מיכל חלבין
מיכל חלבין (נולדה ב-1974) היא צלמת ישראלית.
 | |
| לידה |
1974 (בת 50 בערך) חיפה, ישראל  |
|---|---|
| מקום לימודים |
המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה (2001) |
| פרסים והוקרה |
פרס ליאון קונסטנטינר (2007) פרס אוסקר הנדלר (2003) פרס עידוד היצירה לאמנות פלסטית (2016) |
|
www | |
  | |
ביוגרפיה עריכה
חלבין נולדה והתבגרה בחיפה. בגיל 15 התחילה ללמוד בבית ספר תיכון לאמנויות, שם גילתה את הצילום. בשנת 2001 סיימה בהצטיינות את לימודיה במחלקה לצילום באקדמיה לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה. בצבא שירתה כצלמת בדובר צה"ל, ושם גם הכירה את בן זוגה, צלם הווידאו והמפיק עודד פלוטניצקי, שמלווה את הצד הטכני בעבודתה.[1] השניים מתגוררים במושב עופר שבמועצה האזורית חוף הכרמל, ולהם שלושה ילדים.
עבודותיה עריכה
חלבין הציגה בתערוכות קבוצתיות רבות וכן במספר תערוכות יחיד בישראל ומחוצה לה. עבודותיה נמצאות, בין היתר, באוספי מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון גטי בלוס אנג'לס, באוסף מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק וכן באוספים פרטיים.
העיסוק בגיל הנעורים משמעותי ביצירתה של חלבין, ורוב המצולמים שלה הם בני נוער. עבודותיה מעלות שאלות של זהות, השתייכות ופרפורמנס, לצד מיניות מעורפלת וזהות מגדרית. על פי חלבין, "בכל הפורטרטים יש איזה פער בין השבריריות של הדמויות לבין החוזק שהן מנסות להפגין. המושאים מתחפשים, עושים איזה פרפורמנס, חושפים את העובדה שיש מעין זרות כזו, כמו עולם בתוך עולם".[2]
היא מציינת את ורמיר, קאראוואג'ו, ולסקס, דיאן ארבוס ואוגוסט זנדר כאמנים שהשפיעו באופן משמעותי על עבודתה.[3]
בשנת 2000, בעודה סטודנטית, הציגה חלבין את תערוכת היחיד הראשונה שלה, "ויטלינה וחברים," בגלריה רוזנפלד בתל אביב. התערוכה תיעדה את ויטלינה, אחות של חברתה ללימודים, ואת חברותיה, ועסקה במעבר שבין נערות לנשיות.[4]
בשנת 2002 הציגה בגלריה רוזנפלד את התערוכה "לזרובה," תמונות בשחור לבן אותן צילמה חלבין בשלושה קרקסים נודדים. התערוכה הוצגה גם בגלריה יוסי מילוא בניו יורק, והייתה הפעם הראשונה בה הציגה חלבין מחוץ לישראל. התמונות מתמקדות באמני הקרקס ברגעי המנוחה שלהם או מאחורי הקלעים.
עבודותיה של חלבין פורסמו בארבעה ספרים, המבוססים על ארבע תערוכות יחיד. ספרה הראשון, " Strangely Familiar: Acrobats, Athletes and Other Traveling Troupes" יצא לאור בשנת 2008 בהוצאת aperture (אנ'). לצד תצלומים מתוך "לזרובה," הספר מציג אקרובטים, אמני קרקס ורקדנים סלוניים בחללים שמחוץ לבמה, ובכך מעניק מבט אינטימי על דמויות שבדרך כלל נצפות ממרחק. התמונות צולמו ברובן במזרח אירופה, בעיקר באוקראינה, וגם בישראל ובאנגליה. התערוכה בת אותו השם הוצגה במוזיאון תל אביב ב-2008. על פרויקט זה זכתה חלבין בפרס ליאון קונסטנטינר לצילום.
בשנת 2009 הייתה אחת מארבעת המועמדים לפרס טיילור ווסינג לצילום דיוקן (אנ') המוענק על ידי גלריית הדיוקנאות הלאומית בלונדון וזכתה במקום השלישי.[5]
ספרה השני, "The Black Eye" מ-2010 עוסק במתאבקים אותם צילמה חלבין במועדוני היאבקות באוקראינה וברוסיה. רוב הצילומים נעשו לאחר קרב, כאשר המצולמים עוד מסדירים את נשימתם. על פי חלבין, המשיכה לרגעים האלו נבעה מהניגוד שבין הפיזיות של הקרב והמאמץ לבין הערפול ההכרתי שמגיע לאחריו.[6]
הסדרה "Sailboats and Swans" שפורסמה בשנת 2012 בספר באותו השם, צולמה במשך חמש שנים בשבעה בתי כלא מסוגים שונים ברחבי אוקראינה ורוסיה: כלא נערות, כלא נשים, כלא נערים, כלא גברים, וכלא לנשים וילדיהן אותם ילדו בכלא.[4] חלבין הקפידה שלא להתעניין בפשעי האסירים לפני שסיימה לצלם אותם, על מנת להימנע משיפוט שישפיע על עבודתה.
ספרה הרביעי, “How to Dance the Waltz" ראה אור בשנת 2021. שלוש הסדרות המרכזיות בספר צולמו בבית ספר למטדורים בסביליה שבספרד, צוערים באקדמיה צבאית באוקראינה ותלמידי תיכון אוקראינים ערב נשף סיום התיכון. על פי חלבין, בספר יש התמקדות מיוחדת במדים אותם לובשים המצולמים הצעירים, ובפרפורמנס הנדרש מהם כדי למלא את התפקיד אותו המדים מכתיבים.[7]
במקביל לפרויקטים אמנותיים בעלי אופי אישי, עסקה חלבין גם בצילום מסחרי וצילום אופנה. צילומים שלה הופיעו במגזינים כדוגמת הניו יורק טיימס, GQ ולה מונד. חלבין צילמה עבור בתי האופנה דיור ופייר קארדן, ובשנת 2018 צילמה את תמונת השער של אלסנדרו מיקלה (אנ'), המנהל האמנותי של בית האופנה גוצ'י, עבור מגזין T. חלבין צילמה גם את הפקת האופנה שנלוותה לראיון עמו.[8]
בכתבת השער במגזין "טיים", שהוקדשה למשפחות החטופים במלחמת חרבות הברזל, מופיעים צילומים של חלבין.[9]
תערוכות יחיד נבחרות עריכה
- 2000 - "ויטלינה וחברים", גלריה רוזנפלד, תל אביב.
- 2002 - "לזרובה", גלריה רוזנפלד, תל אביב.
- 2008 - "מוכר אך זר", מוזיאון תל אביב לאמנות.
- 2013 - "Sailboats and Swans", המרכז ההלני לצילום, אתונה, יוון.
- 2015 - "Raw Iron", מיצב וידאו, מוזיאון תל אביב לאמנות.
- 2021 - "העמדת/פנים", גלריה שלוש, יפו.
תערוכות קבוצתיות נבחרות עריכה
- 2008 - “Presumed Innocence: Photographic Perspectives of Children", מוזיאון דה-קורדובה, מסצ'וסטס.
- 2011 - "עושים מקום: צילום ישראלי עכשווי", מוזיאון תל אביב לאמנות.
- 2012 - "מים ישנים", המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב.
- 2013 - "Israel Now- Reinventing the Future", מוזיאון MACRO, איטליה.
- 2016 - "אוטופיה/דיסטופיה", מוזיאון חיפה לאמנות.
- 2018 - "מקום לאופנה: מסע בעקבות הבגד הישראלי", מוזיאון ישראל, ירושלים.
- 2021 - "Living Together- Crossing Boarders", הביאנלה הים-תיכונית הרביעית, חיפה.
פרסים עריכה
- 2004 - פרס אוסקר הנדלר, קרן אוסקר הנדלר, קיבוץ לוחמי הגטאות.
- 2007 - פרס ליאון קונסטנטינר
- 2016 - פרס עידוד היצירה לאמנות פלסטית
קישורים חיצוניים עריכה
אבי פיטשון, "מנטלית אני עדיין שם, בגיל 14": מיכל חלבין לוכדת את שבריריות הנעורים", באתר הארץ, 30 בדצמבר 2021- גלעד בר שלו ואדם דש, מיכל חלבין: "הסאונד היחיד ששומעים על הסטים שלי זה את הקליק של המצלמה", באתר הארץ, 03 במאי 2023
אתר האינטרנט הרשמי של מיכל חלבין
מיכל חלבין, ברשת החברתית אינסטגרם- מיכל חלבין, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
הערות שוליים עריכה
- ^ יהושפט, נחמה, קדחת נעורים, באתר מתוך התכנית סוכן תרבות, כאן 11, 25 ביוני 2021
- ^ אופיר חובב, לתעד את הקו הדק שבין שבריריות לחוזק, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2021
- ^ שירה פור, הישראלית מיכל חלבין צילמה את האלוהים של עולם האופנה ולא התרגשה במיוחד, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2018
- ^ 1 2 סיני, ענבל, העמדת/פנים: 20 שנות יצירה של מיכל חלבין, באתר מגזין פורטפוליו, 6 בינואר 2022
- ^ National Portrait Gallery - Taylor Wessing Photographic Portrait Prize, אתר גלריית הדיוקנאות הלאומית
- ^ Dolezal, Anton, McWorther, Melanie, Interviews: Michal Chelbin and The Black Eye, Photo-Eye, 3 בדצמבר 2010
- ^ Beckert, Michael, Michal Chelbin's Photographs of Kids in Uniform Capture the "Riddle of Youth", W Magazine, 4 ביוני 2021
- ^ Bruni, Frank, Alessandro Michele, Fashion's Modern Mastermind, T Magazine, 21 באוקטובר 2018
- ^ עילית מינמר, מיכל חלבין צילמה משפחות חטופים ל"טיים": "רציתי להדגיש את החסר", באתר כלכליסט, 23 באוקטובר 2023