פתיחת התפריט הראשי

לאה מירון-כצנלסון

קבריהם של שרה שמוקלר, ברל כצנלסון ולאה מירון בבית הקברות של קבוצת כנרת

לאה מירון כצנלסון (15 בינואר 1888 בוברויסק, רוסיה30 במרץ 1967 עין חרוד) הייתה פעילת מפלגת פועלי ציון ברוסיה, מאנשי העלייה השנייה שהתיישבו בחוות כנרת. כצנלסון הייתה מנהיגת פועלות, נציגתן בארגוני עובדים וייסדה את משק פועלות בשכונת בורוכוב בגבעתיים. הייתה בת זוגו של ברל כצנלסון, אם כי לא נישאה לו רשמית, והייתה פעילה בשימור מורשתו.

ביוגרפיהעריכה

לאה נולדה ב-1888 בבוברויסק שברוסיה לאברהם וציפורה מירון. משפחתה הייתה אמידה, והיא בחרה ללמוד תפירה.[1] היא הייתה פעילה במפלגת פועלי ציון. במסגרת פעילותה הציונית הכירה פעילים אחרים שליוו אותה בהמשך דרכה כמו שרה שמוקלר, רחל כצנלסון (אשתו של זלמן שזר), בתיה ברנר (אחותו של יוסף חיים ברנר) ובתיה שיין (אשתו של אליעזר שיין) וכמובן ברל כצנלסון, בו התאהבה[2]. בהיותה בת 16 השתתפה עם שמוקלר בחוג לדיון בבעיות העם היהודי והסוציאליזם, שניהל ברל בעיר הולדתם. ידידותה עם ברל התפתחה לאהבה, אולם כשהייתה בת 17 מצא אותו אביה בביתם, גירש אותו משם ואסר עליה להיפגש איתו.[1]

עלתה לארץ בחורף תר"ע (1909) במסגרת העלייה השנייה, מספר חודשים לאחר שעלה ברל.[1] תחילה עבדה בבן שמן, וזמן קצר לאחר בואו של ברל לחוות כנרת ב-1914, הצטרפה לקבוצה בכנרת כאחת מחמש הבחורות ב"חבורת החברות", שארבע מהן היו בנות העיר בוברויסק: מירון, שמוקלר, שיין, כצנלסון וברנר.[3] "קבוצת בוברויסק" הובילה בחווה את עבודת גן הירק.[4] בחווה התחממו היחסים בין ברל אהובה לבין שרה שמוקלר, אך היא שיתפה פעולה ואף פינתה את חדרה המשותף עם שרה כשהזוג רצה להתבודד.[5] גם כששרה עברה לטפל בחולים ביסוד המעלה שמרה אתה על קשר ובמאי 1919 מיהרה לבית החולים בצפת לסעוד אותה והחזיקה אותה בידיה כששרה נפטרה.

לאחר פטירתה של שרה שמוקלר ב-1919 התהדקו שוב היחסים בין לאה וברל והם חיו כזוג. תחילה חיה לאה בין חוות כנרת ליפו עד שהחליטה לעזוב את החווה וניסתה להתיישב בנוריס (עין חרוד).[6] תחילה גרו בשכונת עג'מי ביפו ואחר עברו לרחוב מזא"ה 65 בתל אביב. בתקופה זו הייתה ממייסדי הסתדרות העובדים הכללית וייסדה משק פועלות בשכונת בורוכוב בגבעתיים וניהלה אותו במשך שנים רבות (עד 1927). הייתה חברת הוועד המרכזי של ההסתדרות ב-1920. ב-1921 השתתפה בוועידה הראשונה של הפועלות בא"י שמערכה בבלפוריה.

הזוג מעולם לא התחתן, אולם ב-1921 הוציא עבורה ברל פנקס חבר של ההסתדרות, ובו ציין כי היא נשואה לו. כתוצאה מכך, נרשם בפנקסה השם "לאה מירון־כצנלסון". כאשר הייתה כבת 34, החליט הזוג לחיות יחד חיי משפחה של קבע.[6] לאה הרתה והפילה פעמיים.[7] בתקופה חייה המשותפים עם ברל (1920–1944) קיבלה לאה את חשיבות תפקידו של ברל כמנהיג פועלים, נרתמה לשרותו ובדרך כלל ויתרה על עצמאות דרכה. בסוף ימיו כשהיה חולה סעדה אותו לאה על מיטת חוליו. מתוך הבנה לאהבתו לשרה הסכימה לאה שברל ייקבר לידה.

לאחר מותו של ברל ב-1944 הייתה בין הפעילים לשימור מורשתו של ברל (למשל הייתה חברת הנהלת הקרן להקמת בית מדרש למדריכי נוער ופעילי התנועה על שם ברל כצנלסון[8]) כשהיא ממשיכה לגור בדירה ברחוב מזא"ה. בסופו של דבר הורישה לאה את הבית על כל תכולתו לתנועת העבודה. למרות היותה יורשת של כתבי בעלה סירבה לקבל דמי סופרים.

ב-1959 עברה לגור עם אחותה בלומה (אשתו של אליעזר משה סלוצקין) בעין חרוד איחוד. בערוב ימיה עברה לבית אבות בחיפה ולמוסד בשער מנשה.

נפטרה ב-1967 בבית החולים בעפולה ונקברה בבית הקברות של קבוצת כנרת ליד קברו של ברל.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 67–68.
  2. ^ בעצם הזיווג בין ברל ללאה נעשה על ידי משפחות כצנלסון-מירון שהיו מיודדות[דרוש מקור]
  3. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 97.
  4. ^ תוצרת גן הירק נמכרה בטבריה והתמורה שימשה את אנשי החווה
  5. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 109–110.
  6. ^ 6.0 6.1 אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 160–165.
  7. ^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 299.
  8. ^ בית מדרש למדריכי נוער ופעילי התנועה ע"ש ברל כצנלסון, דבר, 11 בספטמבר 1944