ויקיפדיה

מאיר הר-ציון

לוחם קומנדו ואיש צבא ישראלי, בעל עיטור העוז

מאיר הר-ציון (8 באוגוסט 1934 – 14 במרץ 2014) היה לוחם קומנדו ישראלי, מלוחמי יחידה 101 ומגיבורי פעולות התגמול בשנות ה-50 של המאה ה-20, עוטר בעיטור העוז[1], מפקדה הראשון של סיירת צנחנים וממקימי סיירת מטכ"ל.

מאיר הר-ציון
מאיר הר-ציון בשנת 1954
מאיר הר-ציון בשנת 1954
לידה 8 באוגוסט 1934
כ"ז באב ה'תרצ"ד
המנדט הבריטיהמנדט הבריטי הרצליה, פלשתינה (א"י)
פטירה 14 במרץ 2014 (בגיל 79)
י"ב באדר ב' ה'תשע"ד
ישראלישראל כוכב הירדן, ישראל
מדינה ישראלישראל ישראל
השתייכות צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות 1952–1974 (כ־22 שנים)
דרגה סרן סרן
תפקידים בשירות
מפקד סיירת צנחנים, קצין הדרכה בסיירת מטכ"ל
פעולות ומבצעים
פעולות התגמול
מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
עיטורים
עיטור העוז  עיטור העוז
תפקידים אזרחיים
חקלאי, בוקר
מאיר הר-ציון בשנת 1955
מאיר הר-ציון, כורע משמאל
מאיר הר-ציון עומד ראשון משמאל, לצד אריאל שרון ומשה דיין, לאחר פעולת התגמול בכונתילה, אוקטובר 1955

רקע משפחתי

עריכה

הורי סבו מצד אימו יצאו מרוסיה והתיישבו ברומניה, שם נולד סבו. כאשר היה סבו בן 3, ככל הנראה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19, עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים העתיקה, בין החומות. סבתו, ילידת ירושלים, הייתה בת למשפחה ספרדית שעלתה מאיזמיר. בהיותה נערה נענתה משפחתה לקריאתו של משה מונטיפיורי והייתה לאחת המשפחות הראשונות שיצאו מהחומות והתיישבו בשכונה החדשה שלו. לאחר שנישאו, התגוררו סבו וסבתו בתוך החומות. לאחר שנולד בנם הבכור, עזב הסב את ירושלים והלך להיות חקלאי בראשון לציון, שם נולדה, בשנת 1902, אימו של מאיר הר-ציון, שרה גולדנברג.

אימו למדה בבית המדרש לגננות לוינסקי בתל אביב. בהיותה נערה צעירה החלה לנסוע בעולם, במונית ערבית, נערה יהודייה יחידה עם 5 גברים ערבים. היא נסעה במשך שתי יממות דרך מדבר סוריה לבגדאד, כדי לשמש גננת לילדי היהודים שם. מבגדאד נסעה לפריז ללמוד בסורבון ומשם בחזרה לארץ ישראל, להרצליה, בה נישאה בשנת 1933 לאביו של הר-ציון, אליהו הורביץ (1905–1981), פועל חקלאי שעלה מרוסיה[2].

ביוגרפיה

עריכה

מאיר הר-ציון נולד בהרצליה בשנת 1934 כמאיר הורביץ. בהיותו בן שלוש עברה המשפחה לרשפון, שם נולדו שתי אחיותיו, שושנה (25 במאי 1936) ורחל (1939)[2] ושם היה לחברו הקרוב של שמעון כהנר - קצ'ה, לימים חברו ליחידה ה-101. כהנר העיד כי בגיל זה הפליא לכתוב חיבורים[3]. בגיל 14 התגרשו הוריו; הר-ציון עבר עם אביו לקיבוץ עין חרוד, ואימו ואחיותיו עברו לקיבוץ בית אלפא. בנעוריו בעין חרוד הקדיש את רוב זמנו הפנוי לצפייה בטבע ולסיורים רגליים. טיולים אלה חרגו לעיתים מגבולות ישראל.

המאסר בסוריה

עריכה

בימי חג סוכות 1951 יצאו הר-ציון בן ה-17 ואחותו שושנה בת ה-15, לטיול בגליל, שחלקו האחרון היה הליכה מהחולה לאורך הירדן, כאשר נקודת הסיום אמורה הייתה להיות כפר נחום שעל שפת הכנרת. לדברי הר-ציון, מתוך בירורים שערך לפני הטיול לגבי הסיכון שבטיול בקרבת הגבול עם סוריה, נאמר לו כי מדובר באזור מפורז, המותר למעבר אזרחים ללא נשק, ובנוסף לכך, לאחר שצעדו לאורך אזור המפעל לייבוש החולה, הגיעו לגשר בנות יעקב, שם פגשו שוטר שלא אמר להם דבר על כך שאסור להם להמשיך בדרכם. לאחר שהמשיכו דרומה על צלע ההר לכיוון הכנרת, הוקפו על ידי ערבים חמושים שצרחו עליהם וירו באוויר. החמושים הכו בילקוטיהם ואחד מהם אף הכה את האח והאחות עצמם בקת הרובה. עיניהם נקשרו והם הולכו מזרחה, תוך חציית הירדן, אל דרך עפר שהובילה לבקעת הבטיחה. לאחר חקירה קלה הועברו למשרד חקירות בקוניטרה, שם הציגו עצמם החוקרים כ"בנימין" ו"אייזיק", העובדים בשירות ישראל. לאחר שנלקחה שושנה לחדר נפרד, הבטיחו החוקרים להר-ציון, שיניחו לו אם ייתן להם רשות לאנוס את אחותו. בתגובה לסירובו, הוכה בפניו עד שהתנפחו ולאחר מכן במקל על כפות רגליו הקרות, בזמן שחוקר אחר מאיים על שושנה שיכו את אחיה עד שימות. למחרת בצהריים הם הועברו למשטרה בדמשק ובלילה לבית הסוהר הצבאי בעיר. בתקופה בה הוחזקו בכלא, ישבה שושנה בחדר עם צעירה ישראלית נוספת. הר-ציון קיבל חבילת כלי-רחצה מביתו ומכתב עידוד מבית אלפא וכן הותר לו לכתוב מכתב לביתו בעין חרוד. לאחר שלושה שבועות בכלא ושבועיים וחצי שלא נפגשו, קיבלו מאיר ושושנה הודעה על שחרורם[4]. הם שוחררו לאחר חודש בתיווך האו"ם והצלב האדום[5].

השירות הצבאי

עריכה

ב-30 ביולי 1952 התגייס לנח"ל, עבר קורס מ"כים וקורס סמלי סיירים ולאחר מכן הדריך בקורס. במאי 1953, במהלך חופשה בקורס, ערך הר-ציון מסע יחד עם חברתו רחל סבוראי ל"עיר האסורה" - פטרה שבירדן[6]. מסעו זה עורר השראה בקרב בני נוער ישראלים רבים שביקשו אף הם לערוך מסע דומה. חלקם קיפחו את חייהם במהלכו של המסע[7].

באוגוסט 1953 צורף הר-ציון ליחידה 101 שזה עתה הוקמה כיחידת קומנדו על ידי אריאל שרון, בזכות השם שיצא לו כסייר, הוא לקח חלק ברבות מפעולותיה. בין היתר פיקד על מבצע כפפות משי, פשיטה לחברון שנחשבה לקשה במיוחד עקב תנאי מזג האוויר החורפיים והשטח ההררי. הכוח צעד 42 קילומטר בליל שלג, ביצע את המשימה ובכך הציב רף חדש לדבקות במשימה עבור יחידות מיוחדות בצה"ל. עם מיזוג היחידה לגדוד הצנחנים 890, מונה הר-ציון למפקד מחלקת הסיור של הגדוד שהייתה מורכבת מלוחמי 101 ולוחמים מגדוד 890. שרון כתב עליו, "תוך זמן קצר הפך מאיר ללוחם הנועז ביותר של יחידה 101 והצנחנים, לסייר מעולה ואולי המעולה ביותר שידע צה"ל מעודו". בהמלצת אריק שרון ומשה דיין הרמטכ"ל הוסמך ביוני 1954 לקצונה ללא קורס קצינים, והוענקה לו דרגת סגן משנה. זהו מקרה נדיר והיחיד בתקופת דיין[8].

