לפטיס מגנהפיניקית: 𐤋𐤐𐤒𐤉; בלטינית: Leptis Magna; בערבית: لبدة الكبرى, לבדה אל־כֻּבְּרַא) שנודעה גם בשמות לקטיס מגנה (Lectis Magna) או לפקיס מגנה (Lepcis Magna) הייתה עיר פיניקית, ברברית ורומית בחופה של צפון אפריקה. העיר קמה בשפך ואדי לבדה אל הים התיכון, והיא שוכנת כיום בפאתיה המזרחיים של העיר אל־ח'ומס, בירת מחוז אל־ח'ומס שבלוב, כ־130 ק"מ מזרחית לעיר טריפולי.

לפטיס מגנה
Leptis Magna
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשנת 1982, לפי קריטריונים 1, 2, 3
שטח האתר 387.485 הקטאר (אתר מורשת עולמית) עריכת הנתון בוויקינתונים
הערות אתר מורשת עולמית בסיכון מאז 2016
מידות
שטח 387.485 הקטאר עריכת הנתון בוויקינתונים
היסטוריה
תקופות האימפריה הרומית עריכת הנתון בוויקינתונים
נבנה המאה ה־7 לפנה״ס עריכת הנתון בוויקינתונים
מאורעות אתרי מורשת עולמית בסיכון (2016) עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום
מדינה לוב עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 32°38′18″N 14°17′26″E / 32.638331884068°N 14.290496459099°E / 32.638331884068; 14.290496459099

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
קשת ספטימוס סוורוס בלפטיס מגנה

היסטוריה עריכה

 
התיאטרון הרומי בלפטיס מגנה

הפיניקים ייסדו במקום את העיר "לפקי" בתחילת האלף ה־1 לפנה"ס וזאת יושבה תחילה על ידיהם ועל ידי בני שבט הגרמנטים הברברי. קיימות ראיות ליישוב יווני במקום במחצית השנייה של המאה ה־7 לפנה"ס,[1] וייתכן שנוכחות זאת הביאה את קרתחדשת להתערב החל במאה ה־5 לפנה"ס לערך ולפרוס את חסותה על העיר. בתקופה זאת החלה לפטיס מגנה צוברת חשיבות כמרכז עירוני ומסחרי, והייתה למרכז חשוב של הפקת שמן מעצי זית. בתקופת המלך מסיניסה בראשית המאה ה־2 לפנה"ס ובהסכמת הרומאים, הייתה העיר לחלק ממלכת נומידיה הברברית, וזאת המשיכה ושלטה בעיר בפועל גם לאחר שהרומאים כבשו אותה לאחר המלחמה הפונית השלישית בשנת 146 לפנה"ס.

הרומאים צירפו את העיר לפרובינקיה של אפריקה בשנת 46 לפנה"ס, ונאלצה לשלם קנסות כבדים על תמיכתה ביריבי יוליוס קיסר בעת מלחמת האזרחים ברומא. אוגוסטוס וטיבריוס בנו את העיר מחדש לפי עקרונות התכנון העירוני הרומיים, והראשון הציב את אחד מלגיונותיו בצפון אפריקה, וסיפק לעיר הגנה, בתקופה הזאת (לכל המוקדם ב־5 לפנה"ס) העיר אורגנה מחדש על פי מאפיינים שלטוניים רומאיים. בתקופתו של הקיסר קלאודיוס הפכו רבים מתושבי העיר לאזרחים, היא כנראה קיבלה מעמד של מוניקיפיום בימי אספסיאנוס ובימי טראיאנוס הוענק לה מעמד של קולוניה. בתקופה זאת העיר התפשטה, הוקמה בה אמת מים והחל השימוש באבן שיש במבניה. הקיסר אדריאנוס הקים בה את "מרחצאות אדריאנוס" בשנת 137, אולם תנופה של ממש בפיתוח העיר החלה כאשר ספטימוס סוורוס, שהיה יליד המקום, היה לקיסר בשנת 193.

