פתיחת התפריט הראשי
חנוכת מושבת בצלאל בבן שמן. חנוכה 1911

מושבת בצלאל היא מפעל התיישבותי שהוקם על יד "בצלאל" ופעל באזור בן שמן בין השנים 1914-1910. במושבה יושבו צורפים עולים מתימן, מתוך מטרה ליצירת שילוב ציוני בין חיי האומנות המסורתית לעיבוד האדמה.

המושבה הוקמה כחלק מהחזון של בצלאל ושל בוריס שץ לשילוב בין אמנות לבין ציונות מעשית. שץ ביקש להקים מספר מושבות אמנים, שיהיו קשורות אל בית הספר ויעזרו בו לשם עיצוב הדגמים האמנותיים והרוחניים. המושבה שהוקמה בבן שמן הייתה היחידה מבין ניסיונות אלו שצלחו.

המושבה מוקמה על אדמות שנרכשו על ידי הקק"ל בשנת 1904, באזור ריק מיהודים בקרבת לוד ווילהלמה, ושימשו עד אז מפעל לשימורים וחווה לימודית שהקים ישראל בלקינד ונוהלה באותה עת על ידי יצחק וולקני-אלעזרי. בחירת המיקום נבעה בעיקר משיקולים אסטרטגיים-התיישבותיים. את המושבה, שהכילה בשיאה שישה מבני קבע, ניהל בן-ציון בן-אהרון ובניהולה היה מעורב גם שמואל פרסוב, ראש המחלקה למלאכת כסף בבצלאל, שהושתתה אף היא על כישורי הצורפים התימנים.

במושבה היה מיעוט של פועלים קבועים שמספרם מוערך בין 10-15.[1] חלקם הגיעו למושבה לאחר שלא התאקלמו במחלקת הפִלִיגרָן ב"בצלאל". המרכזיים מבין תושביה התימניים של המושבה היו משפחות עמר ונגר, שנציגיהם אף היו חברים בוועד המושבה. בנוסף, הגיעו למושבה אמנים לתקופות קצרות, בהם אמנים שהגיעו לחופשת מחלה באוויר הטוב של המושבה ותלמידי בצלאל שהשתמטו מגיוס לצבא העות'מאני.

בעיצוב התכשיטים שנוצרו על ידי הצורפים התימנים ניתן למצוא את השפעת האמנות האירופית בעיקר בדגמים שעוצבו על ידי אמני בצלאל, ובמוצרים שנתפשו בעלי חשיבות. במוצרים שימושיים יותר בולטת הנטייה לשימור המסורות התימניות. יתר על כן המוצרים ה"תימניים" נוצרו בהסתר מן הממסד ה"בצלאלי", ששאף לייצר את העבודות המשמעותיות בירושלים. הוא זכה להכרה רק לאחר ביקור משלחת הוועד הברלינאי של "בצלאל".[2]

בשנת 1914 נסגרה המושבה, לאחר קשיים רבים. מגיפות שפרצו בשנת 1913 באזור, הריחוק מהקהילה בירושלים, סכסוכים פנימיים ומחסור במשאבים הקשו על החיים במושבה וגרמו לנטישת המושבה באופן סופי. ארתור רופין הסביר את כישלון המושבה בכותבו: "תוכנית יישוב הפועלים התימנים בבן שמן נכשלה משום שלתימנים אין כל חשק לעבד גינות ולעסוק בעבודות חקלאות כלשהן"[4][5]:

  • בחירה שגויה של מיקום המושבה על סמך שיקולים זרים, כמו עיבוי ביטחוני לחוות הנוטעים
  • מספר תושבים קטן מדי שמנע את ביסוס המושבה
  • חוסר רגישות לתרבות המתיישבים וצרכיהם
  • שלילת האוטונומיה של המתיישבים

אוסף תמונותעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • גדעון עפרת, ‏"מושבת האמנים בבן שמן, 1910-1913", קתדרה 20, יולי 1981
  • גילעת, יעל, "בצלאל ומושבת הצורפים בבן-שמן, חלוצת תעשיות הבית: בין תחיית רוח הבוטגה לתחיית הגילדות", בתוך: כנען-קדר, נורית; עובדיה, אשר (עורכים), אמנות ואומנות, זיקות וגבולות, אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לאמנויות, 2003, עמ' 127-144.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ גדעון עפרת, עמ' 155.
  2. ^ גילעת, יעל, "בצלאל ומושבת הצורפים בבן-שמן, חלוצת תעשיות הבית: בין תחיית רוח הבוטגה לתחיית הגילדות", בתוך: כנען-קדר, נורית; עובדיה, אשר (עורכים), אמנות ואומנות, זיקות וגבולות, אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לאמנויות, 2003, עמ' 134, 136.
  3. ^ צבי שילוני, הקרן הקיימת לישראל וההתיישבות הציונית 1903-19014, יד יצחק בן־צבי, 1990, עמ' 272-275
  4. ^ גדעון עפרת, ‏"מושבת האמנים בבן שמן, 1910-1913", קתדרה 20, יולי 1981, עמ' 162. לעומת זאת, צבי שילוני מנע ארבע סיבות עיקריות שגרמו ככל הנראה לכישלון המושבה[3]
  5. ^ דליה מנור, אמנות, לאומיות ויחסי ציבור: המיתוס של בצלאל, עיונים בתקומת ישראל 18, 2008, עמ' 417-441