מבצע כפפות משי
מבצע כפפות משי היה פעולת תגמול של צה"ל שנערכה בליל ט"ו טבת תשי"ד 21 בדצמבר 1953 בפרברי העיר חברון, אז בשליטת ירדן, שבה הרגה חוליה של יחידה 101 שלושה אזרחים ומפקד במשמר הלאומי הירדני.
| תאריכים | 21 בדצמבר 1953 – 22 בדצמבר 1953 (10 שעות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | פרברי חברון | |||||||||||||||||
| עילה | הריגת שני חיילי צה"ל על ידי מסתננים | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
רקע
עריכהב-16 בדצמבר 1953 נורו למוות שני חיילי צה"ל על ידי שני מסתננים באזור בית גוברין בעומק קילומטר בתוך שטח ישראל.[1] ב-20 בדצמבר זימן אליו רס"ן אריק שרון, מפקד יחידה 101, את מפקד החוליה הבולט ביחידתו, מאיר הר-ציון, והטיל עליו את ביצועה של פשיטה בעיר הערבית חברון, בלילה שלמחרת (21 בדצמבר), שמטרתה "להכות מכה שתעורר הד" ו"להטיל פחד" על ידי פגיעה בלבו של הר חברון, כפעולת תגמול על רצח החיילים בבית גוברין.[2] בנוסף להר-ציון מנתה חוליית הפשיטה את שמעון כהנר (קצ'ה), כוכבא גיא[3] ואיתן בן-טוב.
מהלך המבצע
עריכההכוח יצא למשימתו עם רדת הליל מנקודת הגבול שבקיבוץ נתיב הל"ה. ציר התנועה הנבחר לעבר היעד עבר דרך הרי יהודה והיה ארוך במיוחד, 21 קילומטרים אורכו. הדבר היקשה על הלוחמים בביצוע המשימה, הן מבחינת הקושי שבגמיאת המרחק ועבירות הדרך, והן מבחינת הזמן המועט שניתן להם להשלים בו את המשימה ולשוב על עקבותיהם עד לאור ראשון. נוסף על כך, מזג האוויר ששרר באזור באותו לילה היה קר מן הרגיל, גשם ירד ופסגות ההרים היו מכוסות שלג. הלוחמים העידו כי נדרשו לכל כוח רצונם כדי לדבוק במשימה ולבצעה.[4] הכוח עבר בין הכפרים ח'אראס ונובא, המשיך במעלה ואדי אל-שיח' יוסוף לכיוון הכפר חלחול, תוך שהוא חומק מסיורי הלגיון הירדני, ומשם ירד דרומה לעבר חברון. משהגיעו לעיבורי העיר, בחר הר־ציון "בבית יפה בלב השכונה" כמטרה וירה ופגע באדם שניגש לחלון. יחד עם חייל נוסף פוצצו מטען ליד פתח הבית ודלת הברזל של הבית נפתחה. על פי עדותו, לאחר שניסה לחפש את בעל הבית ב"מהומה וחשיכה" ששררו בחדר ונמנע מפגיעה באשה, נשמעו צעקות מבחוץ והוא יצא החוצה, שם ראה "אנשים מתרוצצים בין הבתים" ו"יריות פולחות את האוויר", אז מיהר לחזור לחדר והמטיר בו אש.[5] בבית הזה הרג שני גברים ואשה הרה ופצע גבר נוסף.[1] לדברי קצ'ה בבית הרגו רק את הגברים, ואילו באשה ושני ילדיה שהיו בחדר - לא פגעו, ואף טרחו להרגיע אותה בעת המהומה.[6]
משהחלו לסגת נוצר נתק בין החוליה לאחד הלוחמים שנותר מאחור, איתן בן-טוב. הכוח שב לאחור, הרג אדם נוסף ופצע מספר חיילים מהמשמר הלאומי הירדני, עד שחבר לבן-טוב. משחברו לבן-טוב המשיכו הלוחמים בנסיגה כשחיילי המשמר הירדני דולקים אחריהם. הר-ציון, שהוביל את הכוח נתקל במפקד כוח המשמר הלאומי הירדני שנזעק למקום והרגו ביריות. את אקדחו של המפקד הביא עמו קצ'ה כשלל. הכוח גמא את 21 הקילומטרים בשנית, ובשעה 04:30 לפנות בוקר, הגיעו הלוחמים בחזרה לקווי צה"ל לרכב שחיכה להם בנקודת החבירה ופגשו במפקד היחידה, אריאל שרון.
באותו לילה פשטה חוליה אחרת מהיחידה על מחנה צבאי ירדני ליד תרקומיא.
התגובות למבצע
עריכהבתגובה לידיעות מירדן על האירועים הודיע דובר צה"ל כי שום כוחות צבא ישראליים לא ערכו התקפות באזור הר חברון.[7] ועדת שביתת הנשק, שהתכנסה לדון באירועים, התייחסה למבצעיהם כ"ישראלים מזוינים בלתי סדירים".[8]
הפשיטה לחברון הייתה לאחת הפעולות הקשות והנועזות ביותר שביצעה יחידה 101. זאת בשל התנאים הקשים בהם בוצעה, הן מבחינת מזג האוויר והן מבחינת תנאי השטח והעובדה שהכוח השלים את משימתו ושב לקווי צה"ל למרות מגבלות הזמן והמסלול. אורי מילשטיין תיאר את הפשיטה כ"קשה בתולדות צה"ל".[9]
לקריאה נוספת
עריכה- בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, הוצאת עם עובד / ספרית אפקים, 1996, עמוד 320.
- מאיר הר-ציון, פרקי יומן בעריכת נעמי פרנקל, הוצאת א. לוין אפשטיין, תל אביב, 1968, עמודים 169-173.
קישורים חיצוניים
עריכה- מבצע כפפות משי, תיאור ומפה באתר הצנחנים בעשור הראשון.
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, עמוד 320.
- ^ מאיר הר-ציון, פרקי יומן, עמוד 169.
- ^ מתן צורי, ישראל מושקוביץ, הלוחם הנועז מיחידת הקומנדו המיתולוגית הלך לעולמו: "אישיות יוצאת דופן", באתר ynet, 2 באוגוסט 2022
- ^ מאיר הר-ציון, פרקי יומן, עמוד 171.
- ^ מאיר הר-ציון, פרקי יומן, עמוד 172.
- ^ מרכז סיור ולימוד סוסיא (2019-12-14), סרטון נדיר- הלוחם קצ'ה מיחידה 101 מאתר את בית פעולת כפפות משי, נבדק ב-2024-07-13
- ^ ירדן מודיעה על הרוגים ופצועים באזור חברון, דבר, 23 בדצמבר 1953
- ^ תלונה ירדנית על התקפה בהרי חברון, דבר, 24 בדצמבר 1953
- ^ אורי מילשטיין, המהפכה שנכשלה, מקור ראשון, 5.9.2003.