 
ההיפודרום (קרקס) בעיר

סוורוס פאר את העיר והקים בה מבני ציבור מונומנטליים, והציבה בקו אחד עם שתי עריה החשובות של צפון אפריקה באותה עת – אלכסנדריה וקרתחדשת. הוא בנה פורום חדש בעיר ושיפץ את רציפי הנמל, אם כי באופן שגרם לסתימת הנמל על ידי חול ועל כן כמעט ולא נעשה בהם שימוש. הוא כבש את השטחים המדבריים שמדרום לעיר, הקים בהם סכרים והפך אותם לקרקע חקלאית. לפי ההערכות בתקופה זאת התגוררו כ־100,000 איש בעיר.[2]

העיר החלה לשקוע במאה ה־3 בשל משבר מסחרי, ונינטשה חלקית. החל במאה ה־4 הייתה לפטיס מגנה ליעד להתקפות הברברים, אך זכתה בתקופת פריחה קצרה בימי תאודוסיוס הראשון בסוף המאה. בשנת 439 כבשו הוונדלים את העיר, ובהוראת מלכם גאיזריק נהרסו חומותיה כדי שתושביה לא יתמרדו כנגדו. עובדה זאת נוצלה בשנת 523 על ידי שבטים ברבריים שבזזו את העיר, אירוע ממנו העיר לא שבה והתאוששה. בשנת 533 כבש בליסאריוס את לפטיס מגנה עבור האימפריה הביזנטית וביצר אותה. הם קבעו בה את בירת האזור ושינו את יעוד הבזיליקה הרומית לכנסייה.

 
שרידי השוק
 
קשת סוורוס הניצבת מעל הקארדו במבט לכיוון צפון־מזרח

לאחר הכיבוש הערבי ב־643, שוב לא הייתה העיר יכולה למכור את תוצרתה החקלאית, בעיקר שמן, לשוקי אירופה, והיא גוועה. האתר כוסה בחולות אם כי תושבי כפרי האזור נטלו ממנו חומרי בנין ועשו בהם שימוש לצרכיהם. עבודות המחקר הראשונות באתר נערכו בשנות ה־20 של המאה ה־20, ומאז התחדשו מספר פעמים גם בסוף המאה ובמהלך ראשית המאה ה־21.

האתר עריכה

לפטיס מגנה נחשבת למופת לתכנון עירוני רומי, ובשל כך ששכנה תחת שכבת חול משך מאות שנים, היטיבו אתריה להשתמר. מבני העיר המשתרעים על פני תא שטח בצורת משולש, שאורך כל אחת מצלעותיו באורך של כקילומטר, משלבים סגנון רומי מאוחר עם השפעות אפריקאיות ומזרחיות. שרידי המבנים הפיניקים בעיר מועטים בשל כך שהעיר הרומית נבנתה מעליהם, אולם במקום זוהו נקרופוליס פיניקי ששכן מתחת לתיאטרון ושרידי אתר פולחני בו הוקרבו בעלי חיים (ולא ילדים, כפי שהפיצו הרומאים על אויביהם הקרתחדשתים).[3] המבנים הרומיים הבולטים בעיר הם מבני הפורום והבזיליקה ששימשה לאחר מכן ככנסייה ופסליה נותרו במקומם, וכן התיאטרון וההיפודרום (קרקס). הנמל העתיק שהוקם בתקופת נירון, משתרע על פני אגן מלאכותי בשטח של 10.2 הקטאר, והוא השתמר היטב על רציפיו, ביצוריו ושטחי האחסון שבו.

המבנה הידוע בעיר הוא קשת ספטימיוס סוורוס, שהיא טטרפילון שהוקם לכבודו במפגש הקארדו והדקומנוס מקסימוס של העיר. מועד הקמת המבנה איננו ידוע במדויק, אך סביר שהוקם סמוך לעליית ספטימוס סוורוס לשלטון, בשנת 193, וככל הנראה בין 194 ל־202, עת ביקר הקיסר בעיר. השער עשוי מאבן גיר וייתכן שהיה מבנה קדום שחודש ועוטר. השער רבוע ולא מלבני, ואף כי הדבר אינו ייחודי, הוא נחשב לנדיר. ארבע פינות השער פונות לארבע רוחות השמיים, ובצלעותיו קבועות ארבע קשתות מהן יצאו הקארדו והדקומנוס. הקארדו הוליך לכיוון צפון־מזרח אל נמל העיר, והדקומנוס היה חלק מהדרך שהובילה מאלכסנדריה במזרח לקרתחדשת במערב. השער שימש כקילומטר אפס של העיר ולידו ניצבה אבן מיל. המבנה הניצב באתר כיום הוא משוחזר בחלקו, שכן חלק מעיטוריו ותבליטיו הועברו למוזיאון בטריפולי, ואחרים נגנבו, ככל הנראה, במהלך השנים או קבורים באדמה בסביבותיו.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא לפטיס מגנה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה