ליל המיקרופונים

כינוי שניתן על ידי התקשורת לכינוס מרכז מפלגת הליכוד ב-12 בפברואר 1990

ליל המיקרופונים הוא כינוי שניתן על ידי התקשורת לכינוס מרכז מפלגת הליכוד ב-12 בפברואר 1990 שבמהלכו הודיע אריאל שרון על התפטרותו מכהונתו כשר התעשייה והמסחר בממשלת ישראל בראשותו של יצחק שמיר, ועל ידי השתלטות על מערכת ההגברה במקום סיכל את ההצבעה על תוכנית מדינית שהובאה בפני חברי המרכז באותה עת.

רקע היסטורי

עריכה

בנובמבר 1988 נבחר ג'ורג' בוש האב לנשיאה החדש של ארצות הברית. הממשל החדש בארצות הברית, אשר נכנס לתפקידו במקביל לתחילת פעולת ממשלת שמיר השלישית, הונהג על ידי מזכיר המדינה הפעלתן ג'יימס בייקר שהכריז כי יש לשאת ולתת עם אש"ף וכי "על ישראל לוותר על החזון הלא מציאותי של ארץ ישראל הגדולה". במאי 1989, לאחר ששב שמיר מפגישה עם ראשי הממשל בוושינגטון אישרה הממשלה תוכנית בת ארבעה שלבים שנקראה "תוכנית שמיר רבין", שכללה את הנקודות הבאות:

עמדת "הליכוד" הייתה כי ערביי מזרח ירושלים לא יוכלו להשתתף בבחירות בשטחים ובתהליך המדיני. גישתו הבסיסית של שמיר הייתה מנוגדת לכל הסדר שיביא לפשרה טריטוריאלית, אך באותה העת קמה לו בתוך מפלגתו התנגדות מימין. "החישוקאים" דוד לוי, יצחק מודעי ואריאל שרון חברו נגדו, וטענו שתוכנית זאת מנוגדת למצע המפלגה ותוביל בסופו של דבר להקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה. הם דרשו להציב, כתנאי מקדים לתוכנית, את חיסול הטרור, וקבעו קווים אדומים למשא ומתן, אותם אין על שמיר לעבור.

תיאור האירוע

עריכה

ב-12 בפברואר 1990 התכנס מרכז הליכוד לוועידה שהייתה אמורה להיות דיון על התוכנית המדינית, העלאת הצעות מדיניות שונות על ידי ראשי המפלגה והצבעה חשאית בקלפי על ההצעות הנ"ל. שרון חשש ששמיר יבצע הצבעת מחטף בוועידה וכיושב ראש המרכז, בסיועו של עוזרו אורי שני, ארגן את הכינוס באופן שימנע משמיר לעשות כן, הם השתלטו על מערכת ההגברה במקום ומילאו את השורות הראשונות באולם באנשי שלומם.

הכינוס נפתח בשעה היעודה ובתחילתו הסביר שרון את סדר יומו. כשסיים לעשות כן ביקש מחברי המרכז להקריא הודעה אישית:

ברצוני להקריא כאן מכתב ששלחתי הערב לראש הממשלה: אני מגיש לך בזאת את התפטרותי(...) אדוני ראש הממשלה, תחת ממשלתך משתולל הטרור הפלסטיני בתוך ארץ ישראל כולה(...) אני יודע ומשוכנע כי ניתן לחסל טרור זה. תוך זמן קצר ניתן להחזיר חוק וסדר לרחבי ארץ ישראל ולהשכין שלום בינינו לבין הערבים, על בסיס זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל(...) יש רגעים בהם אדם צריך לדעת לקום מכיסאו ולהתחיל לצעוד. יש רגעים בחיי עם, ובחיי אנשים, שבהם עליהם להתעורר ולהיאבק בטרם פורענות. זוהי אולי השעה האחרונה לעשות כן.

את התדהמה והדממה שחלפה בקהל החליפה במהרה מהומה רבתי כשמאות תומכים ואוהדים החלו לצעוק "אריק, אריק". כשסיים שרון את דבריו ביקש מראש הממשלה לשאת את דבריו. שמיר, כמו חבריו ה"חישוקאים" של שרון, היה מופתע ממהלך זה של שרון, אך התחמק מעימות ישיר מול שרון ואמר כי "טרם קיבלתי את מכתב ההתפטרות, ורק לאחר שאקבל אותו אגיב" ומיד לאחר הצהרה זו פנה להקראת נאומו שהוכן מראש. בסיומו של נאום זה ביקש לערוך הצבעה ספונטנית, כפי שחשש שרון, וביקש מכל מי שתומך בו ובתוכניתו המדינית להרים את ידו, "הציבור צריך לדעת מי מייצג את הליכוד - אני או משמיצי. אני פונה לחברי בבקשה ובשאלה: האם הם מקבלים את הצעתי להבעת אמון?".

זו הייתה יריית הפתיחה להתגוששות ביו השניים, אורי שני ששלט על מערכת ההגברה השתיק כמעט לגמרי את המיקרופון של שמיר והגביר את המיקרופון של שרון, שרון קם ושאג "אני שואל את חברי המרכז. מי בעד חיסול הטרור, שירים את ידו. מי נגד שיתוף מגורשים, שירים ידו. מי נגד שיתוף ערביי מזרח ירושלים, ירים ידו". שמיר הנבוך ניסה ללא הצלחה להשיב את ההצבעה לכנה וקרא "מי בעדי, מי בעדי".

במהומה שנוצרה במקום לא ניתן היה לדעת בעבור מי הידיים מורמות. שמיר נעל את הכינוס לאחר שהצהיר כי הצבעתו התקבלה ברוב מאסיבי והודה לחברי המרכז על האמון והתמיכה בו. פיצוץ הכינוס בסופו של דבר הועיל לשמיר כיוון שאי קבלת הכרעה כלשהי איפשרה לו להמשיך בתוכניתו המדינית.

אירוע זה נתפס בעיני רבים מהציבור הישראלי כאחד המעמדים המבישים ביותר בפוליטיקה הישראלית, ונשמעו התבטאויות רבות של שאט נפש מהתנהגות הפוליטיקאים בכלל וחברי הליכוד בפרט.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה