ויקיפדיה

שבעה עשר רגעים של אביב

סדרת טלוויזיה

שבעה עשר רגעים של אביב (ברוסית: Семнадцать мгновений весны; בתעתיק לעברית: סֶמְנַאדְצַאט מְגְנוֹבֵנִיִי וֶסְנִי) היא מיני-סדרת טלוויזיה סובייטית ששודרה לראשונה בשנת 1973. הסדרה בוימה על ידי טַטִיאַנָה לִיוֹזְנוֹבַה ותסריטה בוסס על ספר באותו השם שכתב יוּלִיאַן סֶמְיוֹנוֹב. היא נחשבת לאחת מהפקות הטלוויזיה המצליחות ביותר בתולדות רוסיה עד היום, וליצירה הבולטת ביותר מסוגת הריגול שנעשתה במדינה. הסרט קיבל עם השנים מעמד של סרט פולחן במדינות חבר העמים.

שבעה עשר רגעים של אביב
Семнадцать мгновений весны
תמונתו של ויאצ'סלב טיכונוב כשהוא מגלם את שטירליץ על קברו של השחקן.
תמונתו של ויאצ'סלב טיכונוב כשהוא מגלם את שטירליץ על קברו של השחקן.
מבוסס על Seventeen Moments of Spring עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מותחן ריגול
יוצרים טטיאנה ליוזנובה, זינובי גנצר (מפיק)
כותבים יוליאן סמיונוב עריכת הנתון בוויקינתונים
בימוי טטיאנה ליוזנובה עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ויאצ'סלב טיכונוב
רוסטיסלב פליאט
לב דורוב
יבגני יבסטיגנייב
אולג טבקוב
לאוניד ברונבוי
פרסים פרס הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה ע"ש האחים וסילייב
פסקול מיכאל טריברדייב
ארץ מקור ברית המועצות
שפות רוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר פרקים 12 עריכת הנתון בוויקינתונים
הפקה
מפיק הטלוויזיה המרכזית של ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה Gorky Film Studio עריכת הנתון בוויקינתונים
אתר צילומים מוסקבה, מייסן, ריגה, ברלין, טביליסי עריכת הנתון בוויקינתונים
צלמים Peter Kataev עריכת הנתון בוויקינתונים
מוזיקה מיכאל טריברדייב עריכת הנתון בוויקינתונים
אורך פרק ללא אורך קבוע; בין שעה לשעה ועשרים (אורך סך כל הפרקים: 840 דקות)
שידור
רשת שידור ערוץ 1 (ברית המועצות)
תקופת שידור מקורית 11 באוגוסט 1973 – 24 באוגוסט 1973
קישורים חיצוניים
דף התוכנית ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תקציר העלילה עריכה

השנה היא 1945, ותבוסתה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה נראית ודאית. אדולף היטלר נחוש להמשיך להילחם, אך ולטר שלנברג משכנע את היינריך הימלר ליזום שיחות חשאיות עם ארצות הברית ובריטניה כדי להשיג שלום נפרד שיאפשר לגרמנים לרכז את כל כוחותיהם נגד ברית המועצות. קצין האס דה מקס אוֹטוֹ פוֹן שְטִירְלִיץ, שהוא למעשה המרגל הסובייטי מקסים אִיסַאייֶב, מונחה על ידי מפעיליו במוסקבה לברר האם מגעים כאלה מתקיימים ואם כן, לסכלם.

ארנסט קלטנברונר מתחיל לחשוד בשטירליץ ומורה להיינריך מילר, ראש הגסטפו, לנהל חקירה חשאית כנגדו. בנוסף, הבית בו שכנו עוזריו והאנשים היחידים בהם יכול היה לבטוח, בני הזוג ארווין וקתרין קין, מופצץ; הבעל נהרג ואשתו ההרה מובלת לבית החולים, שם היא מעמידה בסיכון את כיסויו של הסוכן. הוא נאלץ לגייס עוזרים חדשים - פרופסור פְּלַיישְנֶר, איש מחתרת לשעבר, והאב פְרִיץ שְלַאג, כומר המתנגד לשלטון. בעודו מנהל קרב מוחות עם מילר, על שטירליץ לתמרן בין הפלגים השונים במשרד הראשי לביטחון הרייך ובממשל הנאצי.