רצח אחותו ונקמת הדם

עריכה

ב-23 בדצמבר 1954 יצאו שושנה הר-ציון, אחותו של מאיר, וחברה עודד וגמיסטר בני ה-18 לטיול במדבר יהודה. על פי עדותם של אנשי עין גדי, שהיו האחרונים שראו אותם, השניים יצאו לטיול חמושים ברובה. השניים נרצחו, וגופותיהם נמצאו לאחר שישה שבועות תחת גל אבנים באזור האפיק של נחל ערוגות מצפון-מערב לעין גדי, במרחק 7–8 ק"מ מעבר לגבול עם ירדן, בשטח שבו התגורר השבט הבדואי א-רשאידה. בפברואר 1955 חצו בדואים ישראלים את הגבול בהסכמת צה"ל כדי להשיב את הגופות, אך הותקפו באש בזמן שליחותם. הם נסוגו תוך שהם משיבים אש כשבידיהם רק חלקים מגופת הנערה וללא הגופה השנייה. לאחר מכן הסכימה ממשלת ירדן לביקור משקיפי או"ם במקום, לצורך השבת הגופות[9].

בתגובה לרצח, בלילה שבין 4 ו-5 במרץ 1955, יצאו לאזור מאיר הר-ציון (שפרש זמנית מהשירות בצה"ל כשלושה שבועות לאחר הרצח) וחבריו מיחידה 101 יורם נהרי, זאב סלוצקי (סולל), ישי צימרמן, איתן בן טוב, ועמירם הירשפלד (מדגניה ב'), ופשטו על מקבץ אוהלים בדואים משבטי עזאזמה וג'הלין בוואדי אל-ע'אר ממערב לעין גדי, כ-9 קילומטרים מעבר לגבול בשטח ירדן, ורצחו כנקמת דם חמישה בדואים. אחד נורה ונהרג כאשר ניסה להימלט וארבעה אחרים נרצחו בדקירות סכינים לאחר שנכשלו הניסיונות לתחקרם. אדם נוסף, זקן, שוחרר כדי שיספר לבני שבטו מדוע נרצחו האחרים[10].

הר-ציון וחבריו נעצרו בשובם[11], והיו שחשבו, דוגמת ראש הממשלה משה שרת, שיש להעמידם לדין באשמת הריגה או רצח. שרת התייחס לאירוע ביומנו כתקרית "מהסוג החמור ביותר" ומכיוון שהתרחש רק כמה ימים לאחר פעולה בעזה, חשש כי מעשה זה "עלול לשמש הוכחה ניצחת, כי אצלנו הוחלט לעבור להתקפת דמים כוללת". שרת חשב כי אם לא יתקיים משפט פלילי נגד הנוקמים, "לא נינקה בעיני דעת הקהל, גם לא נהיה זכאים לדרוש מהמדינות השכנות כי ייענשו רוצחים".

שרת מפרט ביומנו ששר הביטחון הטרי דוד בן-גוריון מסר בישיבת הממשלה שהתכנסה למחרת דו"ח מפורט של פרטי המקרה, "איך תפסו ארבעת הבחורים שלנו נערים בדואים, אחד אחד, ואיך הובילום לוואדי ואיך רצחום בתקיעת סכינים זה אחרי זה, ואיך ניסו לחקור כל אחד לפני מותו בדבר זהות רוצחי הנער והנערה ונבצר מהם להבין את התשובות על שאלותיהם, כי לא ידעו כלל ערבית". בן-גוריון הציע להעמידם לדין וועדה בת 3 חברים שכללה את ראש הממשלה, שר הביטחון ושר המשפטים החליטה באותו יום שיהיה זה בפני בית דין צבאי, אולם באותו ערב התברר כי זה אינו בר-ביצוע ושרת החליט להעביר את החשודים לידי המשטרה. לאחר שהחשודים סירבו לדבר בחקירה ולא הודו באשמתם, שמע שרת כי "כל מבצע הנקמה נערך בעזרתו של אריק, מפקד גדוד הצנחנים. הוא צייד את הארבעה בנשק ובמזון ובשאר ציוד, הסיע אותם כברת דרך ברכב הגדוד, גם שלח חוליות לקראתם להבטיח את דרכם חזרה" והוסיף ביומנו כי "אין להוציא מכלל אפשרות שדיין עצמו ידע על המבצע". בשיחה בין שרת לבן-גוריון, טען שר הביטחון כי "ידו של הצבא לא הייתה במעל", אך ראש הממשלה טען כי שרון סייע "למסע הארבעה בכל האמצעים הצבאיים שבידו והוא שפקד עליהם לכלוא דבריהם במשטרה".

