מבצע מפולת שלגים
מבצע מפולת שלגים היה שם הקוד של נחיתות בעלות הברית ליד נמל סלרנו, שבוצע ב-9 בספטמבר 1943, במסגרת פלישת בעלות הברית לאיטליה. האיטלקים פרשו מהמלחמה יום לפני הפלישה, אך בעלות הברית נחתו באזור המוגן על ידי כוחות גרמנים. המבצע תוכנן תחת השם "Top Hat", ונתמך על ידי תוכנית ההונאה מבצע בורדמן.
 | ||||||||||||||||||
| מערכה: פלישת בעלות הברית לאיטליה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 3 בספטמבר 1943 – 16 בספטמבר 1943 (14 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | סאלרנו, איטליה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
40°40′50″N 14°45′34″E / 40.680555555556°N 14.759444444444°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
הנחיתות בוצעו על ידי הארמייה האמריקאית החמישית, בפיקודו של הגנרל האמריקאי מארק וו. קלארק. היא כללה את הקורפוס האמריקאי ה-6, הקורפוס הבריטי ה-10 והדיוויזיה המוטסת ה-82, בסך הכל כתשע דיוויזיות. מטרותיה העיקריות היו לתפוס את נמל נאפולי כדי להבטיח אספקה מחודשת, ולחתוך לחוף המזרחי, על מנת ללכוד את חיילי הציר דרומה יותר.
על מנת למשוך חיילים משטח הנחיתה, בוצע מבצע בייטאון. זו הייתה נחיתה של הארמייה השמינית הבריטית בקלבריה ב"בוהן" של איטליה, ב-3 בספטמבר. נחיתות ימיות בו זמנית בוצעו על ידי הדיוויזיה הבריטית המוטסת ה-1 בנמל טאראנטו (מבצע סלפסטיק). הגנרל הבריטי ברנרד מונטגומרי חזה שבייטאון יהיה בזבוז של מאמץ משום שהניח שהגרמנים יתמודדו בקלבריה; אך אם הם לא יעשו זאת, ההסחה לא תעבוד. הוכח שהוא צדק. אחרי מבצע בייטאון, הארמייה השמינית צעדה 300 מיל (480 קילומטרים) צפונה לאזור סלרנו ללא שום התנגדות מלבד מכשולי דרכים.
נחיתות סלרנו בוצעו ללא הפצצות ימיות או אוויריות קודמים על מנת להשיג הפתעה. ההפתעה לא הושגה. כשהגל הראשון התקרב לחוף בפסטום, רמקול מאזור הנחיתה הכריז באנגלית, "בואו ותוותרו. אנחנו מכסים אתכם." הכוחות תקפו בכל זאת.
הגרמנים הקימו עמדות ארטילריה ומקלעים ופיזרו טנקים דרך אזורי הנחיתה שהקשו על ההתקדמות, אך אזורי החוף נכבשו. בסביבות השעה 07:00 בוצעה התקפת נגד מתוכננת על ידי דיוויזיית הפאנצר ה-16. זה גרם לנפגעים כבדים אך ההתקפה נהדפה. גם הבריטים וגם האמריקאים התקדמו בצורה איטית, ועדיין היה פער ביניהם 10 מיל (16 קילומטרים) בסוף היום הראשון. הם התחברו עד סוף היום השני וכבשו 35–45 מיל (56–72 קילומטרים) של קו החוף לעומק של 6–7 מיל (9.7–11.3 קילומטרים).
במהלך 12–14 בספטמבר הגרמנים ארגנו התקפת נגד מאוחדת של שש דיוויזיות של כוחות ממונעים, בתקווה לזרוק את ראש החוף של סלרנו לים לפני שיוכל לחבור עם הארמייה השמינית הבריטית. נגרמו אבדות כבדות, מכיוון שכוחות בעלות הברית היו מפוזרים מכדי להיות מסוגלים להתנגד להתקפות מרוכזות.[1] הכוחות החיצוניים ביותר נסוגו אפוא על מנת לצמצם את ההיקף. ההיקף החדש נערך בסיוע ימי ואווירי, אם כי ההתקפות הגרמניות הגיעו במקומות מסוימים כמעט עד לחופים.