לבסוף, הוא מגלה כי שליחו של הימלר, קרל וולף, מנהל משא ומתן עם האמריקאי אלן דאלס בברן שבשווייץ הנייטרלית. שטירליץ מצליח להדליף את פרטי השיחות הן לסובייטים והן להנהגה הגרמנית. הימלר משכנע את היטלר הרותח מזעם כי לא עשה דבר מלבד לנסות לפלג בין בעלות הברית באמצעות הצעות כוזבות. הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט נאלץ להורות לדאלס להפסיק את המגעים על מנת להפיס את דעתו של סטלין. שטירליץ, שהצליח להוליך את מילר שולל ולהסיר כל חשד מעצמו, חוזר לתפקידו בעוד הצבא האדום מתקרב לברלין.

שחקנים עריכה

הפקה עריכה

עם התמנותו של יורי אנדרופוב לראש הקג"ב ב-1967, הוא דאג לעודד ספרים, סרטים, סדרות טלוויזיה ויצירות אומנות אחרות שהללו את פועלם של אנשי הארגון, על מנת לשפר את תדמית השירות בעיני הציבור וגם כדי למשוך מגויסים צעירים ומשכילים: "שבעה עשר רגעים של אביב" הייתה חלק מהמגמה הזאת.[1]

יוּלִיאַן סֶמְיוֹנוֹב, סופר מותחני ריגול סובייטי פופולרי, חיבר את הספר הראשון בו הופיעה דמותו של מקסים איסאייב - "אין צורך בסיסמה" - בשנת 1965. הספר זכה להצלחה רבה. ב-1968 הזמין אותו אנדרופוב לפגישה, אמר לו כי הוא מעריך את עבודתו והעניק לו גישה חלקית לארכיוני הקג"ב. הספר "שבעה עשר רגעים של אביב" נכתב בהשראת הצעתו של אנדרופוב עצמו,[2] ודמותו של שטירליץ כפי שהופיע בו התבססה באופו רופף על וילי להמן, איש גסטפו שריגל לטובת הסובייטים.[3] המגעים בין הגרמנים לאמריקאים שתוארו בספר אכן התרחשו, אם כי לא באופן בו תיארם הסופר: הם הובילו בהצלחה לכניעת הצבא הגרמני באיטליה עוד בטרם נכנע הפיקוד העליון של הוורמאכט.[4]

ההחלטה לעבד את הספר לסדרת טלוויזיה התקבלה עוד בטרם פרסומו. סמיונוב כבר חתם על חוזה עם אולפן הסרטים לנפילם בנוגע להפקה כשהבמאית טַטִיאַנָה לִיוֹזְנוֹבַה מאולפן גורקי קראה במקרה את ספרו. היא הפעילה על הסופר לחץ כבד עד שנעתר לה וכתב מכתב ליו"ר רשות השידור הסובייטית, סרגיי לאפין, בבקשה לאפשר לליוזנובה ולאולפן שלה לקחת את המיזם על עצמם.[5] הבמאית ערכה מספר התאמות משלה בעלילת הספר עבור התסריט. בין השאר, היא התעקשה להכליל סצנה בת שש דקות בה מביטים שטירליץ ואשתו זה בזו ללא מילה, שהמפיקים האחרים טענו כי היא ארוכה ומשעממת מדי, ונעשתה לבסוף לאחד הקטעים הזכורים ביותר מהסדרה. הקג"ב סיפק לליוזנובה מספר יועצים: הבכיר בהם היה סגנו של אנדרופוב, הגנרל סמיון צְבִיגוּן, שהוזכר בכתוביות הפתיחה תחת השם הבדוי 'גנרל ס.ק. מישין'.[6] מיכאל טריברדייב הלחין את הפסקול. הזמר הראשון שנבחר לבצע את השירים, היהודי ואדים מולרמן, הוחרם על ידי השלטונות ונאסר עליו להופיע לאחר שהקליט שיר ביידיש, מעשה שהתקבל בעין רעה עקב ההחמרה ביחס ליהודים לאחר מלחמת ששת הימים. לבסוף, יוסיפ קובזון קיבל את תפקידו, אם כי שמו לא הוזכר בכתוביות.[7]

הצילומים החלו במרץ 1971, במזרח ברלין שברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, שם נשאר הצוות עד סוף הקיץ. לאחר מכן הם נסעו לריגה, בירת הרפובליקה הסובייטית של לטביה, שם צולמו רוב הסצינות המתרחשות בספר בברן. עם סיום העבודה בעיר, הם שבו לאולפני גורקי לסדרה של צילומי פנים. בתחילת 1972 הם יצאו לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה, וחלקי העלילה הממוקמים באלפים השווייצריים הוסרטו בהרים ליד טביליסי. אחרי סדרת צילומים נוספת במוסקבה, הושלמה הסרטת הסדרה בסתיו 1972.[8]

בעת שעבודתה של ליוזנובה הוקרנה בפני ועדה של פקידים בכירים ברשות השידור, קמה מהומה והסדרה גונתה על כך שהיא יוצרת את הרושם ש"כמה מרגלים נצחו את המלחמה". כדי לענות על הביקורת, שילבה הבמאית קטעי ארכיון רבים על קרבות הצבא האדום.[9]

תגובות עריכה

נתוני צפייה עריכה

שנים עשר הפרקים של "שבעה עשר רגעים של אביב" שודרו בערוץ 1 הסובייטי במשך שבועיים, בין ה-11 ל-24 באוגוסט 1973, בשעה 19:30 בערב. היא הייתה תוכנית הטלוויזיה המצליחה ביותר במדינה בשעתה: בכל פרק צפו בין 50,000,000 ל-80,000,000 איש.[10] שיעורי הפשיעה שתועדו על ידי המשטרה ירדו בחדות בזמן השידורים.[11] תחנות כוח נאלצו להגביר את תפוקתן, שכן הביקוש לחשמל זינק עקב ההפעלה של מקלטי טלוויזיה רבים.[12] הסופר הרוסי איוואן זאסורקי טען כי "רחובות הערים התרוקנו" בשעות אלו.[13] ליאוניד ברז'נייב היה מעריץ נלהב של התוכנית, וצפה בכל הפרקים למעלה מעשרים פעם.[14]

פרסים עריכה

בזכות עבודתם על הסדרה, קיבלו המפיקים את פרס האחים וסילייב של הרפובליקה הסובייטית הסוציאל-פדרטיבית של רוסיה ב-1976.[15] ב-1982, לאחר שברז'נייב צפה בעוד שידור חוזר של הסדרה, הוא החליט להעניק מספר גדול של עיטורים לצוות היוצרים ולשחקנים: השחקן טיכונוב קיבל את אות גיבור העמל הסוציאליסטי; ליוזנובה והשחקן רוסטיסלב פליאט עוטרו במסדר מהפכת אוקטובר; למלחין טריברדייב ולשחקנים ברונבוי, טבקוב ויסטינגייב הוענק אות הדגל האדום של העמל, והשחקנית יקטרינה גרדובה זכתה במסדר ידידות העמים.[16] ב-2009, שבועיים לאחר מותו, העניק שירות הביטחון הפדרלי הרוסי מדליה לטיכונוב, בהוקרה על גילומו את שטירליץ.[17]

מוטיבים מרכזיים עריכה

דמותו של שטירליץ שיקפה את תכונותיו של הסוכן החשאי האידיאלי כפי שנתפשו בידי יורי אנדרופוב עצמו: הוא היה מחושב, צנוע, מסור לארצו ומעל הכל אינטלקטואל, המשיג את מטרותיו באמצעות הערמה על אויביו.[18] אף על פי שהושווה לג'יימס בונד, הוא שונה תכלית שינוי מהסוכן הבריטי: שטירליץ כמעט ולא משתמש באלימות וככלל, אין הרבה פעילות בסדרה. הגורם העיקרי המניע את העלילה הוא הקריין, שמסביר את המתרחש ופורש את מחשבותיהן של הדמויות. רוב המאבקים הם שכלתניים, ומתמקדים במאמציו של הסוכן החשאי לחתור תחת התוכניות הגרמניות באמצעות הסתת בכירי הנאצים זה נגד זה, בעוד הוא מקפיד שלא לסכן את הכיסוי שלו כקצין באס דה.[19]

שטירליץ פועל ממניעים של אהבת מולדת, והאידאולוגיה של הקומוניזם כמעט ואינה מוזכרת, בניגוד למותחני ריגול סובייטים מוקדמים יותר - דבר המשקף את מגמת המשטר דאז ליצור פטריוטיות סובייטית.[20] בו בזמן, הסדרה מושפעת בבירור מהמלחמה הקרה: בעוד שהגרמנים מחולקים ל'טובים' ו'רעים', וגם אויביו של הסוכן מתוארים כמעט בחביבות, האמריקאים זוממים להשיג שלום נפרד עם הנאצים על מנת להותיר את המשטר על כנו.[3] זאב לקויר ביקר את סמיונוב וטען כי עיוות את ההיסטוריה: אף על פי שמגעים כמו אלה המוצגים בסדרה אכן התקיימו, הם לא נועדו להשיג שלום נפרד אלא רק להבטיח כי הצבא הגרמני בצפון איטליה יכנע לבעלות הברית עוד בטרם ממשלתו תעשה זאת.[21]

מוטיב נוסף הוא הדמיון בין המשטר הנאצי כפי שהוא מוצג בסדרה לבין זה של יוסיף סטלין, והסובייטי בכלל. הסוציולוג ולדימיר שלפנטוך האמין כי הסיבה לפופולריות של "שבעה עשר רגעים של אביב" היא כי בעודה מציעה "סיפור ריגול מותח להמונים", היא קסמה למשכילים באמצעות עריכת "השוואות מוסוות בקושי בין גרמניה של היטלר לרוסיה של סטלין".[22] פרופ' קתרין תיימר-נפומניאשי מאוניברסיטת קולומביה כתבה גם היא שהסדרה יוצרת אנלוגיה בין שני הממשלים, וכי "יש בה חתרנות מובנית", אך היא אינה בטוחה אם היא "מכוונת או לא"; לטענתה, שטירליץ הוא "פרדיגמה להישרדות האינטלקטואל הכנה בשלטון טוטליטרי... הוא מסתיר את פניו האמיתיות מהבירוקרטיה".[3] מבקר הספרות מרק ליפובצקי טען כי "שבעה עשר רגעים" היא מטפורה לחיים בברית המועצות בזמן שידורה - לדעתו, שטירליץ מסמל את הדור של בוגרי האוניברסיטאות המרדנים שהצטרפו למנגנון המדינה בשנות משטר ברז'נייב: למרות היותו לכאורה נאמן לאדוניו, הוא למעשה אויבם.[23]

פרופ' סטיבן לובל כתב כי מצד אחד, הסדרה היא "פיסה אורתודוקסית לחלוטין של תעמולת מלחמה קרה", אך בו זמנית "מציגה באופן מפתה את המערב העשיר", היכן ששטירליץ מתגורר, כמקום שבו בעלות על רכב פרטי היא דבר מובן מאליו. הוא הסיק כי "זהו מסמך קלאסי של הדו-ערכיות הסובייטית כלפי המערב."[24]

השפעה על התרבות עריכה

 
הבמאית טטיאנה ליוזנובה מקבלת זר פרחים מולדימיר פוטין בשנת 2000.

