לאו הראשון (אפיפיור)
לאו הראשון או לאו הגדול (בלטינית: Leo I; 400 – 10 בנובמבר 461) כיהן כאפיפיור מ-29 בספטמבר 440 ועד פטירתו. לימים הוכרז כקדוש נוצרי. לימים, האפיפיור בנדיקטוס ה-16 כינה את כהונתו של לאו כ"אחת הכהונות החשובות ביותר בהיסטוריה של הכנסייה".
 | |||||
| לאו הראשון | |||||
| לידה |
400 טוסקנה, האימפריה הרומית המערבית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
10 בנובמבר 461 (בגיל 61 בערך) רומא, האימפריה הרומית המערבית | ||||
| מדינה |
רומא העתיקה  | ||||
| מקום קבורה |
בזיליקת פטרוס הקדוש | ||||
| דת |
הכנסייה הקתולית | ||||
| |||||
  | |||||
לאו נולד למשפחת אצולה איטלקית, והיה הראשון מבין האפיפיורים של הכנסייה הקתולית שזכה לתואר "הגדול".
קורות חיים עריכה
על פי ה"ליבר פונטיפיקליס" נולד לאו בטוסקנה.
בשנת 431 כבר הגיע לתפקיד רב השפעה בכנסייה, וראיה לכך ניתן למצוא בפנייתו של קירילוס האלכסנדרוני אליו בבקשה שיפעיל את השפעת הכנסייה הקתולית בסכסוך שבינו לבין יובנליוס הקדוש מירושלים על השליטה הפטריארכלית בארץ ישראל. מעמדו ניכר גם בכך שנבחר על ידי קיסר האימפריה הרומית המערבית להכריע בסכסוך בין פלביוס אאטיוס לבין אלבינוס - ממנהיגי האימפריה הרומית המערבית באותה עת. בעת שנעדר מרומא על מנת להכריע בסכסוך, נפטר האפיפיור סיקסטוס השלישי ב-11 באוגוסט 440 ולאו נבחר פה אחד לרשת אותו. ב-29 בספטמבר אותה שנה החל לכהן כאפיפיור.
כהונתו כאפיפיור עריכה
בשנות כהונתו פעל לאו לחזק את מעמד האפיפיור בכנסייה ואת מעמדו באימפריה הרומית. עד כהונתו הואצלו סמכויות רבות של האפיפיור לפטריארכים מקומיים. בתקופת כהונתו חיזק לאו את מעמד האפיפיור כראש הכנסייה, וכסמכות העליונה בתחום השיפוט הכנסייתי. כאשר הילריוס מארל הדיח את בישוף בזאנסון כלידונוס בגלל שהתעלם מבכירותו, כביכול, ובגלל שהתיימר לתואר מטרופוליטן של בזאנסון, הועלתה תלונה על כך בפני לאו. הלה פנה לקיסר ולנטיניאנוס השלישי וזה, לבקשתו, הוציא צו ב-6 ביוני 445 אשר הכיר בסמכויות האפיפיור (הבישוף של רומא) על יתר הבישופים, וזאת בשל חשיבות העיר רומא והיות האפיפיור יורשו של פטרוס הקדוש. צו זה הפך למעשה את פסיקת האפיפיור לחוק כנסייתי, ואת מעמדו כראש המערכת המשפטית הכנסייתית. הצו קבע כי כל התנגדות להחלטות האפיפיור תראה כבגידה, וכן הורה לראשי הפרובינקיות להשתמש בכוח ולהביא לרומא את כל מי שמסרב לציית לצו כנסייתי להגיע אל העיר. לאו השתמש בצו זה והביא לנישולו של הילריוס מארל מהזכות לקדש בישופים, לכנס ויעודים ולפקח על הכנסייה בפרובינקיה.
לאו שלח צווים לבישופים של קמפניה, פיקנום וטוסקנה בשנת 443 ודרש כי יצייתו להוראותיו, ובשנת 447 נזף בבישוף סיציליה על כך שמנהגי הטבילה שלהם שונים מהנחיות רומא.
בשנת 445 התפתחה מחלוקת בין לאו לבין דיוסקורוס מאלכסנדריה - הפטריארך של אלכסנדריה (האפיפיור של אלכסנדריה). לאו התעקש שמרכז הכנסייה צריך להיות ברומא, וזאת מאחר שמרקוס המבשר היה תלמידו של פטרוס הקדוש. דיוסקורוס ראה את מעמדם של מרקוס ופטרוס כשווה, ולכן מעמדו היה זהה, לפי עמדתו, לזה של לאו.
