אליעזר משה סלוצקין
אליעזר משה סלוצקין (1887 – 5 בינואר 1987) היה איש העלייה השנייה. ממייסדי דגניה, חוות כנרת וקיבוץ עין חרוד. ממייסדי מודל "הקבוצה הגדולה".
ביוגרפיה
עריכהסלוצקין נולד בפלך מוהילב, רוסיה הלבנה (כיום בלארוס) ב-1887[1] לאריה ומרים סלוצקין. בגיל שלוש נפטרה אימו כשילדה את אחותו. לאחר זמן קצר חלה גם אביו. בגיל 13 נשלח סלוצקין לבית דודו בוורשה שם למד חשמלאות כמקצוע. בבית קרוביו הכיר את יצחק טבנקין[2]. השניים התיידדו וטבנקין הזמין את סלוצקין להצטרף לקבוצתו הציונית-סוציאליסטית. בהמשך הצטרפו השניים למפלגת פועלי ציון.
ב-1908 הפליג סלוצקין לניו-יורק במטרה לעזור לאחיו החולה ולהביאו לשם. סלוצקין עבד כדי לממן את המעבר, אך המיזם נכשל. האח נאלץ להפליג חזרה ובדרך התאבד. סלוצקין עבד עוד כ-4 שנים כדי לשלם לעורכי הדין ששכר למען אחיו.[3]
ב-1913 יצא סלוצקין מארצות הברית כדי לעלות לארץ ישראל. בדרכו עבר בווינה כדי להשתתף כאורח (לא כציר) בקונגרס הציוני ה-11. בקונגרס פגש את יוסף ברץ ותנחום תנפילוב, ממייסדי קבוצת דגניה, ששכנעו אותו להצטרף ליישובם.[4]
בהגיעו לארץ ישראל התיישב תחילה בכפר אוריה, ולאחר כמה חודשים הצטרף לקבוצת עולים מתנועת "פועלי ציון" והתיישב איתם בדגניה. שש שנים שהה במקום ועבד בענף הפלחה. לאחר המלחמה, ב-1920, הוקמה מפלגת אחדות העבודה והדבר גרם לפילוג בדגניה: תומכי "פועלי ציון" נשארו במקום וקבוצה קטנה של תומכי "אחדות העבודה", ביניהם סלוצקין, עזבה ועברה לחוות כנרת.
בחוות כנרת נטש סלוצקין את החקלאות והחל לעבוד בתחומים טכניים כמו בניין ואינסטלציה. ב-1923 הוזמן על ידי אברהם הרצפלד לנהל ולפקח על הקמת בית ההבראה "ארזה" בהרי ירושלים. סלוצקין, שהיה כבר נשוי ואב לבת, נענה ועבר לירושלים עם משפחתו. אבן הפינה לבניין הונחה ב-1923 והוא נחנך ב-1924. עם סיום הבנייה לא שב סלוצקין לחוות כנרת, אלא בחר להצטרף עם משפחתו למייסדי קיבוץ עין חרוד.
סלוצקין הגיע לעין חרוד כאשר הקיבוץ שכן עדין במחנה ליד המעין. הוא החל לעבוד בתחום האינסטלציה, והמשיך לעבוד בו עם המעבר למקום הקבע. מאז ועד הפילוג היה סלוצקין המתכנן, המקים והמתחזק של מערכת האינסטלציה בקיבוץ. הוא גם הרחיב אותה בהתאם להתרחבות הקיבוץ והכניס בה שיפורים. תוך כדי כך התמקד סלוצקין בנושא שהעסיק אותו מאז ימיו הראשונים בארץ : עבודת הנשים. הוא ראה בדגניה כיצד נדחקו הנשים - בניגוד לרצונן - לעבודות השירות. בעין חרוד ראה שהתופעה הזו נמשכת ומתקבעת, בניגוד להשקפת העולם שלו. בתוך ההתגייסות שלו להיטיב את תנאי העבודה של הנשים הוא טבע את האימרה על נשי העלייה השנייה: "הן שילמו את המחיר". הוא עסק באופן רצוף בהכנסת שכלולים והמצאת פטנטים לענפי השירות - בעיקר מטבח, חדר-אוכל ומכבסה - כדי להקל את עבודת הנשים. לדוגמה, הוא הכניס את השימוש בקיטור.[5]. לפני כן המים במטבח ובמכבסה חוממו על-ידי תנור עצים. סלוצקין החליף אותו במיתקן שייצר קיטור. הקיטור נוצר מחימום מים באמצעות דלק נוזלי. את החידושים של סלוצקין באו לראות, וללמוד, מכל הקיבוצים בארץ.[6].
