו העסיק כ-1,200 עובדים. המפעל גם ייצא את תוצרתו.

עם השנים התגלתה תחלואה חריגה במחלות ריאה בקרב עובדי המפעל, ומחקרים סטטיסטים הראו עלייה בתחלואה של סרטן מסוג מזותוליומה באזור הגליל המערבי, סרטן המקושר לנשימת סיבי אזבסט. החמת המוניטין הרע שיצא לאסבסט שינה המפל את שמו באמצע שנות ה-80 מ"ישאסבסט" ל"איתנית - מוצרי בניה".

על אף החשד הכבד לקשר בין המפעל ועליית התחלואה נמנעו הרשויות מלפעול כנגד המפעל. יש שטענו שהקשר בין הרשויות למשפחת פדרמן, מבעלי המפעל, עלול היה להשפיע על שיקול הדעת של אותן רשויות (כמו מימון הוצאת פרסומים מקצועיים של משרד העבודה שאמור לפקח על המפעל, חברותו של מנכ"ל המפעל בוועדה הממשלתית לאבק מזיק שאף היא אמורה לפקח על המפעל ומימון מחקר שיוכיח שאין כל סכנה באזבסט).

בסופו של דבר עזר לחץ התושבים והמפעל נסגר סופית ב-1997 לא לפני שנמצא שכמויות גדולות של פסולת אסבסט רעילה נקברו בשטח המפעל בתקופת פעילותו.

בעיית פסולת האסבסט

במסגרת תהליכי הייצור הצטברה במפעל פסולת אסבסט תעשייתית, שהמפעל נפטר ממנה בשתי דרכים:

• מכירה או מסירה של הפסולת לצדדים שלישיים, שהשתמשו בה בעיקר לחיפוי קרקע, כגון סלילת דרכים וציפוי מגרשי חניה. דרך זו נפסקה לקראת סוף שנות ה-70.
• הטמנת הפסולת בקרקע.

הפסולת פוזרה בעשרות רבות של אתרים בכל רחבי הגליל המערבי, והיוותה מקור לסיכון בריאותי לתושבי האזור. סקרים שיזמה המדינה העלו כי כמות פסולת האסבסט שפוזרה בגליל המערבי היא כ-30 אלף קוב, וההערכה של המדינה היא כי כמות הקרקע הנקייה שזוהמה בשל פסולת זו היא כ-150 אלף קוב. להערכת איתנית היחס בין הפסולת לקרקע המזוהמת הוא 1:3 ולא 1:5.

בשלב מסוים החלה איתנית לפנות חלק מפסולת האסבסט לאתר בתחומי המועצה המקומית שלומי (מחצבת חניתה), ללא היתר או רישיון. בשנת 1981 דרש משרד הבריאות להפסיק את ההטמנה שם, והאתר נסגר. לאחר מכן הטמינה איתנית פסולת אסבסט באתר שייח' דנון, גם כאן ללא היתר או רישיון. במרץ 2002 הוציא המשרד להגנת הסביבה תנאים להיתר זמני שיאפשרו את שיקום האתר בשייח' דנון. עתירה שהגישה איתנית נגד המשרד - נדחתה, תוך שבית המשפט מציין כי הדרישה לחייב את איתנית לשאת בעלויות שיקום האתר היא "טבעית וברורה מאליה". בסופו של דבר בשנת 2003, בתום הליכים משפטיים נוספים, נסגר גם אתר שייח' דנון.

בשנת 1998 - לאחר סגירת המפעל - יזמה עיריית נהריה פרויקט להקמת פארק שעשועים בשם "מדינת הילדים" על חוף הים, בסמוך למפעל הסגור. כאשר התברר שהשטח מזוהם באסבסט הוציא המשרד להגנת הסביבה צו לשמירת הניקיון, מכוח סעיף 13ב לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984. עיריית נהריה הודיעה כי היא תנקה את השטח מאסבסט, ובהמשך תבעה את איתנית להחזר עלויות. בשנת 2007 הסתיים הסכסוך בין העירייה לאיתנית בהסכם פשרה ביחס לאותו שטח.

בשנת 2011 נחקק חוק למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק. סעיף 74 לחוק עוסק ב"חברות שעסקו במועד שקדם ליום התחילה בייצור אסבסט בגליל המערבי" - הניסוח אמנם כללי, אך למעשה הוא חל על חברה אחת בלבד - איתנית, וחייב אותה להשתתף במחצית עלות הפרויקט לפינוי אסבסט מהגליל המערבי. החברה עתרה לבג"ץ, בנימוק שזהו חוק פרסונלי הפוגע בזכות הקניין שלה, ולכן אינו עומד בתנאיה של פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פסק הדין קבע שהחוק הוא לתכלית ראויה ומידתי, משום ש"הסעיף נועד לתת מענה למצב הייחודי שנוצר: מצבורי פסולת אסבסט בהיקף גדול, באזור גאוגרפי מוגדר, שנוצרו באופן שיטתי על ידי גורם אחד דומיננטי", ולכן נדחתה העתירה, תוך ביסוס העיקרון "המזהם משלם".