הפופולריות לה זכתה הסדרה ב-1973 הביאה לכך ששודרה לעיתים קרובות בשנים הבאות, והיא עודנה מוכרת מאוד ונחשבת לבעלת מעמד של "סדרת פולחן",[25] כמו גם ליצירה המצליחה ביותר מסוגת הריגול ברוסיה אי-פעם.[26] ב-2009 הופקה גרסה צבעונית של התוכנית, אך עקב בעיות טכניות ועלות גבוהה מספר גדול של קטעים לא נכלל בגרסה החדשה.[27]

שטירליץ נעשה למקבילו של ג'יימס בונד בברית המועצות ולאחר מכן בחבר המדינות מבחינת מעמדו בתרבות ההמונים כמרגל האולטימטיבי,[28] והוא הדמות הבדיונית המוכרת ביותר בתולדות הקולנוע והטלוויזיה דוברי-הרוסית.[29] "בדיחות שטירליץ" הן עודן מאפיין מוכר של ההומור במדינה.[30] הסדרה אף השפיעה על העגה ברוסיה: למשל, בקרב תלמידים ואסירים מקובל לכנות את המנהל וסגן המנהל במוסדות בהם הם שוהים בשמות "מילר" ו"בורמן".[31]

מטרתה המקורית של הסדרה הוגשמה: היא נחשבה לאחד ממבצעי הפרסום המוצלחים ביותר של הקג"ב.[32] ולדימיר פוטין עצמו אמר כי החלטתו להתגייס לארגון נבעה ממותחני הריגול בהם צפה בילדותו, ביניהם "שבעה עשר רגעים של אביב". הקריירה של פוטין הושפעה מהסדרה: עקב שירותו כסוכן קג"ב במזרח גרמניה, נוצר בדעת הקהל זיהוי בינו לבין גיבור התוכנית, שתרם לתדמיתו.[33] פרשנים פוליטיים הזכירו את "אפקט שטירליץ" לעיתים קרובות בשנותיו המוקדמות בשלטון.[3]

היבט אחר של הסדרה הייתה תרומתה להתחזקות הנאו-נאציזם בברית המועצות בשנות השבעים: מדעני החברה יורי קרסין ואלכסנדר גלקין טענו כי "ההצגה הרומנטית" של גרמניה הנאצית בתוכנית הייתה גורם מכריע לתופעה זו.[34]

דיוק היסטורי עריכה

ההיסטוריון הרוסי קונסטנטין זאלסקי חיבר ספר בשם "שבעה עשר רגעים של אביב: מראה מעוותת של הרייך השלישי", אותו הקדיש למניית מספר רב של טעויות היסטוריות המוצגות בסדרה. בין השאר, ציין כי קציני האס אס לובשים מדים שחורים ב-1945, אף על פי שאלה הוחלפו באפורים כבר ב-1938. כמו כן, רבים מהם מעשנים, למרות פעילות המשטר הנאצי נגד צריכת טבק בגרמניה; שטירליץ מאזין לשירה של אדית פיאף, "Non, je ne regrette rien", שנכתב רק ב-1956; היינריך מילר, שהצטרף למפלגה הנאצית ב-1939, עונד עיטור לו היו זכאים רק אלה שהיו חברים בה לפני 1933. בנוסף, האב פריץ שלאג, שאמור להיות כומר קתולי, מתלבש ככומר לותרני. לגבי יוזף גבלס נטען כי מונה למנהיג מחוז ברלין ב-1944, אף על פי שהחזיק במשרה כבר מ-1926. במקום אחר, מוצג קטע ארכיון עם דמותו של יוליוס שטרייכר, אך הקריין אומר כי זהו רוברט ליי.[35]