הודות למומחיותו בתחום זה צורף סלוצקין לוועדת המטבחים של איחוד הקבוצות והקיבוצים, שמינתה אותו למדריך מקצועי. במסגרת תפקידו היה מגיע לקיבוצים צעירים, מדריך ומלווה אותם בהקמת ענפי השירותים, בעיקר המטבח וחדר-האוכל. הוא הוזמן גם לקיבוצים ותיקים כדי לייעץ בשיפור המערכות שכבר הוקמו. סלוצקין תרם גם לענפי הייצור בעין חרוד, כאשר נזקקו לעזרה טכנית.
במקביל, מילא סלוצקין תפקידים חברתיים: היה מזכיר משק, חבר מזכירות, חבר בוועדות טכניות ועוד. במשך שנים רבות היה חבר ועדת הבוררים של הקיבוץ[7].
בשנת 1933 שלח הקיבוץ את סלוצקין ואת אהרן ציזלינג להודו, כדי שיארגנו הבאת תעשייה לעין חרוד. יעדם היה יהודי בעל מפעל לכלים בלתי שבירים מבקליט שהיה מוכן למכור את הפטנט, אך כשהגיעו להודו התברר כי רימו אותם, וכי הכלים ה"בלתי שבירים" נשברו בהדגמה[8].
ב-1954 התפלג הקיבוץ בשל מחלוקת פוליטית[9], וסלוצקין הצטרף לקיבוץ עין חרוד איחוד. גם בקיבוץ החדש הקים את מערכת האינסטלציה, כפי שעשה בקיבוצו הקודם. סלוצקין נפטר ב-1987, זמן קצר אחרי שחגג יום הולדת 100. אף שהיה חבר בעין חרוד איחוד ביקש להיקבר בבית הקברות של עין חרוד מאוחד, סמוך לקברו של נחמיה שיין, שנהרג בפעולת פיצוץ גשר אכזיב עליה פיקד. סלוצקין השאיר אחריו שתי בנות ובן, נכדים ונינים.
יחסיו עם טבנקין וכצנלסון
עריכהסלוצקין, טבנקין וכצנלסון היו ילידי אותו שנתון, 1887.
את טבנקין פגש סלוצקין בוורשה כשהיו שניהם כבני 14. טבנקין התבלט כבר אז בפעילות חברתית ופוליטית, והשניים התיידדו. טבנקין צירף את סלוצקין לחבורתו ובהמשך הצטרפו שניהם לתנועת פועלי ציון. לאחר מכן נפרדו דרכיהם ונפגשו שוב בעין חרוד, שם חידשו את ידידותם, עד הפילוג.
את ברל כצנלסון פגש סלוצקין בנדודיו בארץ עם עלייתו ארצה. הקשרים ביניהם התהדקו החל מ-1920, בחוות כנרת. שם פגשו השניים את הנשים שלהם - האחיות בלומה מירון ולאה מירון-כצנלסון. סלוצקין נשא את בלומה לאשה בחצר כנרת. כצנלסון נקלע למשולש רומנטי עם לאה ושרה שמוקלר, אך לאחר פטירתה של שרה נשאר עם לאה עד סוף ימיו. היותם נשואים לשתי אחיות יצרה לסלוצקין וברל מעגל משפחתי קרוב ואינטימי.
סלוצקין אמנם היה ידוע כאיש טכני אך לא פחות מכן כאדם בעל יחסי אנוש מצוינים, הומניות ורגישות לזולת. גם הוא קרא, למד והכיר היטב את עקרונות הסוציאליזם והתאוריות השיתופיות. ההבדל בינו לבין כצנלסון וטבנקין, הוגי הדור, היה בכך שהוא "העדיף את האנשים על פני העקרונות"[10]. ברל וטבנקין העריכו מאד את דעתו של סלוצקין. התייעצו אתו ושפכו את לבם בפניו. הוא היה ונשאר בעיניהם - אנשי המלים - מודל ומופת של חלוץ: איש מעשה, שהוא גם משכיל, בעל תודעה סוציאליסטית ועקרונות הומניים. הוא ליכד ביחסי האנוש שלו את השניים ואת החבורות שהיו סביבם. סלוצקין מצידו העריך אותם מאד אך לא ראה אותם כמורמים מעם. בשבילו הם היו פשוט ידידיו הקרובים, חבריו לדרך.
בשל קרבתו הרבה לכצנלסון, שימשו סלוצקין וארכיונו כמקור חשוב לכתיבת הביוגרפיה "ברל" על ידי אניטה שפירא והוא זכה להתייחסות מיוחדת בדברי ההקדמה שלה[11].