משה שרת ביטא ביומנו את חרדתו ממצב של היפוך נורמטיבי: "תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות... ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?"[12].

מתוך חשש כי סנגורם של הר-ציון וחבריו, עו"ד שמואל תמיר, ינסה להעניק למשפט גוון פוליטי שבו יכוונו חצים נגד מדיניות החוץ והביטחון הרשמית של מפא"י, שבאה לביטויה במדיניותה של הממשלה - החליטו הרמטכ"ל משה דיין ושר הביטחון דוד בן-גוריון, שהחשודים לא יועמדו לדין, כאשר הסיבה הרשמית הייתה חוסר ראיות[13]. עו"ד תמיר, שמונה על ידי קיבוץ עין חרוד באמצעות ח"כ שלמה לביא לפי דרישתם של הר-ציון וחבריו, הציע לנאשמים לכתוב מכתב בו הם מודיעים לו שהוא חדל מלייצגם, וזאת לאחר שגילו לעו"ד תמיר כי "בא אלינו איש מוסמך מאוד ורם דרג, בשליחותו של 'האיש הגבוה ביותר'... הם מוכנים לא להגיש משפט נגדנו בתנאי שנפטר אותך ונמנה תחתיך עורך-דין שהם יקבעו..."[14]. לאחר מכן התפרסמה הודעה שהוכנה מראש בהתאם להסכם שניסחו רמי דרג עם הר-ציון וחבריו כאילו ייצוגו של עו"ד תמיר הופסק לאחר שבמשפטו של מלכיאל גרינוולד פגע בכבודם של צנחני היישוב[15]. לאחר 20 יום במעצר לצורך חקירה, שוחררו הארבעה והר-ציון חזר לשורות הצבא[10].

במקום הרצח המשוער של שושנה ועודד בנחל ערוגות, הוקמה אנדרטה מאולתרת על ידי המשפחה[16].

המשך שירותו הצבאי

עריכה

בספטמבר 1955 חזר הר-ציון לשירות הקבע מונה למפקד פלוגה א' בגדוד 890 שתחת פיקודו הפכה לסיירת הצנחנים[17]. הר-ציון עוטר בצל"ש על חלקו במבצע כנרת (מבצע "עלי זית"), בליל 11 בדצמבר 1955, בו פיקד על כוח בן כשבעים לוחמים מסיירת צנחנים[18]. בשנת 1973 הומר הצל"ש בעיטור העוז. במהלך פעולת התגמול על משטרת א-רהווה בספטמבר 1956, נפצע הר-ציון בצווארו. חייו ניצלו הודות לתושייתו של הרופא הגדודי ד"ר משה אגמון (מוריס אנקלביץ'), שניתח אותו וביצע בו פיום קנה בשדה הקרב בתנאי חושך תחת אש[19][20]. הר-ציון נותר עם 80% נכות[21]. בין היתר הייתה ידו משותקת חלקית, ומיתרי קולו נפגעו.

במהלך תקופת השיקום יצא עם חברו מיכה בן-ארי לטיול בבעלבכ שבלבנון כשהם רכובים על אופנוע, במהלך מסעם נתקלו במחסום של צבא לבנון ובהיתקלות נהרגו אחד או שניים מחיילי המחסום ובן-ארי נפצע.

בסוף שנות ה-50, לאחר שהתאושש חלקית מפציעתו, נמנה הר-ציון עם מקימי סיירת מטכ"ל ושימש קצין הדרכה (כאזרח עובד צה"ל) בשנותיה הראשונות של היחידה[22]. במלחמת ששת הימים הצטרף לסיירת צנחנים של חטיבה 80 בפיקוד מיכה בן ארי ולחם עמה בחזיתות ירושלים ורמת הגולן[23].

במלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973, עלה הר-ציון לגולן על אף מגבלותיו וחילץ פצועים מהשטח הסורי[24]. מספר פעמים אף התחזה כמת כשעברו בסמוך לוחמים סורים. את פועלו זה, והתנדבותו במלחמת ששת הימים, יזם על אף היותו נכה צה"ל, שלא חלה עליו חובת התייצבות בשעת מלחמה.

