פיניקים

עם כנעני שישב על חוף הלבנט

פיניקים היו עם כנעני, אשר ישבו במקור ברצועת חוף המשתרעת בין רמיתה (לטקיה של היום) בצפון סוריה ועד העיר עכו, ולתקופות אף לאורך מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל.

המושבות הפיניקיות באגן הים התיכון (בצהוב)
ספינת סוחר מסוג הִיפּוֹס (תגליף על ארון קבורה, המוזיאון הלאומי של ביירות)

ההתיישבות הפיניקית הראשונה לאורך החוף הלבנוני החלה בסביבות האלף השלישי לפנה"ס ובדומה לעמים כנעניים אחרים התגוררו הפיניקים בערי מדינה, אשר המרכזיות בהן היו צור, צידון וגבל, שברוב המקרים היו יריבות זו לזו. עם זאת, היה הבדל משמעותי אחד בין כנענים יושבי פנים הארץ לפיניקים. הפיניקים היו יורדי-ים שייסדו מושבות רבות ברחבי אגן הים התיכון ועסקו במסחר ימי פורה. בין המושבות המפורסמות אותן הקימו הפיניקים ניתן למנות את עתיקת (העתיקה) וקרת חדשת (הקרת החדשה) שנוסדו על ידי יורדי ים פיניקים בהנהגת הנסיכה דידו, אותן כינו הרומאים בהתאמה אוטיקה וקרתגו. מושבות אלה, בייחוד קרתגו, היו מהיריבות המרות של רומא.

מקור השםעריכה

 
מטבע צבאי מקרתחדשת ועליו דקל (φοινικιές). ייצוגי דקל נמצאו על מטבעות פיניקיים רבים
 
מטבע צורי מימי אלאגבאלוס שבחלקו התחתון מצד ימין מופיע חילזון הארגמן, מסמלי העיר ופיניקיה כולה
 
מטבע צורי מתחילת המאה ה־3, ועליו דידו מייסדת את קרתחדשת ולידה שער העיר, מסביבה חלזון הארגמן והדקל, הסמלים הלאומיים של פיניקיה

השם "פיניקים" הוא שם זר בו השתמשו היוונים לתאר את הפיניקים. מקורה המדויק של המילה פיניקים אינו ידוע בוודאות. ביוונית המילה φοῖνιξ (פֿוֹינִיקְס) היא רבת משמעויות, ופירושיה הם "איש פיניקי", "ארגמן צורי", "עוף החול" ו"דקל", כולם קשורים לפיניקים. הארגמן היה צבען יקר-ערך שהפיקו הפיניקים, והוא הפך מזוהה עמם ובעיקר עם העיר הפיניקית הראשית,[1] צור,[2] ואף הופיע על מטבעותיה כאחד מסמליה,[3] ובשפות שונות נקרא עד היום "ארגמן צורי" או "ארגמן פיניקי" (אנ').[4][5] תחייתו הקבועה של עוף החול באש דומה לזריחת השמש המחודשת מדי יום, אשר מתרחשת, מנקודת מבט יוונית, בארץ פיניקיה המזרחית.[6] הדקל, שהופיע על מטבעות פיניקיים רבים,[7] היה מסמליה של האשרה,[8] שנקראה גם "רבת אשרת ים" (הגבירה הדורכת על הים), והייתה מגנת יורדי הים הכנענים.[9] שמו של הדקל קשור לשם היווני "פיניקיה", והוא היווה אחד מסמלי הארץ.[3]

הפיניקים עצמם הזדהו ככנענים או כצידונים (גם כאשר מוצאם לא היה מצידון), וכינו את ארצם בשם כנען.[10] באודיסיאה (המאות ה-9-8 לפנה"ס) מזוהים הפיניקים כצידונים,[11] בתרגום השבעים (המאה ה-3 לפנה"ס) מתורגמת לעיתים המילה "כנענים" כ"פיניקים",[12] סטפנוס מביזנטיון (המאה ה-6 לספירה) זיהה את Χνἄ (כנען) עם פיניקיה,[13] ופילון איש גבל הביא שגם סכניתן (המאה ה-12 לפנה"סאו מוקדם יותר) זיהה זיהוי דומה.[10] במטבע פיניקי-יווני מלדקיה (לַאֹדִכֵאַ בכתיב חסר פיניקי) תורגמה במילה הפיניקית "𐤁𐤊𐤍𐤏𐤍" (בכנען) ל"ἐν Φοινικῃ" (בפיניקיה).[14] בקרב אבות הכנסייה, מלבד סטפנוס מביזנטיון גם אוגוסטינוס (המאות ה-4-5 לספירה) מעיד שהאיכרים הפיניקיים בצפון אפריקה במאה החמישית לספירה מתייחסים לעצמם בשם Chanani, כלומר כנענים, ומרקיאנוס כינה את תושבי האיים הבלאריים "כנענים".[15]

בלטינית השתרשה המילה פּוּנִים, אולם בתקופתם ציינה המילה באופן בלעדי את אנשי קרתגו ועריה במערב (מכאן המונח המלחמות הפוניות, המציין רצף של שלוש מלחמות אשר התנהלו בין קרתגו לרומא במאה השנייה והראשונה לפנה"ס).[16] במחקר המודרני הכינוי פונים מתייחס לשלבים המאוחרים של הפיניקים במושבותיהם.

במספר מקרים תועדו הפיניקים מזדהים על שם ערי מולדתם,[17] אך זיהוי זה הוא גאוגרפי ופנים-פיניקי, ואינו מעיד על זהות קבוצתית. זיהוי כזה מופיע גם ליהודים וישראלים בתנ"ך,[18] וכן במצבת מישע (שורות 1–2: "מלך מֹאב הדיבֹני").

היסטוריה של הפיניקיםעריכה

מסורות מוצאעריכה

מוצאם הקדום ביותר של הפיניקים, האם היגרו אל החוף המזרחי של הים התיכון ומאין, איננו מוסכם על כל הכותבים הקלאסיים והחוקרים המודרניים.

על פי המקרא הפיניקים הם צאצאי כנען בן חם (בן נח) אשר התיישבו במזרח הים התיכון והקימו ערים שחלקן היו לערי פיניקים באזור הלבנט: ”וּכְנַעַן יָלַד אֶת-צִידֹן בְּכֹרוֹ... וְאֶת-הַעַרְקִי... וְאֶת-הָאַרְוָדִי וְאֶת-הַצְּמָרִי... וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד-עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע.” (בראשית, י', ט"וי"ט).

ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) כתב מה סיפרו היסטוריונים פרסים על הפיניקים (אף שהדברים בחלקם מנוגדים למיתולוגיה היוונית):

לדברי יודעי קורות-העתים מבין הפרסים, היו הפניקים הגורמים לריב,[א] כי הם באו מן הים הנקרא האדום (אנ')[ב] אל הים הזה[ג], ואחרי אשר התיישבו בארץ שבה הם יושבים גם היום, החלו עד מהרה לצאת למסעות רחוקים בים ובהובילם סחורות מצרים ואשור הגיעו לארצות שונות ואף לארגוס.

הרודוטוס, היסטוריות, ספר ראשון, סעיף ראשון

יוסטינוס הביא גם הוא סיפור קצר על מקור הפיניקים, כפי ששמעוֹ מהקרתחדשתים:

האומה של הצורים הוקמה על־ידי הפיניקים, שבסבלם מרעידת אדמה ובעזיבת ארצם, התיישבו בתחילה ליד האגם הסורי[ד], ולאחר מכן על החוף ליד הים, שם בנו עיר, שמשפע הדגה קראו צידון, שכן כך קוראים הפיניקים לדג בשפתם.[ה] שנים רבות מאוחר יותר, על עירם הסתער מלך האשקלונים, הפליגו למקום בו עומדת צור, הם בנו את העיר בשנה שקדמה לנפילת טרויה.[ו]

יוסטינוס, ספר 18 פסקה 3 (ראו במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית)

יש המשערים כי זיהוי "הים האדום" אצל הרודוטוס עם האוקיינוס שמדרום לאפריקה הוא בלבול מושגים, ואותו ים מתייחס לים שלחופי מזרח תוניסיה ומערב לוב (שם מונחים גאוגרפיים רבים קשורים באדום: הרי זע'וון (אנ') (אדום בברברית), "תא ג'שרת" (ארץ אדומה) המתייחס במצרית לכל אפריקה ממזרח למצרים, והחמאדה בטריפוליטניה הקרויה "החמאדה האדומה" (גר')).[19] הדבר מתיישב עם תיאור רעידת האדמה, האופיינית לאזור זה, כגון אחת נוראה המתוארת בכתבי הממלכה הקדומה של מצרים.[20]

חוקרי ארצות והגאוגרפים כגון סטראבון ואַנְדּרוֹסְתֶּנֵס איש תאסוס (אנ') (חוקר הארצות של אלכסנדר הגדול במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס) וכן מספר חוקרים בימינו טוענים, כי מקור הפיניקים הוא מאזור המפרץ הפרסי (ערב הסעודית, תימן, עומאן ובחריין של היום).[21] חוקרים והיסטוריונים, אשר תומכים בהשערה זו, סבורים כי השמות הזהים של הערים בתחום מדינות אלה, דוגמת צור בעומאן, מעידות על המקום המדויק ממנו הגיעו הפיניקים.