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ פיליפ נייטלי. המקצוע השני העתיק ביותר בעולם. ספריית מעריב (1991). עמ' 357.
  2. ^ "יוליאן סמיונוב: האיש שידע יותר מדי". כתבה באתר ערוץ 1 הרוסי (ברוסית).
  3. ^ 1 2 3 4 פרופ' קתרין תיימר-נפומניאשי, "שובר הקופות של הטלוויזיה הסובייטית." (באנגלית).
  4. ^ Walter Laqueur. Soviet Realities : Culture and Politics from Stalin to Gorbachev. Transaction Publishers (1990). ISBN 0-88738-302-5. עמ' 219.
  5. ^ כתבה על הפקת הסדרה בעיתון הרוסי ארגומנטי אי פקטי (ברוסית).
  6. ^ מאמר על הפקת הסדרה מאת פ. רזקוב (ברוסית).
  7. ^ מאמר נוסף מאת פ. רזקוב, על המוזיקה של הסדרה (ברוסית).
  8. ^ "גאורגיה השווייצרית: כך צולמה שבעה עשר רגעים של אביב" (ברוסית).
  9. ^ "סקנדלים סביב הפקת הסדרה שבעה עשר רגעים של אביב" (ברוסית).
  10. ^ .Klaus Mehnert. The Russians and their Favorite Books. Hoover Institution Press (1983). ISBN 978-0817978211. עמ' 47.
  11. ^ Yuri Vorontsov. Phenomenon of the Soviet Cinema. Imported Publishing (1980). ISBN 978-0828518741. עמ' 314.
  12. ^ Bart McDowell, Dean Conger. Journey across Russia: the Soviet Union Today. National Geographic Society (1977). ISBN 9780870442209. עמ' 148.
  13. ^ Ivan Zasursky. Media and Power in post-Soviet Russia. M. E. Sharpe (2004). ISBN 978-0765608635. עמ' 133..
  14. ^ Dmitri Volkogonov, Harold Shukman. Autopsy for an Empire: The Seven Leaders Who Built the Soviet Regime. Touchstone (1999). ISBN 978-0684871127. עמ' 306.
  15. ^ דף הסדרה באנציקלופדיה של הקולנוע הסובייטי (רוסית).
  16. ^ כתבה על הסדרה (ברוסית).
  17. ^ ידיעה באתר סוכנות החדשות של רוסיה (ברוסית).
  18. ^ Vladimir Solovʹev, Elena Klepikova. Yuri Andropov: A Secret Passage into the Kremlin. Macmillan (1983). ISBN 978-0026122900. עמ' 154..
  19. ^ Beumers, Birgit (2005). Pop culture Russia!: media, arts, and lifestyle. ABC-CLIO. ISBN 9781851094592 עמ' 180.
  20. ^ Richard Sakwa. Putin: Russia’s Choice. (Routledge, 2008). ISBN 978-0-415-40766-3. עמ' 6.
  21. ^ ראו לקויר, Soviet Realities, עמ' 219.
  22. ^ Vladimir Shlapentokh. Soviet Intellectuals and Political Power: the Post-Stalin Era. I.B.Tauris (1991). ISBN 978-1850432845. עמ' 62.
  23. ^ מאמר מאת ליפובצקי (ברוסית).
  24. ^ Stephen Lovell. The Shadow of War: Russia and the USSR, 1941 to the Present. Wiley-Blackwell (2010). ISBN 978-1405169592. עמ' 71, 284.
  25. ^ Oleg Kharkhordin. The Collective and the Individual in Russia: A Study of Practices. University of California Press (1999). ISBN 978-0520216044. עמ' 115.
  26. ^ David MacFadyen. Russian Television Today: Primetime Drama and Comedy. Routledge (2007). ISBN 978-0415424622. עמ' 65.
  27. ^ כתבה על הגרסה הצבעונית בעיתון רוסי (באנגלית).
  28. ^ ראו זאסורקי, עמ' 133.
  29. ^ ראו בוימרס, עמ' עמ' 179–180, 196.
  30. ^ Alexander Kozintsev. The Mirror of Laughter. Transaction Publishers (2010). ISBN 978-1412810999. עמ' 165.
  31. ^ מאמר מאת בלשן שחקר את השפעת הסדרה על השפה (ברוסית).
  32. ^ Mikhail Geller. Cogs in the Wheel: The Formation of Soviet Man. Knopf (1988). ISBN 978-0394569260. עמ' 221.
  33. ^ ראו ריצ'רד סקווה: Putin: Russia's choice, עמ' 6.
  34. ^ Stephen Shenfield. Russian Fascism: Traditions, Tendencies, Movements. M. E. Sharpe (2001). ISBN 978-0765606341. עמ' 40.
  35. ^ Konstantin Zaleski. Semnadcat Mgnovenij Vesny : Krivoe Zerkalo Tretego Rejcha. Veche (2006). ISBN 9785953314602.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שבעה_עשר_רגעים_של_אביב&oldid=37588152"