משה דיין כתב על מאיר הר-ציון בספרו "אבני דרך" (1976): "בעיני, הר ציון הוא החייל הטוב ביותר שקם לצה"ל. ייתכן שגם לולא נפצע לא היה מגיע לדרגת פיקוד גבוהה. כוחו לא היה במתן הוראות לאחרים, אלא בהבנת המתרחש בשדה הקרב, בידיעת המעשה הנכון ובכושרו המופלא בתור לוחם."

לאחר השירות הצבאי

עריכה
 
שלט הכניסה בשער אחוזתו של הר-ציון
 
מאיר הרציון ומשפחתו באחוזת שושנה
 
מצבת הקבר

ב-1959 הקימו הר-ציון ואשתו רות את ביתם - "אחוזת שושנה", על שם אחותו של הר-ציון, באתר "כוכב הרוחות" שמצפון לבית שאן ושם נולדו ארבעת ילדיהם. במקום יש חווה חקלאית לגידול בקר[25].

פציעות משירותו הצבאי הותירו אותו נכה. חמורה במיוחד הייתה פציעה בצווארו, שהקשתה עליו לדבר. ב-1968 יצא לאור הספר "פרקי יומן", בעריכת נעמי פרנקל, שבו חלקים מיומנו שתיארו את מסעותיו כנער וחוויותיו כלוחם ומפקד בצנחנים. לאחר מותו חולק הספר למסיימי קורס קצינים בבה"ד 1[26].

בשנות ה-70 היה הר-ציון מתומכי גוש אמונים[27], ואף השתתף בכמה מהעליות לשומרון עוד טרם אישרה הממשלה את ההתיישבות באזור זה[28], וכן היה פעיל בחוג עין ורד[29]. בראיון שנתן בפברואר 2005 הביע הר-ציון עמדות ימניות תקיפות. בין השאר מתח ביקורת חריפה על רעהו הוותיק, אריק שרון, בשל תוכנית ההתנתקות וציין שהוא מאמין בנכונות תאוריות הקשר על רצח רבין[30]. כמו כן השתתף בפורום נהלל ובפעילות מטה חומש תחילה להחזרת היישוב היהודי בחומש. הוא הצטרף למפלגת התקווה בראשות אריה אלדד.

מאיר הר-ציון נפטר ב-14 במרץ 2014 בגיל 79. הוא נטמן בי"ד אדר ב' (פורים) תשע"ד בחוות שושנה שבכוכב הירדן[31].

הנצחה

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: מאיר הר-ציון
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מאיר הר-ציון
עם מותו

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ עיטור העוז שהוענק לסגן מאיר הר-ציון, באתר "בעוז רוחם" של צה"ל;
    סגן מאיר הר-ציון, באתר הגבורה
  2. ^ 1 2 מאיר הר־ציון, פרקי יומן, מבוא מאת נעמי פרנקל, עמ' 11-10.
  3. ^ בית ספר שדה כפר עציון (2014-05-25), כנס לזכר מאיר הר ציון -שמעון כהנר קצ'ה, נבדק ב-2024-07-13
  4. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן טיולים, טיול בגבול שנגמר בסוהר דמשק, עמ' 76-72.
  5. ^ הוחזרו הילדים שנחטפו, דבר, 16 בנובמבר 1951
  6. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן צבאי, עמ' 158-143.
  7. ^ ראובן וייס, מיתוס הסלע האדום מתנפץ, באתר ynet, 30 באוגוסט 2004
    שמעון כהן, בלעדי: מאיר הר ציון משיב מלחמה, באתר ערוץ 7, 7 בספטמבר 2004
    זיו ריינשטיין‏, הו, הסלע היתום: לחזור עם מאיר הר-ציון לפטרה, באתר וואלה, 20 במרץ 2014
  8. ^ ההיסטוריה של יחידה 101. רשימת הלוחמים, ביוגרפיה של מאיר הר-ציון.
  9. ^ ירדן התירה ביקור במקום בו נתגלו 2 הגופות, מעריב, 16 בפברואר 1955; יצאו לקבל את גוויות 2 הצעירים שנרצחו בירדן, דבר, 17 בפברואר 1955
  10. ^ 1 2 בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, הוצאת עם עובד / ספרית אפקים, 1996, "פרשת הר־ציון", עמ' 413-411.
  11. ^ נעצרו 4 צעירים בקשר לרצח הבדואים, דבר, 8 במרץ 1955; א. בן-דוד, ש. לביא ביקר אצל 4 העצורים, מעריב, 13 במרץ 1955
  12. ^ משה שרת, יומן אישי, עמ' 815–817, 824-823, בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום: היבטים ומבטים על משה שרת (העמותה למורשת משה שרת, 2008), שער רביעי - "יומן אישי" ומחברו; יחיעם ויץ, משתולל הזעם וצורב העלבון... (13.1.1996), עמ' 479-477.
  13. ^ שאול בן חיים, לא נמצאו הוכחות נגד ה-4, מעריב, 23 במרץ 1955
    רוח הלוחמים: השוואה, דבר, 12 בינואר 1979
  14. ^ שמואל תמיר, בן הארץ הזאת: אוטוביוגרפיה (2 כרכים), לוד: זמורה-ביתן, 2002, עמ' 1135-1134.
  15. ^ 4 הצעירים הפסיקו קשרם עם עו"ד תמיר, דבר, 23 במרץ 1955
  16. ^ האנדרטה באתר עמוד ענן
  17. ^ גל פרל, "ממפקד עצמאי נדרש המאמץ הגדול ביותר", הבלוג על הכוונת, ‏ 15 בינואר 2013.
  18. ^ הר-ציון תיאר את הפעולה בספרו: מאיר הר־ציון, פרקי יומן, יומן צבאי, פעולת כנרת, עמ' 209-203.
  19. ^ על מעשהו זה עוטר אגמון בעיטור העוז: עיטור העוז שהוענק לסגן ד"ר משה אגמון (אנקלביץ'), באתר "בעוז רוחם" של צה"ל;
    סגן ד"ר משה אגמון (אנקלביץ'), באתר הגבורה
  20. ^ עדויות אישיות: רופא גדוד 890 - ד"ר משה אגמון
  21. ^ ישראל הראל, תורת הלחימה של מאיר הר ציון, מעריב, 11 באוקטובר 1974
  22. ^ nrg מעריב, חבורת חיילים צעירים שהפכה ליחידת עילית, באתר nrg‏, 7 ביוני 2008
  23. ^ מיכה בן-ארי קפוסטה, באתר הצנחנים בעשור הראשון (בתמונה שם).
  24. ^ אפרים גנור, מאיר הר-ציון, מגדולי לוחמי צה"ל: "להגיד שלא פחדנו זה לא אמיתי", סופהשבוע, ‏ 22.03.2014
  25. ^ מאיר הר־ציון, פרקי יומן, אחוזת שושנה, עמ' 231, 238, 241.
  26. ^   אורי משגב, מתנת הפרידה של בה"ד 1 לבוגריו: מהדורה מעודכנת של יומני מאיר הר-ציון, באתר הארץ, 1 ביוני 2014
  27. ^ שעיה סגל, מאיר הר-ציון: דברים אל איש צעיר, מעריב, 22 בינואר 1979
  28. ^ שמעון כהן, מסבסטיה והלאה – מאיר הר ציון וההתיישבות, באתר ערוץ 7, 17 במרץ 2014
  29. ^ דיון בביתו של יובל נאמן, דבר, 27 במאי 1979
  30. ^ קלמן ליבסקינד, החבר שלי, אריק, השתגע, מעריב, 25 בפברואר 2005. חלקים מהראיון: "שרון השתגע, הוא מסוכן", 23 בפברואר 2005, nrg חדשות.
  31. ^ אחיה ראב"ד, הלוחם האגדי מאיר הר-ציון הלך לעולמו, באתר ynet, 14 במרץ 2014
  32. ^ העמותה להנצחת מאיר הר ציון ופועלו
  33. ^ מעלה-אתגר-הר-ציון
  34. ^ מאיר הר-ציון,, "ויהי מה: מאיר הר־ציון, חייו ופועלו": פרק מהספר, באתר הארץ, 18 במרץ 2020
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מאיר_הר-ציון&oldid=39489409"