מבחינה אתנית, הפיניקים נמנים עם העמים הכנעניים, המהווים קבוצה של עמים שמיים הדוברים בלהג שמי מערבי מעין זה שנמצא בתעודות אוגרית, אשר הפיניקית והעברית הן ניבים שלו.

תקופת הברונזהעריכה

כאמור, ההתיישבות הפיניקית בחופי לבנון החלה ככל הנראה בראשית האלף השלישי לפנה"ס, אולם התיעוד הידוע הראשון של הפיניקים מופיע בתעודות מצריות קדומות, מתקופת השושלת השנייה, בהן מוזכרת העיר גבל. התיעוד הראשון של קשרי המסחר בין ממלכת מצרים לערי הפיניקים מתועד לתקופתו של סְנֶפְרוּ – פרעה מהשושלת הרביעית (המאה ה-27 לפנה"ס). בתקופתו החלו המצרים לייבא את ארזי הלבנון מאזור הר הלבנון.

בכתבי המארות (ראו היסטוריה של מצרים העתיקה), מהמאה ה-19 וה-18 לפנה"ס מוזכרת פיניקיה[דרושה הבהרה] כחבל הארץ החשוב ביותר בכנען. בכתבים אלו מוזכרות כבר הערים אולזה, עַרְקָת, גבל, צור ועכו. עדות נוספת לקיום יחסי גומלין בין פיניקיה למצרים באה לידי ביטוי בכך, ששליש ממכתבי אל-עמארנה מקורם בחוף הפיניקי.

בכתבי תחותמס השלישי – פרעה מהשושלת ה-18, החופים הפיניקיים מוזכרים כחלק משטחי השליטה המצרית, כשהערים צור, ארוד וצומור משמשים את חיל המצב המצרי באזור ולמעגן הצי שלה. עם זאת, בעקבות פעולות האיבה המתמשכות בין האימפריה החתית והמצרית באזור הלבנט, עברה רצועת החוף הפיניקית מספר פעמים מיד ליד.

בין השנים 12001000 לפנה"ס ובעיקר בתקופתו של רעמסס השלישי, חדרו גויי הים אל חופי כנען ופגעו בכוחה של מצרים באזור. בתקופה הזאת נחרבה העיר אוגרית.

בשנת 1100 לפנה"ס בקירוב ערך תגלת פלאסר הראשון מלך אשור מסע לחופי פיניקיה. בתעודותיו הוא הזכיר את המסע להר הלבנון, את ארזי הלבנון, אותם לקח חזרה לאשור ואת המסים שהטיל על הערים ארוד, זֶמַר, גבל וצידון. נראה כי לא הדרים מדרום לערים אלה, כי העיר צור לא הוזכרה, בעוד במגילת ון אמון (1075 לפנה"ס לערך) צור דווקא כן מוזכרת, ועל כן ברור כי הייתה קיימת בזמן זה.

התקופה הישראליתעריכה

כבר בברכת יעקב לבנו זבולון נכתב ששבטו ישכון לצד הצידונים: ”זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכּן, וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידׁן” (בראשית, מ"ט, י"ג). מכך משתמע, שבני ישראל חיו לצד הפיניקים ולא במקומם.[דרוש מקור][מפני ש...] בהמשך נכתב, כי שבט אשר ישב בקרב הצידונים, דהיינו בין צידון לעכו: ”אָשֵׁר לׁא הוֹרִישׁ אֶת-ישְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת-ישְׁבֵי צִידוֹן... וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי ישְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי לׁא הוֹרִישׁוֹ” (שופטים, א', ל"אל"ב).

התיאור המקראי לא מזכיר עימות או חיכוך כלשהו בין שני העמים, פרט לסכסוכים מקומיים, שאינם מעידים על הכלל: ”וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמַעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם...” (שופטים, י', י"ב).

בספר מלכים מתואר כיצד בימי דוד ושלמה היו ערי הפיניקים בעלות ברית חשובות של ממלכת ישראל: ”וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל-שְׁלמה, כִּי שָׁמַע כִּי אׁתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ, כִּי אׁהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל-הַיָּמִים” (מלכים א', ה', ט"ו). מתואר במקרא גם שיתוף פעולה ימי בין שתי הממלכות בימי שלמה, כאשר בעציון גבר (עיר נמל חשובה במפרץ אילת היא אילת המקראית, שמסופר כי נכבשה מאדום בימי דוד) שיתפו אנשיו של חירם פעולה עם ספנים ישראלים בהכנת כלי שיט וביציאה משותפת למסעות סחר ימיים בארצות כדוגמת אופיר ומסע לתרשיש שלא יצא לפועל: ”וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֳנִי אֶת עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה. וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וַיָּבִאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.” (מלכים א', ט', כ"וכ"ח). שלמה אף לקח לאשה נשים צידוניות (מלכים א יא א; שיר השירים ד, ח).

 
ישובי הפיניקים באגן המזרחי של הים התיכון (בירוק)

כן מתואר כיצד בבנין בית המקדש הראשון וכן בבניין ארמון דוד בירושלים הועסקו אומנים פיניקים רבים, שהיו הטובים בתחומם, דוגמת: חרשי עץ, חרשי ברזל, חרשי אבן ובנאים: ”וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר מַלְאָכִים אֶל-דָּוִד...וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר, וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד” (שמואל ב', ה', י"א).

בהמשך מתוארים היחסים בין הפיניקים לממלכת ישראל התחזקו, כאשר המלך אחאב נשא לאישה את איזבל, נסיכה פיניקית, בת אתבעל מלך הצידונים, כנראה כדי לשמור ולקדם את היחסים הטובים ושיתוף הפעולה בין שתי הממלכות, כפי שכתוב: ”וַיִּקַּח אִשָּׁה אָת-אִיזֶבֶל בַּת-אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידׁנִים...” (מלכים א', ט"ז, ל"א).

ניתן למצוא קברים פיניקיים בגבול הצפון של מדינת ישראל, בין היתר באכזיב[22] ובגשר הזיו בתחומו נמצאים שרידים רבים.[דרוש מקור][מפני ש...] גם בתל דור נמצאו ממצאים פיניקיים.[23]

תחת הכיבוש האשוריעריכה

עמוד ראשי 
ראו גם – האימפריה האשורית החדשה
 
שחזור של דו-טורית פיניקית (המוזיאון הימי הלאומי)

בשנת 877 לפנה"ס ערך אשורנצירפל השני מלך אשור מסע מלחמה נגד הפיניקים ואילץ את מלכי הערים גבל, ארוד וצור להעלות לו מיסים.[דרוש מקור]

בתקופתו של תגלת פלאסר השלישי (745–727 לפנה"ס), מלך צור מוזכר כבר מכתובת מסביבות שנת 738 לפנה"ס ברשימת מלכים מעלי מנחות למלך.[24] המלך התפאר באותה שנה שהושיב אנשי הרים ("קותו") בערים על חוף הים, ביניהן צומור, ערקה, אוסנו וסִיַנּוּ (עיר פיניקית במחוז חמת[25]).[26] בין מעלי המנחה מוזכרים חירם השני (אנ') מצור, שיביתיביעיל (שפטבעל) מגבל ואֵני-אל מלך חמת;[27] ברשימה אחרת, רחבה יותר, מוזכר גם מתן-בעל מלך ארוד, וכן בנוסף לחירם, גם מֵתֵנַּה מצור מוזכר כנותן מנחה לשליח של המלך לצור.[28] בהמשך סופחו חמת, סיַנּו, צומור, ראש-צור ("רֵשי-צורי") והר צפון.[29] מכתובת שנחקקה לאחר הסיפוח מובאת רשימת מעלי מנחה דומה לזאת שהוזכרה לעיל, בה לא מוזכר מלך חמת כלל, ומלך צור המוזכר הוא אתבעל.[30] בהמשך גם גבל, ערקה, זימרּה, אוסנו ומערבה סופחו לאימפריה.[31]

במרידתו של רצין נגד תגלת פלאסר השתתף גם חירם השני מצור, ועל כך הענישו מלך אשור ותפס ובזז את העיר המבוצרת מחֿלב וערים גדולות אחרות בתחום צור. ככל הנראה, חירם התחרט, השתחווה לתגלת פלאסר והגיש לו מנחות.[32]