אסטרטגיה של בעלות הברית
עריכה
לאחר תבוסת הכוחות האיטלקיים וקורפוס אפריקה בצפון אפריקה, הייתה מחלוקת בין בעלות הברית לגבי מה צריך להיות הצעד הבא. וינסטון צ'רצ'יל רצה במיוחד לפלוש לאיטליה, שאותה כינה "הבטן התחתית של אירופה" (בדרך כלל מצוטט בטעות "בטן רכה"). התמיכה העממית באיטליה במלחמה הלכה וירדה, והוא האמין שפלישה תרחיק את איטליה, ובכך את השפעתו של הצי האיטלקי (רג'יה מרינה) בים התיכון, ותפתח אותה לתנועת בעלות הברית. זה יקל הרבה יותר על אספקת כוחות בעלות הברית במזרח התיכון ובמזרח הרחוק, ויגדיל את האספקה הבריטית והאמריקנית לברית המועצות. בנוסף, הוא יכבול את הכוחות הגרמניים, וירחיק אותם מהפלישה המתוכננת לנורמנדי - מבצע אוברלורד.
עם זאת, הגנרל ג'ורג' מרשל וחלק גדול מהמטה האמריקני לא רצו לבצע שום פעולות שעלולות לעכב את הפלישה לנורמנדי. כשהתברר שלא ניתן לבצע את מבצע אוברלורד ב-1943, הוסכם שיש להשתמש בכוחות בצפון אפריקה כדי לפלוש לסיציליה, ללא התחייבות לפעולות המשך.
מפקדת כוחות הברית המשותפת AFHQ הייתה אחראית מבצעית לכל כוחות היבשה של בעלות הברית בזירת הים התיכון והם אלה שתכננו ופיקד על הפלישה לסיציליה ולאיטליה.
פלישת בעלות הברית לסיציליה ביולי 1943, בשם הקוד מבצע האסקי, הייתה מוצלחת ביותר, אף על פי שרבים מכוחות הציר שם הצליחו להימנע מלכידה ולברוח ליבשת. חשוב מכך, הפיכה הדיחה את בניטו מוסוליני כראש ממשלת איטליה, שהחלה אז להתקרב לבעלות הברית כדי לעשות שלום. האמינו שפלישה מהירה לאיטליה עשויה לזרז כניעה איטלקית ולהניב ניצחונות צבאיים מהירים על החיילים הגרמנים שיילכדו כעת בלחימה במדינה עוינת. עם זאת, ההתנגדות האיטלקית (ויותר מכך הגרמנית) התגלתה חזקה יחסית, והלחימה באיטליה נמשכה גם לאחר נפילת ברלין. בנוסף, הפלישה הותירה את בעלות הברית בעמדה של אספקת מזון ואספקה לשטח שנכבש, נטל שאם לא כן היה נופל על גרמניה. כמו כן, איטליה שנכבשה על ידי צבא גרמני עוין הייתה מייצרת בעיות נוספות עבור המפקד העליון הגרמני אלברט קסלרינג.
התוכנית
עריכההנחיתות העיקריות נקבעו כעבור שבוע, 9 בספטמבר. הכוח העיקרי ינחת סביב סלרנו בחוף המערבי במבצע מפולת שלגים. היא תהיה מורכבת מהארמייה האמריקאית החמישית תחת גנרל מארק וו. קלארק, הכוללת את הקורפוס האמריקאי ה-6 בפיקודו של ארנסט ג'יי דאולי, הקורפוס הבריטי ה-10 בפיקודו של ריצ'רד מקרירי, והדיוויזיה המוטסת ה-82 בעתודה, בסך הכל כתשע דיוויזיות. מטרותיה העיקריות היו לתפוס את נמל נאפולי כדי להבטיח אספקה מחודשת, ולחתוך לחוף המזרחי, וללכוד את חיילי הציר דרומה יותר. הכללתה של הדיוויזיה המוטסת ה-82 ככוח עתודה התאפשרה רק עם ביטול מבצע הענק השני. הדיוויזיה המוטסת הבריטית ה-1 הייתה אמורה לנחות בים ליד טאראנטו, על ה"עקב" של איטליה במבצע סלפסטיק, כהסחה עבור סלרנו. המשימה שלהם הייתה לכבוש את הנמל וכמה שדות תעופה סמוכים ולחבור עם הארמייה השמינית לפני שלחצו צפונה להצטרף לארמייה החמישית ליד פוג'ה.