חוץ מהחומר הרב, בחלקו ייחודי, שקבלה שפירא מסלוצקין היא התרשמה מאישיותו המיוחדת, ונקשרה ביניהם ידידות רבה. לאחר צאת הספר לאור התגלעו ביניהם כמה חילוקי דעות. סלוצקין חשב שדבריה היו מוטעים בכמה מקומות וביטא את ביקורתו כלפיה באופן ישיר. אך לאחר מכן הוא דאג ליישר את ההדורים, וידידותם נמשכה.
למשל, בעניין לאה מירון, גיסתו של סלוצקין ואשתו של ברל: סלוצקין לא הסכים עם תיאור דמותה בספר. על כך כתבה אניטה שפירא:
”... עם כל הערכתו את הספר, ליבו כאב עליו משום דברי הביקורת שכתבתי על לאה מירון כצנלסון, רעייתו של ברל. כהומניסט אמיתי, וכפמיניסט שלא מדעת, הוא ראה באישה בתנועה הקבוצית את קורבן הסדרים החברתיים שהטילו עליה מעמסה כבדה בהרבה מזו שהוטלה על הגבר — יום עבודה מלא ולאחריו טיפול בילדים. לאה מירון של סלוצקין היתה הגיסה המסורה לאחותה (רעייתו) והדודה האוהבת לילדיהם. הדימוי של האשה שלא השכילה ליצור חמימות משפחתית לברל לא היה מקובל עליו. אך כדי שלא יצטרך להטיל בי רבב של שיקול דעת מוטעה, נטה לקחת את האשמה על עצמו: כנראה, חשב, שהוא לא הצליח להעביר לי את גדלות הנפש של לאה.”[12][דרושה הבהרה]
הסופר מאיר שלו ראיין את זקני עמק יזרעאל ואסף את סיפוריהם לשם כתיבת ספרו הראשון רומן רוסי.[13] סלוצקין, שהיה מספר סיפורים ידוע, היה אחד המרואיינים שלו. הסופר מספר על פגישתו הראשונה עם סלוצקין בספרו גינת בר (ספר), ומציין, כי שילב ברומן משפטים ואבחנות ששמע מפי סלוצקין.[14]
לקריאה נוספת
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
שמעו סיפור- אליעזר סלוצקין והעלייה השנייה (פרק חמישה עשר), סרטון בערוץ "תרבות עין חרוד איחוד", באתר יוטיוב (אורך: 23:44)- מוקי צור מספר על אליעזר סלוצקין בן המאה, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 6:39)
- עמוס כרמלי, שיח ראשונים בעמק - אליעזר סלוצקין, דבר, 10 בספטמבר 1971
- נחום ברנע, השמים לא נופלים על סלוצקין, דבר, 28 בספטמבר 1981, המשך
- אמיר גילת, אליעזר סלוצקין בן מאה, מעריב, 26 בדצמבר 1986
- אמיר גילת, סלוצקין חש שסיים חובותיו, לקח את עצמו והסתלק, מעריב, 6 בינואר 1987, המשך
- מאיר הראובני, השיר שי של רחל הושר בהלוויה של סלוצקין, מעריב, 8 בינואר 1987
- אמיר גילת, תעשה ממני אדם פשוט, כמו שאני, מעריב, 12 בינואר 1987
- אליעזר סלוצקין - איש העלייה השנייה באתר עין חרוד
הערות שוליים
עריכה- ^ קיים רישום אחר לפיו סלוצקין נולד ב-1889
- ^ כשנפטר אביו של יצחק הפך הדוד לאפוטרופס של משפחת טבנקין ואף סידר לאלמנה עבודה בבית הדפוס שלו
- ^ מוקי צור, אהבה תכסה, עם עובד, עמ' 11
- ^ מוקי צור, אהבה תכסה, עמ' 15
- ^ מוקי צור, אהבה תכסה, עמ' 46-49
- ^ מוקי צור, אהבה תכסה, עמ' 47-48
- ^ מוקי צור, אהבה תכסה, עמ' 119
- ^ מוקי צור, אהבה תכסה, עמ' 59
- ^ הפילוג בעין חרוד
- ^ מוקי צור, אהבה תכסה, עמ' 20
- ^ ברל: ביוגראפיה, עמ' I7 שלמי תודה, עמ' 770, ספרית אפקים, הוצאת אוניברסיטת תל אביב ועם עובד, 1980
- ^ אניטה שפירא, ברל: ביוגרפיה, כרך א' הקדמה (ללא מספור)
- ^ אסתי סגל, מאיר שלו - "הספרים שלי נטועים באדמת הארץ הזאת", באתר גלובס, 14 במאי 2008
- ^ מאיר שלו (תשע"ו), גינת בר, הוצאת עם עובד, עמ' 144-145