בניגוד לתגלת פלאסר השלישי, סרגון השני (722–705 לפנה"ס) היטיב עם ממלכת הפיניקים המאוחדת ונתן לה חופש רב.[דרוש מקור][מפני ש...] בתקופתו, השתתפה העיר הפיניקית צומור במרידה שהנהיג אילובידי מלך חמת, בה השתתפו גם ארפד, דמשק ושומרון.[33] סרגון נתן פקודה לכבוש את ארץ האיונים "בלב הים", וציין כי מתקופה קדומה הם הרגו את אנשי צור וקוה;[34] בהמשך הוא מציין שהכנעת האיונים השכינה שלום בצור ובקוה.[35] כאשר שבעה מלכי ארץ יא באדננה הפסיקו לשלוח לסרגון מנחות, סילטה מלך צור המשיך, וביקש ממנו סיוע צבאי. סרגון שלח לו חיילים אמיצים, שהטילו מורא על המלכים פורקי העול, והם באו לבבל להגיש לסרגון מנחות.[36]

מסעו השלישי של סנחריב (701 לפנה"ס) היה לארץ חֿתי (הלבנט), ובו מלך צידון לולי (אנ') המורד ברח לים (בחלק הכתובות הוא מציין כי לולי ברח לקפריסין[37]), וסנחריב הכניע את הערים צידון רבה וצידון זעירה, בית-זיתּי, צרפת, מַחַֿלִּיבַה, אוּשוּ, אכזיב ועכו, עריו המבוצרות שעליהן הסתמך.[38] הוא המליך במקום לולי את אתבעל על צידון, וחייב אותו למנחה שנתית.[39] לאחר מכן מתוארים יחד עם אותו אתבעל שאר מלכי ארץ אמורו, וביניהם עבדי-לִיאְתִי מלך ארוד וירו-מִלְכִי מלך גבל מגישים לסנחריב מנחה.[40] בכתובת אחרת סנחריב סיפר שבמישור העיר אוּשוּ (עיר פיניקית) הגישו לו מלכי אמורו מנחות.[41] סנחריב ציין בהמשך כי הוא הגלה את צור (יחד עם הכשדים, הארמים, המנים (אנ'), אנשי קוה, אנשי חֿילכּו, ואנשי פלשת או פלסתין (אנ')) משום שלא נכנעו לעולו.[42] במסעו השישי של סנחריב, שכוון נגד אילם, נעזר המלך בספנים מצור, צידון, וכן ספנים איונים או קפריסאים, כדי להשיט את חייליו במורד החידקל על האוניות המפוארות שבנו במיומנות, "תוצרת אופיינית לארצם".[43]

בימי אסרחדון (681–669 לפנה"ס), בנו של סנחריב, כרת עבדי־מִלְכֻתִי (אנ') מלך צידון ברית עם סַנְדַה־אוַּרִּי מלך "כוּנדִי וסִיסּוּ" (כנראה בקיליקיה), "סמך על הים המתגלגל" והתמרד באימפריה האשורית.[44] בעקבות כך שיטח אסרחדון, לטענתו, את צידון, פירק את חומותיה ומבניה והשליכם לים, ואף גרם למקום עליו עמדה להיעלם.[44] עבדי־מלכתי ברח לים (בדיוק כמו לולי מימי סנחריב), אך אסרחדון השיגו וערף את ראשו בחודש תשרי.[44] הוא לקח את אשתו, בניו, בנותיו, שומרי ארמונו, ואוצרות וסחורות טובות רבים ("כל מה שהיה בעל ערך מארמונו בכמויות גדולות"), וכן אנשים ובהמות אין־ספור, לארץ אשור.[44] לאחר מכן אסף אסרחדון את כל מלכי ארץ חַֿתִי (הלבנט) וחוף הים, והם בנו עיר במקום אחר, שהוא קרא לה "כַר־אסרחדון".[44] תושבי הערים בית־צופורי, סיכּו, גיא, אינימֵּה, חֿילדוַּה, קַרְתִימֵּה, ביארו, כילמֵה, ביתירומֵה, סַגו, אַמְפַה, בית־גיסימֵיַה, בירגיא, גמבולו, דַלַיְמֵּה ואיסיחֿימֵּה שבסביבת צידון, מקומות מרעה והשקייה למבצרי עבדי־מלכתי שהכניע אסרחדון, יושבו בעיר החדשה, יחד עם אנשים שהכניע אסרחדון ב"הרים המזרחיים" ובים.[44] אסרחדון סידר מחדש את פחת צידון, הציב עליה מושל משלו, והגדיל את המנחה שדרש מהם לשלם.[44] הוא העניק את הערים מערבּוּ וצרפת, שהיו תחת צידון, לבעל (אנ') מלך צור, והגדיל את המנחה שעליו לשלם לו.[44] גם את סַנְדַה־אוַּרִּי מלך "כוּנדִי וסִיסּוּ" הכניע אסרחדון, וערף את ראשו באדר של אותה שנה.[44] בעיר אשור נמצאו אמפורות בהט עליהן נכתב כי הכילו שמן לנסיכים מארמון עבדי־מלכתי בצידון.[45] בהמשך מספר אסרחדון שכינס את כל מלכי חֿתִי ועבר הנהר (אנ'), ביניהם בעל מלך צור, מילכי־אַשַפַה מלך גבל, ומתן־בעל מלך ארוד, וכן את מלכי ידננה, ושלח להם להביא לו חומרי בנייה ופסלים גדולים לארמונו בנינוה.[46] מאוחר יותר חבר בעל מלך צור לתהרקה מלך כוש ומצרים, פרק את עול מלך אשור והעליבו. בעקבות זאת צר אסרחדון על צור.[47] לבסוף נישל אסרחדון את בעל מכל עריו וקניינו,[48] וחתם איתו על הסכם (אנ'), לפיו.

גם אשורבניפל (668–627 לפנה"ס), בנו של אסרחדון, נקט יד קשה נגד הפיניקים, בעיקר בשל חששו מההתקרבות המחודשת בינם לבין המצרים. הוא פגע קשה באנשי עכו והעניש גם את העיר אוסו (Usu).[דרוש מקור]

תחת הכיבוש הבבליעריכה

עם עלייתה של בבל ובמקביל לשקיעתה של האימפריה האשורית, ניסתה צור להתמרד נגד הבבלים. הבבלים, בראשות המלך נבוכדנצר השני, הכריזו מלחמה על תושבי העיר, אולם לא הצליחו להכניעם, גם לאחר מצור ממושך של 13 שנה. בסופו של דבר הסכימה צור לסור למרותם של הבבלים ללא כניעה.

תחת השלטון הפרסיעריכה

בתקופה הפרסית (החל מ-538 לפנה"ס) היו הפיניקים בעלי ברית קרובים של הפרסים, בעיקר משום שהפרסים עשו שימוש בשירותי הצי הפיניקי. המלך כורש בנה ארמון בצידון וסיפח לשליטת הפיניקים שטחים רבים, מהם רבים בארץ ישראל לאורך מישור החוף, כמו: שקמונה, דור, יפו ואשקלון.

בתקופת זרובבל בן שאלתיאל, בדומה לתקופת דוד ושלמה, הועסקו אוּמנים פיניקיים רבים בבניין בית המקדש השני: ”וַיִּתְּנוּ-כֶסֶף לַַחֹצְבִים וְלֶחָרָשִׁים, וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים, לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן-הַלְּבָנוֹן אֵל-יָם יָפוֹא, כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרַס עֲלֵיהֶם” (ספר עזרא, פרק ג', פסוק ז').

נראה כי בתקופת שיבת ציון התבססו קהילות פיניקיות מצור וצידון גם בפנים הארץ, ובפרט בפחוות יהודה. קהילות אלה עסקו, ככל הנראה, במסחר ולא פעם גרמו בכך לחילול שבת בקרב היהודים. על כך מעיד נחמיה בן-חכליה: ”וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ, מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר, וּמֹכְרִים בַּשַׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלָם” (ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק ט"ז).

תחת שלטון יוון ורומאעריכה

בשנת 346 לפנה"ס, התמרדו תושבי צידון בארתחשסתא השלישי – מלך פרס, בשל המיסוי הכבד ששילמו לו כדרך קבע. ארתחשסתא דיכא ביד קשה את המרד, והדבר דרבן את הפיניקים בכלל ואת הצידונים בפרט להתקרב לאלכסנדר מוקדון. בשנת 333 לפנה"ס, לאחר שהביס את צבא פרס בקרב איסוס, הגיע אלכסנדר מוקדון לפיניקיה – ומלכי ארוד, גבל וצידון הצטרפו אליו. הדבר שירת היטב את מטרתו העיקרית, שכן על ידי סיפוח ערי המדינה הפיניקיות, הצליח אלכסנדר להשתלט על מרבית הבסיסים הימיים של הפרסים ובכך להתגבר על היתרון המובהק שהיה לצבא הפרסי מול הצבא המקדוני בים. אולם העיר צור החליטה שלא לכרות ברית עם אלכסנדר מוקדון כיתר הערים הפיניקיות, כנראה בשל המשך תמיכתה בדריווש השלישי – מלך פרס. כתוצאה מכך הטיל אלכסנדר מוקדון, בשנת 332 לפנה"ס, מצור כבד על העיר, שבסופו היא נכבשה.

עם כיבוש צור בידי אלכסנדר מוקדון, בוטלו כל משטרי המלוכה הפיניקיים בערי המדינה ומעתה ואילך שלטו בהן הארכונים.

לאחר מותו של מוקדון, בתקופת ממלכות הדיאדוכים עברה רצועת החוף הפיניקית פעמים מספר מיד ליד וזאת בשל רצונם של שליטי בית סלאוקוס ושליטי בית תלמי להשתמש בנמליה המפותחים של פיניקיה למסחר. לאחר מאבק פנימי, שנמשך כ-40 שנים, נפלה פיניקיה סופית לידי בית סלאוקוס.

המאה האחרונה של השלטון סלאוקי בפיניקיה התאפיינה בחוסר יציבות, שבסופה, בשנת 63 לפנה"ס, כבש גנאיוס פומפיוס מגנוס את סוריה ופיניקיה וסיפחן לאימפריה הרומית.

לאחר הכיבוש הרומאי מסר מרקוס אנטוניוס את כל רצועת החוף, ממצרים ועד לחופי לבנון, לקלאופטרה – מלכת מצרים. רק הערים צור וצידון המשיכו לשמור על עצמאותן.

במשך התקופה הרומית הלכו ממלכות הפיניקים והתפוררו עד שנעלמו כליל, פרט למושבת הפיניקים הגדולה, החזקה והחשובה קרתגו, שהפכה ליריבה המרה ביותר של הרומאים על השליטה באגן הים התיכון. אולם, בתום תקופה של מלחמות בין שתי המעצמות, אשר נקראו בפי הרומאים המלחמות הפוניות, חדלה קרתגו מלהתקיים, בשנת 146 לפנה"ס.

עם חלוקתה של האימפריה הרומית לשניים, לאחר מותו של תאודוסיוס הראשון ב-395, הפכה פיניקיה לחלק מהאימפריה הביזנטית. תחת השלטון הביזנטי, שגשגו הערים ביירות, צור וצידון במשך יותר ממאה שנים.

אחריתם של הפיניקיםעריכה

הפיניקים נטמעו בתרבות היוונית והרומית (ביזנטית). מספר אסונות טבע במאה השביעית, שהרסו את הערים בעלבכ וביירות, שחיתות השלטון הביזנטי והמיסים הכבדים שהוטלו על התושבים, החלישו את האימפריה. תקופת חוסר יציבות וחולשה זאת הפכה את האימפריה הביזנטית בכלל ואת פיניקיה בפרט לטרף קל עבור הכיבוש הערבי-מוסלמי. כשהגיע הכיבוש הערבי כבר לא הייתה ישות פיניקית עצמאית והערבים לא כתבו על מפגש עם ישות פיניקית.

דת הפיניקיםעריכה

 
מקדש אשמון בנוֹרָה שבסרדיניה
  ערכים מורחבים – מיתולוגיה פיניקית, מיתולוגיה כנענית

הדת הפיניקית הייתה דומה לזאת של שאר עמי כנען, כלומר פגנית. פנתיאון האלים הפיניקי כלל את האלים: אל, אשרה, בעל, ענת, עשתרת, מלקרת, אשמון, תנת, בעל חמון, רשף, ירח ועוד, כשפולחן הבעל היה מקובל מאוד בערים הפיניקיות, שהגדולות בהן הן צידון וצור. עם זאת, דתם של הפיניקים לא הייתה אחידה ונבדלה מעיר לעיר: בעיר ארוד היה נפוץ פולחן האל דגון, אולי אותו דגון שמוכר לנו מהפלשתים. בעיר גבל היה נפוץ פולחן האלה בעלת גבל, בצידון היה נפוץ פולחן האל אשמון, בצור של מלקרת ובקרתחדשת של תנת ובעל חמון.

בתקופה ההלניסטית הופיע האל בעל שמם (בעל השמים), הזהה, ככל הנראה, לזאוס ההלני.[דרוש מקור]

בקרב הפיניקים, בעיקר בקרתחדשת (אך לא רק) היה נפוץ לנדור נדרים לאלים, וכאשר היו מתמלאים הנדרים, היו מזכירים אותם במצבות נדר.[49]

מקדש פיניקיעריכה

המבנה האופייני למקדש פיניקי הוא של שלוש יחידות עיקריות הבנויות בצורת חלל בתוך חלל בתוך חלל:[דרוש מקור]

  1. דביר
  2. היכל
  3. אולם

מקדש שלמה נבנה על־ידי אדריכלים פיניקיים, בתבנית זהה לזאת ששימשה מקדשים פיניקיים,[50] תוך שימוש רב בעמודי ארז הלבנון שסופקו לשלמה על ידי חירם מלך צור. עבודתם של הפיניקים בהקמת מקדש שלמה לא הייתה טכנית בלבד, אלא השפיעה על חיבור הפרקים המתארים את בניית המקדש (מלכים א', פרקים ו'ז'), בהם ככל הנראה מושקעים מונחים ושמות פיניקיים רבים (כמו שמות החודשים זיו, בול והאתנים), שקשה לזהותם כיום בגלל דלות הטקסטים הפיניקיים.[51]

יש הטוענים, בעיקר על סמך טענות יווניות ורומאיות קדומות, כי במסגרת הפולחן הפיניקי התקיים מנהג קרבן ילדים ב"תופת", אולם הטענה שנויה במחלוקת, וחוקרים רבים חולקים על טענה זאת כתפיסה השאובה מהתעמולה האנטי-קרתגנית היוונית והרומאית.[52]

הכלכלה הפיניקיתעריכה

 
שחזור ספינת סוחר מסוג הִיפּוֹס, על סמך תבליט מארמון סרגון השני בדור שרוכין (המוזיאון הימי הלאומי)

הפיניקים עסקו בדיג ובסחר ימי מגוון. הם ייצאו סחורות כנעניות ובהן כלים ואריגים צבועים ארגמן וסחרו בהן בערי הים התיכון. בכל חוף בו מצאו לנכון הקימו תחנה יבשתית לשם חיפוש אוצרות וחומרי גלם, אשר מאוחר יותר התפתחה למושבה.

את צבעי הארגמן הפיקו הפיניקים מחלזונות ימיים ממשפחת הארגמוניים (Muricoidea), כמו ארגמנית אדומת-פה (Stramonita haemastoma), ארגמון חד קוצים (Bolinus brandaris) וארגמון קהה קוצים.

את העדויות הראשונות למסחר הפיניקי ניתן למצוא בחרסים ושברי בהט הנושאים את שמותיהם של פרעונים מראשית האלף ה-3 לפנה"ס. לאורך האלף ה-2 לפנה"ס התקיים מסחר ענף בין הפיניקים למעצמות וממלכות אזוריות, דוגמת מצרים, כרתים וקפריסין.[21]

המסחר בארזי הלבנון תפס מקום נכבד בקרב הפיניקים. כך למשל, שלמה המלך רכש קורות עץ עבור בניין בית המקדש ונראה שגם בארמונות ובתי פאר נעשה שימוש בעצים אלו, כאמור:

”וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלמה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים, כָּל-חֶפְצוֹ” (מלכים א', ה', כ"ד).

עצי הברוש והארז שימשו את הפיניקים לבניית ספינות משוטים מרובות חותרים ששימשו אותם הן למטרות מסחר והן למטרות מלחמה. ספינות הסוחר של הפיניקים היו מסוג הִיפּוֹס (ביוונית: סוס). שם זה ניתן לספינות על ידי היוונים בשל פסלון ראש הסוס, אשר הותקן על חרטומן. עם זאת, בניגוד לחרטום, בירכתי האונייה הותקן קישוט בצורת זנב של דג. היתרון המשמעותי ביותר של ספינות אלה היה טמון ביכולתן להפליג בנהרות.

פרט לכך, הפיניקים נחשבים לממציאי הזכוכית העשויה מחול. בערי הפיניקים ייצרו כלי זכוכית צבעונית אופיינית וייצאו אותם. כן נפוצה בערי הפיניקים תעשיית עיבוד בדים וצביעתם ותעשיית צורפות זהב, באבני חן ובשנהב.

הפיניקים סחרו במתכות יקרות (דוגמת הבדיל), אותן ייבאו מאיי הים התיכון ומאירופה (איי סילי).

המסחר ומסעות החקר הפיניקיים ביםעריכה

הפיניקים היו הסוחרים ויורדי הים הגדולים של העת העתיקה. הם התיישבו בכל אגן הים התיכון. עם זאת, קיימות מחלוקות לגבי היקף נתיבי המסחר שלהם. לפי דעה מקובלת, הפיניקים חצו את מצר גיברלטר החותם את הים התיכון והפליגו לאורך החופים האטלנטיים של אפריקה ואירופה והגיעו עד לאיים הבריטיים בצפון ולדרום אפריקה.

הקפת אפריקהעריכה

קיימת סברה, המבוססת על מובאה ב"היסטוריה" של הרודוטוס, לפיה הורה פרעה נכו השני, בשנת 600 לפנה"ס, לצי הפיניקי שלו לרדת אל הים האדום ולהפליג לכיוון דרום אפריקה של היום. בהמשך מספר הרודוטוס, כי כעבור שנתיים וחצי שב אותו הצי דרך מיצרי גיברלטר.

לוב נשקפת כמוקפת ים, מלבד במקום אשר היא גובלת באסיה. נכה מלך מצרים היה הראשון, עד כמה שאנו יודעים, אשר הראה זאת; אחרי אשר חדל לחפור את התעלה הנמשכת מהנילוס אל מפרץ ערב, שלח אנשים פיניקים באוניות ושם עליהם לשוב בהפליגם דרך עמודי הירקלס אל תוך הים הצפוני ובדרך זו לבוא למצרים. ובכך נסעו הפיניקים מהים האדום והפליגו אל הים הדרומי. ובבוא סוף הסתו ירדו אל היבשה וזרעו את האדמה, במקום בלוב אשר קרה להם לעבור, וחיכו לקציר, ואחר אספם את היבול הפליגו, עד אשר עברו שנתים ובשנה השלישית נטו לבין עמודי הירקלס ובאו למצרים.

דעה זו התקבלה במחקר בדעות מסופקות בלבד,[דרוש מקור] אך היא אינה מופרכת לחלוטין: קיימות ראיות להפלגות רחוקות לאורך חופי אפריקה ממזרח וממערב.

מסע לברטאןעריכה

מסע ימי נוסף של הפיניקים התנהל בשנת 450 לפנה"ס בכיוון ההפוך ומיוחס לקברניט קרתגי בשם חִימֶלֶךְ (Himilco), עליו מסופר, שהפליג במשך ארבעה חודשים מנמל גדיר, שבספרד, לאורך החוף האירופי (שהיה מוכר היטב לסוחרים הפיניקים בשם "ערב", היינו מערב, שהוא מקור השם אירופה), עד הגיעו אל העמים האויסטרמינים (Oestrmini), הידועים מהגאוגרפיה של התקופה, כיושבי חבל הארץ הקרוי היום ברטאן. מסופר שחימלך סחר עמם בעפרת ברזל. גם סטראבון מתייחס לסחר הפיניקי בעפרת ברזל עם ברטאן.[53][54]

הפלגה לגינאהעריכה

בשנת 425 לפנה"ס יצא הקברניט הפוני חנו (Hanno) למסע ימי דרומה לאורך החוף האפריקני המערבי, על מנת להקים מושבות קרתגיות חדשות. בהפלגה זו, המתועדת בלוח המתורגם ליוונית, מסופר על: צי בן 60 ספינות, הנושא 30,000 גברים ונשים, האספקה והציוד הרב, המושבות שהקימו לאורך החופים האטלנטיים, עמים שחורים (שזכו לשם "גורילות") וכן על התפרצויות געשיות על החוף, אשר המטירו לבה אל תוך מי הים. תיאור זה מזכיר מייד את הר קמרון, הנמצא סמוך לחופהּ של קמרון, אך לסברה זאת יש לא מעט מתנגדים, בשל ריחוקה של נקודה זאת ולכן מציעים לזהות את המקום עם הר קָאקוּלִימָה, הנמצא סמוך לקונקרי – בירת גינאה. על כל פנים, מדובר במסע ימי ארוך ומכובד אל עומקה של אפריקה הדרום מערבית, שלכל הדעות הגיע לפחות לסנגל.

מסחר עם הודועריכה

קיימות גם ראיות לשילוב הפיניקים בסחר ההודי, שהחל בתקופות אלו. מדובר במסלול סחר שנתגלה על ידי סוחר יווני בשם אאודוקסוס מקיזיקוס, אשר ניצל את רוחות המונסון כדי להגיע להודו ולסחור עם תושביה בתבלינים, שאותם הביא חזרה לעיר אלכסנדריה. בעקבות זאת, הפך המסלול הזה לדרך סחר מפותחת, שגם אפשרה לסוחרים רומיים ופונים (פיניקים) להגיע לאינדונזיה ולחופים הסיניים. מטבעות רומיים נמצאו בדלתה של נהר המקונג, והיו חלק מהעדות ליחסי מסחר רומיים-סיניים שהתנהלו בנתיב הימי, ופליניוס הזקן הלין כי מאה מיליון ססטרטיוס מבוזבזים מדי שנה על סחר עם ערב, הודו וסין.[55][56][57]

קיימות עדויות למסחר בין כנען לבין דרום־מזרח אסיה כבר בתקופת הברונזה.[58]

הקפות נוספות של אפריקהעריכה

בנוסף, מסופר על אותו אאודוקסוס, שמצא בשובו ממסעותיו, אונייה מהמושבה הפיניקית גדיר (היא קדיס שבספרד), שנטרפה מול חופי אפריקה. ההנחה שלו הייתה שאונייה זאת הקיפה את יבשת אפריקה והנחה זאת גרמה לו לנסות כוחו במסע ימי זה, אך לשווא. הוא נאלץ לשוב אחור, אולם לאחר מכן ניסה שוב. אף על פי שההיסטוריון והגאוגרף פליניוס הזקן מניח שאותו אאודוקסוס הצליח בניסיונו השני, הסברה המקובלת היא שהוא מת בדרכו. לעצם ההנחה, הן של אאודוקסוס והן של גאוגרפים כמו פליניוס, כי ניתן להקיף את אפריקה, חשיבות רבה להיסטוריונים העוסקים בסוגיית ההפלגה הפיניקית מסביב לאפריקה. ידוע, על כל פנים, שהחוף הדרום אפריקני המזרחי היה מוכר בחלקו הגדול. את אופיר המקראית (מקור הזהב של בית שלמה) נהוג לזהות עם הממלכות של קרן אפריקה של התקופה. בתקופה היוונית-רומית הסחר אף התפשט לטנזניה ומדגסקר.[59]

האלפבית הפיניקיעריכה

  ערך מורחב – אלפבית פיניקי

מלבד תרומתם לפיתוח המסחר באגן הים התיכון, לדעת חוקרים מסוימים הפיניקים הם בין העמים המשפיעים ביותר בהיסטוריה, כיוון שהאלפבית בו השתמשו הוא הבסיס לאלפבית המודרני במרבית שפות העולם. הכתב העברי העתיק קרוב מאוד לכתב הפיניקי. גם האלפבית העברי המודרני, שמקורו בארמית, קרוב לכתב הפיניקי. כמו כן נגזר מהכתב הפיניקי האלפבית היווני, שממנו התפתח גם האלפבית הלטיני, הנפוץ במרבית ארצות אירופה, והאלפבית הקירילי, הנפוץ במדינות ברית המועצות לשעבר ובמזרח אירופה.

התיעוד הראשון לאלפבית פיניקי שלם (פרט לשתי אותיות) מתוארך לשנת 1000 לפנה"ס, בו ציווה אֶתְבַּעַל – מלך גבל, על הכנת ארון קבורה לאביו אֲחִרָם ועליו חקוקה כתובת לזכרו.

המושבות הפיניקיותעריכה

מהמאה התשיעית לערך ועד למאה השישית לפנה"ס התפשטו הפיניקים ברחבי הים התיכון והשתלטו על המסחר בו. הפיניקים התיישבו והקימו תחנות מסחר רבות, תחילה בקפריסין ואחר כך באיי הים האגאי בקרבת יוון, סיציליה, מלטה, סרדיניה, צפון אפריקה (בה בין השאר נוסדה מושבת הפיניקים המפורסמת והחזקה ביותר, קרתגו), ספרד והחוף הצפון מערבי של אפריקה.

המפורסמות ביותר בין המושבות הפיניקיות הן עתיקת (העיר העתיקה) וקַרְתְּ חַדַשְתְּ (העיר החדשה) שנוסדו על ידי יורדי ים פיניקים בהנהגת הנסיכה דידו, אותן כינו הרומאים בהתאמה אוטיקה וקרתגו. מושבות אלו היו יריבות קשות של רומא. מאות שנים מאוחר יותר, יצא מקרתגו למסע המלחמה שלו כנגד הרומאים חניבעל ברקה, במסגרת המלחמה הפונית השנייה.

חוקרים מעריכים כי התאריך המשוער בו התחילה ה"קולוניזציה" של הפיניקים באגן הים התיכון, הוא ראשית המאה התשיעית לפנה"ס, כלומר בימי הממלכה המאוחדת של הפיניקים תחת שלטון המלך אֶתְבַּעַל. תחילה היו המושבות הללו לא יותר מאשר תחנות עגינה ומתן שירותי נמל לספינות הפיניקיות, כמו גם נקודות מוצא לחיפוש חומרי גלם טובים. אולם עם הזמן, במיוחד בשל קשרי המסחר הענפים, רובן גדלו והתרחבו לכדי יישובי קבע מרכזיים.

רשימת ערים ומושבות הפיניקיםעריכה

להלן הרשימה של ערים ומושבות הפיניקים ברחבי אגן הים התיכון ומחוצה לו (הערה: הערים והמושבות מסודרות בסדר אלפביתי, בהתאם למדינות בהן הן נמצאות כיום. שימו לב שהמעבר בין המדינות הוא כנגד כיוון השעון):

שם המדינה שם העיר/המושבה הערות שם המדינה שם העיר/המושבה הערות
ישראל אכזיב צרפת (פרובאנס) ארל
אפולוניה (תל ארשף)[ז] מושבה מאוחרת מסלת[60] מרסיי של היום
אשקלון אביניון[61]
יפו מושבה מאוחרת נים
מִשְׂרְפוֹת מַיִם קורסיקה אַלֶרְיָה
עתלית הקדומה ממוקמת בחלקו הצפוני של חוף עתלית, כיום מתחת לפני הים אנגליה איי סילי (איי הבדיל)
מגדל שרשון (סטרטון)[ח] קיסריה של ימינו. מושבה מאוחרת קַלְפָּה גיברלטר של היום
תל דור ספרד (חצי האי האיברי) עבדרת אַדְרָה של היום. מושבה קרתגית
תל סחר (קֵרְתָּה) אוֹנוֹבָּה וֶלְבָה של היום
תל עכו אליקנטה מושבה קרתגית
תל שקמונה מושבה מאוחרת בַּרְקִינוֹ[ט] ברצלונה של היום. מושבה קרתגית
לבנון אוּסוּ תל א-רשדיה, נמצאת כיום בתחומי העיר צור גדיר/אגדר קדיס של היום
אִינְפָה הֵרְנָא גוּוָרְדַמָר דֶל סֶגוּוָרָה של היום
אמיון טַרְטֶסוֹס אחד הזיהויים האפשריים של העיר המקראית תרשיש
בְּאֵרוֹת ביירות של היום טַרְקוֹן טרגונה של היום
בעלבכ[י] לֶבְּרִיחַה
בתרון[י"א] לה קורוניה[62]
גבל[י"ב] (בִּיבְּלוֹס) מַלַחַה[י"ג] מאלגה של היום
טריפולי לפי אחת ההשערות שמה הפיניקי של העיר הוא "אתר"[63] סגונטו נכבשה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה הפונית השנייה
עַרקַתַ ערקא של היום סַן רוֹקֶה סמוך לגיברלטר של היום
פּוֹרְפִירֵאוֹן גִ'יֶה של היום צכץ[64] אַלְמוּנֶקָאר של היום
צור[י"ד] קוֹרְטִיחוֹ לוֹס טוֹסְקָנוֹס 28 ק"מ מזרחית למאלגה
צידון קַרְמוֹנָה
צרפת סַרַפַנְד של היום קַרְתְּ חַדַשְׁתְּ (השנייה)[ט"ו] קרתגו נובה, קרטחנה של היום. מושבה קרתגית
סוריה אוגרית ספרד (אוטונומיה ספרדית במרוקו) אַבִּילָה/אבן-חק[65] סאוטה של היום. מושבה קרתגית
אַמְרִית רוּסַאדִיר מלייה של היום
ארוד ספרד (האיים הבלאריים) איבשם על פי כיתוב על מטבעות מהאי.[66] יש המפרשים את שם האי על שם בסשין שמאלית), שדמותו נמצאת על המטבעות, ויש הפרשים "אי בשם".[67] איביזה של היום.
בניאס מגן מושבה קרתחדשתית שנקראה על שם מגו ברקה, בנו של חמלקרת ברקה, ששמו הכנעני היה "מגן".[67] מַאוֹן של היום.
טרטוס סַקָלֵטָה מערבית לעיר איביזה של היום
סאפיתא פוֹלֶנְסָה
צומור ספרד (האיים הקנאריים)[68]
רמיתה לטקיה של היום פורטוגל (חצי האי האיברי) אוֹסוֹנוֹבָּה פארו של היום
תל סוקאס סמוך לגַ'בְּלָה של היום אַלִיס אוּבּוֹ[ט"ז] ליסבון של היום
קפריסין אדיל דאלי של היום בעל צפון[י"ז] טַבִירָה של היום
כתי לרנקה של היום סטובל
לפט בשדה נרנך (לַפִּיתוֹס לַרְנַקְס ביוונית)[69] 14 ק"מ מערבית לקירניה פורטוגל (איי מדיירה) ההיסטוריון טִימָאיוֹס מתאר בארכיפלג מושבה קרתגית, אולם חוקרים מאמינים כי במקום התקיימה מושבה פיניקית עוד בטרם ביסוס קרתגו
מָרִיוֹן סמוך לפוליס של היום סהרה המערבית האי הרנה נמצא במפרץ דַּאחְלָה, סמוך לעיר דאחלה של היום. מושבה קרתגית
סלמיס מרוקו איי אסואירה
פף[70] פאפוס של היום אַרָמְבִּיס אסואירה של היום. מושבה קרתגית
תמש 21 ק"מ דרום-מערבית לניקוסיה ווליביליס מושבה קרתגית
טורקיה מִירְיָאנְדּרוּס איסכנדרון של היום זִלִיל 13 ק"מ צפון - מזרחית לאַסִילָה של היום. מושבה קרתגית
פִינִיקֶה (אנ') טנג'יר מושבה קרתגית
יוון אתונה[71] לכש[72] ליקסוס בשפות אחרות. עַרַיְשׁ של היום
דלוס שַׁאלַה סלא ורבאט בימינו
דמטריאס תִּימִיאַטֵריוּם סמוך לאגדיר של היום. מושבה קרתגית
כרתים תָּמוּדָה טטואן של היום
האי מלוס אלג'יריה אי-אמן (אנ') תיגזירת של היום
האי קַלִיסְטָה (האי תירה או סנטוריני) המושבה הוקמה לאחר התרבות המינואית לתקופה של 8 דורות[73] אִיגִילְגִילִי גִ'יגֶ'ל של היום
סאמוס אי-כֹסִם[74] אלג'יר של היום
מפרץ אבלמונאס באי־כתר[75] קיתירה ביוונית מַלַקַה גוּאֵלְמָה של היום
פיראוס[71] הִיפּוֹ רֶגְיוּס עַנַבָּה של היום
עבדרת (אנ') טֶבֵּסָה מוצב קרתגי
קוס אי-חול/אלי-חול[74] שֶׁרְשֶׁל של היום. מושבה קרתגית
האי תאסוס[76] באי שכן מקדש למלקרת אשר הוסב, בעקבות תהליך ההלניזציה של האי, למקדשו של הרקולס[י"ח] סַלְדַה בֶּגַ'יָה של היום. מושבה קרתגית
רודוס כרטן[77] קונסטנטין של היום
תבאי הוקמה על־ידי קדמוס הפיניקי קָרְתֶּנֶס תֶּנֶס של היום
איטליה (חצי האי האפניני) ג'נובה[דרוש מקור] רוּסִיקָדֶה סְכִּיכְּדָה של היום
איטליה (סיציליה) חנה מושבה קרתחדשתית, כיום אנה תיפאזה מושבה קרתגית
אַקְרַגָאס אגריג'נטו של היום. מושבה יוונית במקור. נכבשה מספר פעמים על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמות היווניות-פוניות תוניסיה אוטיקה[י"ט]
ארך בעת העתיקה נקראה אֶרִיקְס, אֶרִיצֶ'ה של היום. מושבה פיניקית במקור שעברה תהליך של הלניזציה. נכבשה ונהרסה על ידי קרתגו במלחמה הפונית הראשונה. בּוּלָה רֶגְיָה מושבה קרתגית
ג'לה מושבה יוונית במקור. נכבשה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה היוונית-פונית השנייה דוגה מושבה קרתגית
דּרֵפָּאנָה טרפאני של היום. נכבשה על ידי קרתגו במלחמה הפונית הראשונה אדרמת/דרמת הַאדְרוּמֶטוּם בלטינית. סוסה של היום
האי למפדוזה הִיפּוֹ דִּאַרִיטוֹס ביזרטה של היום
אירנם[78] נקרא גם האי קוֹסִירָה, פנטלריה של היום. מושבה קרתגית זַרְזִיס
הִימֵרָה מושבה יוונית במקור. נכבשה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה היוונית-פונית השנייה טַבַּרְקָה
הראקליה מינואה נכבשה מספר פעמים על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמות היווניות-פוניות לֵפְּטִיס פַּארְוָה מושבה קרתגית
ציץ פאלרמו של היום מַהְדִיָה
לִילִיבָּאוֹם מרסלה של היום. מושבה קרתגית סִיקָה אַלכַּאף של היום. מושבה קרתגית
ליפארי מושבה יוונית במקור. נכבשה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה היוונית-פונית השנייה פּוּפּוּט סמוך לחַמַמַת של היום. מושבה קרתגית
מטוא בשפות אחרות נקראה מוֹטְיָה קַבֵּס
מסינה מושבה יוונית במקור. נכבשה והוחרבה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה היוונית-פונית השנייה קֵלִיבְּיָה מושבה קרתגית
סוֹלוּס סוֹלוּנְטוּם של היום קרקואן מושבה קרתגית
סֶלִינוּס סֶלִינוּנְטֶה של היום. מושבה יוונית במקור. נכבשה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה היוונית-פונית השנייה קַרְתְּ חַדַשְׁתְּ[ט"ו] בירת קרתגו
קמארינה מושבה יוונית במקור. נכבשה והוחרבה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה היוונית-פונית השנייה רוּסְפִּינָה מושבה קרתגית
קַסְטְרָה נִיסִיָה קלטניסטה של היום. מושבה קרתגית תוניס נכבשה על ידי הפיניקים. ייתכן ונקראה על שם האלה תנית,[79][80] אותם אין הסכמה בנושא.
רש מלקרת[81][82] היישוב היווני Κεφαλοίδιον, שמשמעות שמו דומה. צ'פלו של היום. תַּפְּסוּס
איטליה (סרדיניה) אולביה מושבה קרתגית תנסמת[83] ביר - בורגבה (צר') של היום.
אלגרו לוב העית[84] או ועית טריפולי של היום
בּוֹסָה לֶפְּקִי (לפטיס מגנה)
טוֹרְטוֹלִי צברתען סברתה של היום
נוֹרָה מצרים איפסמבול אבו סימבל כיום
סוֹלְכִּי/סלכה[85] סנט'אנטיוכו של היום מֹף הרודוטוס מציין כי בעת ביקורו בעיר פעל במקום מקדש לעשתרת, ובסביבתו חיו פיניקים במקום שנקרא "מחנה הצורים".[86]
כרלי[87] קליארי של היום נאוקרטיס
קָרְלוֹפוֹרְטֶה ערב הסעודית האי עשתרת בערבית תַּארוּת, סמוך לקטיף של היום
תַּרוֹס
אי נצִם[88] האי סן-פייטרו של היום, סמוך לסנט'אנטיוכו
מלטה אֶטַרְד מושבה קרתגית
דִּינְגְלִי
ויקטוריה
ולטה
זֶבּוּג'
זוּרִיק מושבה קרתגית
מֶלִיטָה מדינה של היום
מַרְסָה
מַרְסַשְׁלוֹק
סָפִי מושבה קרתגית
פְגוּרָה
קוֹסְפִּיקוּאָה
האי גול[89] גוזו של היום
 
מושבות פיניקיות (צהוב) ויווניות (אדום) במאות ה-8 עד ה-6 לפנה"ס. (לא כל המושבות מצוינות במפה)

הפיניקים כיוםעריכה

צאצאי הפיניקים נמצאים כיום בין העמים שחיים באזור חופי הים התיכון, דוגמת: לבנונים, תושבי המגרב, תושבי מלטה וקפריסאים. לפי מחקר גנטי של אוכלוסיות היושבות כיום במקומות אלה, לכ-6% מהגברים שנדגמו היה כרומוזום Y שניתן לקשרו להגירה הפיניקית.[90] הלבנונים, ובייחוד האוכלוסייה המארונית הנוצרית, מבססים את הלאומיות הלבנונית על ההיסטוריה הפיניקית – צורה זאת של הלאומיות הלבנונית נקראת פיניקיזם.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • ז'ורז' קונטנו, התרבות הפיניקית, כתבים 1954
  • נ. ר. (נסים רפאל) גנור, מי היו הפיניקים, הוצאת רשפים, תשל"ה - 1974

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא פיניקים בוויקישיתוף

ביאוריםעריכה

  1. ^ כלומר הריב בין אירופה לאסיה. בהמשך מסופר כי הפרסים מאמינים כי מקור הריב הוא משום שהפיניקים חטפו את איו למצרים וכך החל הריב בין אירופה (היבשת) לאסיה; בהמשך הוא התגלגל לדברי הפרסים בכך שיוונים חטפו מצור את אירופה מהעיר הפיניקית צור. כל זה מנוגד למסורות היוונים לפיהן איו, חביבת זאוס, נהפכה על ידי הרה הקנאית לפרה מטורפת שנדדה בארצות עד למצרים, ואילו אירופה נסיכת צור נחטפה על ידי זאוס שהתחפש בעצמו לפר.
  2. ^ שם זה משמש את הרודוטס לים שהוא האמין שקיים מדרום לאסיה וללוב (צפון אפריקה), מאחר שלא ידע על קיומה של דרום אפריקה. בתקופות מאוחר יותר התייחד השם למפרץ בין חצי האי ערב ואפריקה.
  3. ^ הים התיכון
  4. ^ במקור הלטיני Syrium stagnum
  5. ^ יוסטינוס לא התמצא בדיוקן של המילים המקוריות.
  6. ^ הרודוטוס (היסטוריות, 2.44, ראו במקור היווני ובתרגום לעברית) כתב שצור נוסדה בסביבות 2,700 לפנה"ס, מאות שנים לפני התאריך המשוער של מלחמת טרויה.
  7. ^ המושבה נקראה על שם רשף (אל כנעני), שמקבילו היווני היה אפולו.
  8. ^ שם זה הוא ככל הנראה עיוות יווני לשם עשתורת (אלת האהבה, הפריון והמלחמה הכנענית) שעל שמה קרויה המושבה.
  9. ^ העיר נקראה על שמו של חמלקרת ברקה.
  10. ^ העיר נקראה בצירוף השם בעל (אל הגשם, והסערה הכנעני ואדון העולם) עם המילה "בקע", כלומר "אדון הבקע" (או הבקעה).
  11. ^ מקור שמה של העיר נגזר מהשורש הפיניקי ב-ת-ר (לבתר, לחתוך) בהקשר של חומה שנבנתה לאורך החוף במטרה לשבור את גלי הגאות.
  12. ^ קיימות מספר השערות לגבי מקור שמה של העיר. לפי ההשערה הראשונה מדובר בצירוף המילים "גב" (בור מים) ואל (ראש פנתאון האלים הכנעניים) לפי ההשערה השנייה משמעות השם הוא; גבול, תחום.
  13. ^ מקור שמה של המושבה נגזר מהמילה "מלח", מפני שבעיר פעלה תעשיית המלחת דגים ענפה. מאוחר יותר נחלשה ההגייה ל"מלכא"
  14. ^ מקור שמה של העיר נגזר מהמילה "סלע".
  15. ^ 1 2 בפיניקית ובפונית; "עיר חדשה".
  16. ^ שמה של המושבה נגזר מצמד המילים "אַלִיס" (בערבית: خليج - מפרץ) ו-"אוּבּוֹ" (בדומה לעברית - אוב), כלומר "מפרץ מכושף".
  17. ^ המושבה נקראה על שמו של האל הדד (בעל צפון).
  18. ^ המושבה הוקמה, ככל הנראה, בעקבות גילוי הזהב במקום.
  19. ^ מקור שמה של העיר נגזר מהמילה הפיניקית "עתיק", כלומר מושבה עתיקה.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 189
  2. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר xvi פרק 2 סעי' 23; ראו המקור ביוונית ותרגום לאנגלית.
  3. ^ 1 2 אריה ל. בן-אלי, יוסף רינגל ויעקב משורר, אניות וחלקי אניות על מטבעות עתיקים א, קרן המוזיאון הימי הלאומי, 1975, עמ' 66
  4. ^ ראו למשל מטבע צורי ועליו קונכייה וענף דקל. על מטבעות רבים מצור הוטבעו קונכיות, וראו גם כאן.
  5. ^ E. A. Speiser, The Name Phoinikes, Language. Journal of the Linguistic Society of America 12 no. 2, April-June 1936, עמ' 121-26
  6. ^ ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 186, 259
  7. ^ למשל במטבעות מארוד: [1], מצידון: [2], ומטריפולי: [3], מצור: [4]
  8. ^ Irit Ziffer, Western Asiatic Tree-Goddesses, Egypt and the Levant XX, 2010, עמ' 416
  9. ^ לוקיאנוס מסאמוסאטה, אודות האלה הסורית, 14.
  10. ^ 1 2 נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, תש"ב, עמ' י"ג
  11. ^ הומרוס, אודיסיאה, שיר 15 שורה 118: "מלך צידונים"; שיר 15 שורה 415: "פויניקים".
  12. ^ ספר איוב, פרק מ', פסוק ל', בתרגום השבעים הוא פרק 41 פסוק 6.
  13. ^ Stephanus of Byzantium, Stephanus de Urbibus. Que Primus Thomas de Pinedo, 1725, עמ' 721. (בלטינית)
  14. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, תש"ב, עמ' י"ג, 46-47
  15. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, תש"ב, עמ' י"ד
  16. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, תש"ב, עמ' כ"א
  17. ^ למשל Corpus Inscriptionum Semiticarum I 102 או בכתובות פיניקיות-יווניות אתונאיות.
  18. ^ ספר שמואל א', פרק ו', פסוק י"ד, פרק ט"ז, פסוק א'; ספר מלכים א', פרק ט"ז, פסוק ל"ד; ספר דברי הימים א', פרק ד', פסוק י"ט ועוד.
  19. ^ ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 149–150
  20. ^ ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 201
  21. ^ 1 2 אלי בר-נביא, האטלס ההיסטורי - תולדות העולם: משחר האנושות ועד ימינו, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1993, עמ' 24.
  22. ^ אילת מזר, מנהגי הקבורה הפיניקיים באכזיב, קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא מ"ב, 2009, עמ' 93–103
  23. ^ אפרים שטרן, מנחת-הקדשה פיניקית-קיפרית מתל דור ועליה תיאור של סצינה ימית, קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא כז, 1994, עמ' 34–38
  24. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III, King Of Assyria (744-727 BC) And Shalmaneser V (726-722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 37-38
  25. ^ Siannu, in People, gods & places, Assyrian empire builders (under the site of University College London)
  26. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III, King Of Assyria (744-727 BC) And Shalmaneser V (726-722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 44, 46
  27. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III, King Of Assyria (744-727 BC) And Shalmaneser V (726-722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 46-47, 70, 77
  28. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III, King Of Assyria (744-727 BC) And Shalmaneser V (726-722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 123, 133
  29. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III, King Of Assyria (744-727 BC) And Shalmaneser V (726-722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 85-86
  30. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III, King Of Assyria (744-727 BC) And Shalmaneser V (726-722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 87
  31. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III, King Of Assyria (744-727 BC) And Shalmaneser V (726-722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 105, 109, 131
  32. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III, King Of Assyria (744-727 BC) And Shalmaneser V (726-722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 131
  33. ^ Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021, עמ' 57 (הקטע חוזר גם בעמ' 142, 350, 386, 420)
  34. ^ Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021, עמ' 63
  35. ^ Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021, עמ' 226
  36. ^ Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021, עמ' 82 (הקטע חוזר גם בעמ' 107-108)
  37. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 48 (הקטע חוזר גם בעמ' 69, 74 ו־79)
  38. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 63 (הקטע חוזר גם בעמ' 95, 114, 131, 175 ו־192) וכן ב־A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 183 (קטע מצומצם יותר חוזר בעמ' 48, 69, 74 ו־79)
  39. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 64 (הקטע חוזר גם בעמ' 95, 114, 131, 175, 192, 210 ו־222) וכן ב־A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 48
  40. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 64 (הקטע חוזר גם בעמ' 114, 131, 175 ו־192) וכן A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 183, 188, 238
  41. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 79-80
  42. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 67 (הקטע חוזר גם בעמ' 99, 119 ו־137)
  43. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 164-165 וכן A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 82-83
  44. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 16-17, 28, 48-49
  45. ^ Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 146-148
  46. ^ Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 23-24 (הקטע חוזר גם בעמ' 46)
  47. ^ Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 87
  48. ^ Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 135
  49. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' כ"ג
  50. ^ ארכיטקטורה פיניקית
  51. ^ יצחק אבישור, כתובות פיניקיות והמקרא, א. רובינשטיין, 1979, עמ' 142
  52. ^ Child Sacrifice באתר Encyclopedia Phoeniciana
  53. ^ פליניוס הזקן, Historia Naturiae, 2.169a
  54. ^ אוויאנוס, Ora Maritima
  55. ^ Milton Osborne, The Mekong: Turbulent Past, Uncertain Future (2001:25)
  56. ^ פליניוס הזקן, Historia Naturae. 12.41.48
  57. ^ סטראבון, גאוגרפיה, ב, 3.
  58. ^ Ashley Scott, Robert C. Power, Victoria Altmann-Wendling, Michal Artzy, Exotic foods reveal contact between South Asia and the Near East during the second millennium BCE, Proceedings of the National Academy of Sciences 118, 2020-12-21 doi: 10.1073/pnas.2014956117
  59. ^ Chami, Felix A. 2002. "The Graeco-Romans and Paanchea/Azania: sailing in the Erythraean Sea." From: Red Sea Trade and Travel. The British Museum. Organised by The Society for Arabian Studies, p. 20
  60. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 141
  61. ^ הכתובת הפיניקית מאביניון
  62. ^ מתוך תולדות לה קורוניה באתר www.tourspain.org.
  63. ^ מתוך היסטוריה של טריפולי, באתר www.tripoli-lebanon.com.
  64. ^ מטבע מהעיר עם הכיתוב "מפעל צכץ"
  65. ^ Lipiński, Edward (2004), Itineraria Phoenicia, Orientalia Lovaniensia Analecta, No. 127, Studia Phoenicia, Vol. XVIII, Leuven: Uitgeverij Peeters, p. 424 מסת"ב 9789042913448
  66. ^ מטבעות מאיבסם
  67. ^ 1 2 נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 151
  68. ^ צבי הרמן, קרתגו - המעצמה הימית, הוצאת מסדה, תל אביב, 1963, עמ' 184.
  69. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 106, 111
  70. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 95
  71. ^ 1 2 כתובות פיניקיות-יווניות אתונאיות
  72. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 227-228
  73. ^ כך מופיע בכתבי הרודוטוס (ספר 4, עמוד 147).
  74. ^ 1 2 Werner Huss, Die Karthager, C.H.Beck, 1994, עמ' 37, מסת"ב 978-3-406-37912-3. (בגרמנית)
  75. ^ קסנופון, הלניקה, 4.8.7.
  76. ^ האפונים תסוס, בנו של פויניקס, היה המנהיג הפיניקי אשר הקים מושבה באי. על שמו נקרא האי עד ימינו. מתוך תיאורה של יוון 5.25.12 מאת פאוסניאס.
  77. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 219
  78. ^ מטבע פיניקי שנמצא באי, עם הכיתוב "אירנם"
  79. ^ Room, Adrian (2006). Placenames of the World: Origins and Meanings of the Names for 6,600 Countries, Cities, Territories, Natural Features, and Historic Sites. McFarland. p. 385. מסת"ב 0-7864-2248-3
  80. ^ Taylor, Isaac (2008). Names and Their Histories: A Handbook of Historical Geography and Topographical Nomenclature. BiblioBazaar, LLC. p. 281. מסת"ב 0-559-29668-1
  81. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפיניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 311
  82. ^ NumisWiki - The Collaborative Numismatics Project - Thousands Of Online Numismatic Books, Articles And Pages. carthage, Forum Ancient Coins (באנגלית)
  83. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 209
  84. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 215-216 - סלושץ מקביל זאת לצורת נקבה של השם "העי"
  85. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 136
  86. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 2.112 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  87. ^ Mastino, Attilio (2006), "Carales", Brill's New Pauly Encyclopedia of the Ancient World, Leiden: Brill
  88. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 132
  89. ^ כתובת גול
  90. ^ Pierre A. Zalloua, Daniel E. Platt, Mirvat El Sibai, Jade Khalife, Identifying Genetic Traces of Historical Expansions: Phoenician Footprints in the Mediterranean, The American Journal of Human Genetics 83, 2008-11-17, עמ' 633–642 doi: 10.1016/j.ajhg.2008.10.012