התוכנית הייתה פגומה מעיקרה. הארמייה החמישית תנחת על חזית רחבה מאוד של 35 מייל, תוך שימוש בשלוש דיוויזיות הסתערות בלבד, ושני הקורפוסים היו מופרדים באופן נרחב הן במרחק והן על ידי נהר. יתר על כן, השטח היה מאוד נוח לכוח המגן. על כוח ריינג'רים בפיקודו של קולונל ויליאם או. דארבי המורכב משלושה גדודי סיירים אמריקאים ושתי יחידות קומנדו בריטיות הוטל להחזיק במעברי ההרים המובילים לנאפולי, אך לא הייתה קיימת תוכנית לקשר את כוח הסיירים עם יחידות ההמשך של הקורפוס ה-10. לבסוף, אף על פי שהפתעה טקטית לא הייתה סבירה, קלארק הורה שלא תתבצע הפצצת הכנה ימית, למרות הניסיון בזירה הפסיפית אשר הוכיח שזה הכרחי לחלוטין.
כשמונה דיוויזיות גרמניות הוצבו כדי לכסות אתרי נחיתה אפשריים, כולל דיוויזיית הרמן גרינג, הפאנצר ה-26 וה-16, הפאנצרגרנדיר ה-15 וה-29 והפאלשירמייגר ה-1 וה-2.
סדר הכוחות
עריכהבעלות הברית
עריכהכוחות הנחיתה של בעלות הברית[2]
- כוח משימה 80: כוח המשימה של הצי המערבי
- סגן אדמירל ה. קנט יואיט
אזור נחיתה צפוני (דרום לסלרנו)
- כוח משימה 85: כוח הנחיתה הצפוני
- קומודור ג.נ. אוליבר
הקורפוס הבריטי ה-10 (לוטננט גנרל ריצ'רד ל. מקרירי)
- דיוויזיית הרגלים ה-46 (מייג'ור גנרל ג'ון האוקסוורת')
- דיוויזיית הרגלים ה-56 (לונדון) (מייג'ור גנרל דאגלס גרהאם)
- דיוויזיית השריון ה-7 (מייג'ור גנרל ג'ורג' ארסקין)
- 3 גדודי ריינג'רים אמריקאים (לוטננט קולונל ויליאם או. דארבי)
- 2 כוחות קומנדו (בריגדיר רוברט לייקוק)
- קומודור ג.נ. אוליבר
אזור נחיתה דרומי (פסטום)
- כוח משימה 81: כוח הנחיתה הדרומי
- סגן אדמירל ג'ון ל. הול ג'וניור
הקורפוס האמריקאי ה-6 (מייג'ור גנרל ארנסט ג'יי דאולי)
- דיוויזיית הרגלים ה-36 (מייג'ור גנרל פרד ל. ווקר)
- דיוויזיית הרגלים ה-45 (מייג'ור גנרל טרוי ה. מידלטון)
- סגן אדמירל ג'ון ל. הול ג'וניור
כוחות הציר
עריכהקבוצת ארמיות C[3]גנרל-פלדמרשל אלברט קסלרינג
- קורפוס הפאנצר ה-14
- גנרל חיל השריון הרמן באלק
- פרוס לאורך החוף מצפון לדרום נאפולי:
- דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-15 (גנרל לויטננט אברהרד רודט)
- דיוויזיית הפאנצר הרמן גרינג (גנרל מיור וילהלם שמאלץ)
- דיוויזיית הפאנצר ה-16 (גנרל לויטננט רודולף זיקניוס)
- קורפוס הפאנצר ה-76
- גנרל חיל השריון טראוגוט הר
- פרוס בקלבריה ואפוליה:
- דיוויזיית הפאנצר ה-26 (גנרל לויטננט שמילו פון ליטוויץ)
- דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-3 (גנרל לויטננט פריץ-הוברט גרזר)
- דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-29 (גנרל לויטננט ולטר פריז)
הנחיתות
עריכה
בסלרנו התקבלה ההחלטה לתקוף ללא הפצצות ימיות או אוויריות, כדי להבטיח הפתעה. הפתעה טקטית לא הושגה, כפי שחזו מפקדי הצי. כשהגל הראשון התקרב לחוף בפסטום, רמקול מאזור הנחיתה הכריז באנגלית, "בואו תיכנעו. אנחנו מכסים אתכם". הכוחות תקפו בכל זאת.