יוון ניצבה בין האימפריה הרומית המערבית לבין האימפריה הרומית המזרחית ולכן הן לאו והן פטריארך קונסטנטינופול ניסו להגביר את השפעתם בה. האפיפיור אינוקנטיוס הראשון יצר את תפקיד המטרופוליטן של תסלוניקי במטרה להגביר את השפעת כנסיית רומא ביוון. לאו כתב בשנת 446 לבישוף תסלוניקי, אנסטסיוס ונזף בו על התנהגותו כלפי בישופים מטרופוליטנים אחרים שהיו כפופים לו.
בועידת אפסוס השנייה(אנ') שנערכה ביוזמת תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית בשנת 449, קראו נציגיו של לאו את ה"טומה" (בלטינית: Tome) - ה"מכתב" שהופנה לארכיבישוף פלביאנוס מקונסטנטינופול, הוועידה התעלמה מהמכתב.
במטרה להגביר את השפעתו במזרח, יזם לאו את ועידת כלקדון - ועידה אקומנית של הכנסייה שנערכה בין 8 באוקטובר ו-1 בנובמבר 451, בעיר כלקדון שעל הגדה המזרחית של הבוספורוס. הוועידה נערכה לאחר מותו של הקיסר תאודוסיוס השני (בשנת 450) ובהיעדר השפעתו והתנגדותו נשמעו נציגיו של לאו בוועידה, ומכתבו מוועידת אפסוס השנייה. נציגיו של לאו התקבלו בכבוד גדול, ואחד מהם היה לנשיא הכבוד של הוועידה. הוועידה קיבלה את עמדתו של לאו, שללה את הדוקטרינה המונופיזיטית, ופרסמה את צו כלקדון(אנ') שפירט את אנושיותו המלאה ואלוהותו המלאה של ישו, הצלע השנייה של השילוש הקדוש.
במעשיו הצליח לאו להנחיל את דוקטרינת עליונות פטרוס הקובעת את עליונותו של בישוף רומא (האפיפיור) על יתר הבישופים והארכיבישופים.
הפגישה עם אטילה ההוני עריכה
המשך היחלשותה של האימפריה הרומית המערבית נתן ללאו הזדמנות להגביר את עוצמתו הפוליטית. בשנת 452 פלש אטילה מלך ההונים לאיטליה ואיים לכבוש את העיר רומא.
הקיסר ולנטיניאנוס השלישי שלח שלושה נציגים לשאת ולדון עם אטילה: גנאדיוס אוויאנסו, טריגטיוס ולאו. בעקבות המשא ומתן נסוג אטילה מרומא.
נסיבות הנסיגה אינם ברורות וככל הנראה הוצעו לאטילה סכומי כסף גבוהים בתמורה לכך שלא יבזוז את העיר, לצד העובדה שחייליו של אטילה היו עמוסים ביזה, ותחינת האפיפיור להגן על המקומות הקדושים בה יצרו לאטילה מוצא של כבוד בכך שבחר שלא לבזוז את העיר הקדושה לנצרות. אף שנסיבות המשא ומתן אינם ברורים, היסטוריונים נוצריים שייכו את הצלחת המשא ומתן ללאו.
פטירתו וקבורתו עריכה
לאו נפטר ב-10 בנובמבר 461 ונקבר באתר קבורה ייחודי לו בבזיליקת פטרוס הקדוש. לאחר מספר שנים הועברו עצמותיו לקבר בו נטמנו ארבעת האפיפיורים שקדמו לו ונשאו את השם "לאו". במאה ה-18 הוצאו עצמותיו של לאו מהקבר המשותף, והוא נקבר בקפלה המוקדשת לו.
קדוש נוצרי עריכה
לאו הוכרז כקדוש נוצרי בכנסייה הקתולית ובכנסייה האנגליקנית. יום חגו הוא ב-10 בנובמבר (בעבר נחוג יום חגו ב-28 ביוני - יום הטמנת עצמותיו בבזיליקת פטרוס הקדוש). הכנסייה הנוצרית האורתודוקסית מציינת את יום חגו ב-18 בפברואר.
קישורים חיצוניים עריכה
- קורות חייו של לאו
- קורות חייו של לאו
- לאו הראשון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
| הקודם: סיקסטוס השלישי |
אפיפיור (רשימת האפיפיורים) |
הבא: הילריוס |