הגרמנים הקימו עמדות ארטילריה ומקלעים ופיזרו טנקים דרך אזורי הנחיתה שהקשו על ההתקדמות, אך שטחי החוף נכבשו בהצלחה. בסביבות השעה 07:00 בוצעה התקפת נגד מרוכזת על ידי דיוויזיית הפאנצר ה-16. היא גרמה לאבדות כבדות, אך נהדפה בסיוע ירי ארטילריית הצי. גם הבריטים וגם האמריקאים התקדמו באופן איטי, ועדיין היה ביניהם פער של 10 מייל בסוף היום הראשון. הם חברו עד סוף היום השני וכבשו 35–45 מיילים של קו חוף לעומק של שישה או שבעה מיילים.
במהלך 12–14 בספטמבר הגרמנים ארגנו התקפת נגד מתואמת עם שש דיוויזיות של כוחות ממונעים, בתקווה לזרוק את ראש החוף של סלרנו לים לפני שיוכל לחבור עם הארמייה השמינית הבריטית. נגרמו אבדות כבדות, שכן חיילי בעלות הברית היו פרוסים עד דק מכדי להיות מסוגלים להתנגד להתקפות מרוכזות. הכוחות החיצוניים ביותר נסוגו אפוא על מנת לצמצם את ההיקף. ההיקף החדש נערך בסיוע של 4,000 צנחנים מהדיוויזיה המוטסת ה-82 ומרגימנט הצנחנים ה-509 שהוצנחו באוויר ליד הנקודות החמות, מתמיכה חזקה של ירי ספינות הצי ומתותחנים של הארמייה החמישית. ההתקפות הגרמניות הגיעו כמעט עד לחופים אך בסופו של דבר נכשלו.
מארק קלארק זכה בצלב השירות המצוין, העיטור השני בחשיבותו בארצות הברית על גבורה בלחימה, על מנהיגותו בחזית במהלך משבר זה. הוא נראה לעיתים קרובות בעמדות הקדמיות ביותר מעודדות את הכוחות. עם זאת, להערכתו של ההיסטוריון קרלו ד'אסטה, תכנון המבצע הגרוע של קלארק גרם למשבר מלכתחילה.
_is_hit_by_a_German_guided_bomb,_off_Salerno,_11_September_1943.jpg)
קרב סלרנו היה גם מקום מרד של כ-600 אנשי הקורפוס ה-10 הבריטי, אשר ב-16 בספטמבר סירבו להישלח ליחידות חדשות כמחליפים. הם הבינו בעבר שהם יחזרו ליחידות משלהם שמהן הופרדו במהלך הלחימה במערכה בצפון אפריקה, בעיקר מפני שנפצעו. בסופו של דבר שכנע מפקד הקורפוס, מקרירי, את רוב החיילים למלא אחר פקודותיהם. המש"קים שהובילו את המרד נידונו למוות, אך לבסוף הורשו להצטרף מחדש ליחידות וגזר הדין לא בוצע.
האסטרטגיה הגרמנית משתנה
עריכה
הארמייה הגרמנית העשירית התקרבה מאוד להכריע את ראש החוף של סלרנו. בעלות הברית התמזל מזלן שבזמן זה אדולף היטלר צידד בהשקפתו של מפקד קבוצת הארמיות שלו בצפון איטליה, פילדמרשל ארווין רומל, והחליט שההגנה על איטליה מדרום לרומא אינה בראש סדר העדיפויות האסטרטגיות. כתוצאה מכך, נאסר על מפקד קבוצת הארמיות בדרום איטליה, פילדמרשל אלברט קסלרינג להזעיק עתודות מקבוצת הצבא הצפונית. ההצלחה שלאחר מכן של מסע ההגנה של הארמייה העשירית הגרמנית בגרימת אבדות כבדות מאוד לארמיות האמריקאית החמישית והבריטית השמינית והטיעונים האסטרטגיים של קסלרינג לפיהם יש להרחיק את בעלות הברית מגרמניה ככל האפשר, הביאו את היטלר לשנות את דעתו באוקטובר. הוא משך את רומל כדי לפקח על בניית ההגנות בצפון צרפת ונתן לקסלרינג את הפיקוד על כל איטליה עם סמכות להשאיר את רומא בידיים גרמניות למשך הזמן הארוך ביותר האפשרי.
נפגעים
עריכההגנרל קלארק בספרו "Calculated Risk" מדווח כי הקורפוס ה-10 ספג 531 הרוגים, 1,915 פצועים ו-1,561 נעדרים, בעוד שלקורפוס ה-6 היו 225 הרוגים, 853 פצועים ו-589 נעדרים.[5] קלארק גם הצהיר כי רוב הנעדרים משני הקורפוסים חזרו לאחר מכן לקווי החזית. לאחר קרב של שבוע, האבדות המשולבות של אבדות בעלות הברית היו כבדות, עם 2,349 הרוגים, 7,366 פצועים ו-4,100 נעדרים.[1]
האבדות הגרמניות מנו 840 הרוגים, 2,002 פצועים ו-603 נעדרים.[5] רוב האבדות הללו נגרמו מאש ותותחי שדה של בעלות הברית.[1]
התקדמות נוספת של בעלות הברית
עריכה
כשראש החוף של סלרנו מאובטח, הארמייה החמישית יכלה להתחיל לתקוף מצפון מערב לכיוון נאפולי. הארמייה השמינית התקדמה במהירות מה"בוהן" מול פעולות עיכוב של כוחות הנדסה גרמנים וחברה עם הדיוויזיה המוטסת ה-1 בחוף הים האדריאטי. היא איחדה את האגף השמאלי של החזית שלה עם האגף הימני של הארמייה החמישית ב-16 בספטמבר, התקדמה במעלה החוף האדריאטי וכבשה את שדות התעופה ליד פוג'ה ב-27 בספטמבר. פוג'ה הייתה מטרה מרכזית של בעלות הברית מכיוון שמתחם שדות התעופה הגדול שם יעניק לכוחות האוויר של בעלות הברית את היכולת לפגוע במטרות חדשות בצרפת, גרמניה והבלקן. הארמייה החמישית כבשה את נאפולי ב-1 באוקטובר, והגיעה לקו נהר וולטורנו ב-6 באוקטובר. זה סיפק מחסום טבעי, שהבטיח את נאפולי, מישור קמפניה ושדות התעופה החיוניים עליו מפני התקפת נגד. בינתיים, על חוף הים האדריאטי, הארמייה השמינית הבריטית התקדמה לקו מקמפובאסו ללרינו וטרמולי על נהר ביפרנו.
כך, בתחילת אוקטובר, כל דרום איטליה הייתה בידי בעלות הברית, וצבאות בעלות הברית עמדו כעת מול קו וולטורנו, הראשון מתוך סדרה של קווי הגנה ערוכים על פני איטליה שמהם בחרו הגרמנים להילחם בפעולות עיכוב, תוך קניית זמן כדי להשלים את הכנתם של קו החורף, קו ההגנה החזק ביותר שלהם מדרום לרומא. השלב הבא של המערכה האיטלקית הפך עבור צבאות בעלות הברית למערכה שוחקת ומתישה נגד הגנות מיומנות, נחושות ומוכנות היטב בתנאי שטח ומזג אוויר, שהעדיפו את ההגנה ופגעו ביתרונות בעלות הברית בציוד ממוכן ובעליונות אווירית. זה לקח עד אמצע ינואר 1944 להילחם דרך קווי וולטורנו, ברברה וברנהרדט כדי להגיע לקו גוסטב, עמוד השדרה של הגנות קו החורף, אשר היווה את הפתיח לארבעת קרבות מונטה קאסינו שהתרחשו בין ינואר למאי 1944.
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 Bloomberg, Arnold. "Crushing counterattack at Salerno". Warfare History Net.
- ^ Morison 1954, pp. 391-394
- ^ Konstam 2013, p. 25
- ^ "Savannah (CL-42) iv". Naval History and Heritage Command. 4 ביוני 2015. ארכיון מ-3 במרץ 2016. נבדק ב-19 בנובמבר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Konstam 2007, p. 157