מלאכת צד
מְלֶאכֶת הַצָּד (במקורות "מלאכת צידה") היא אחת מהמלאכות שהיו נעשות במשכן, ולכן היא נחשבת לאחת מל"ט אבות מלאכה בשבת. במשכן היו צדים תחשים וחלזונות לצורך יריעות המשכן[1].
הגדרת המלאכה
עריכהישנם שני סוגים של צידה: צידה האסורה מהתורה. וצידה האסורה מתקנת חכמים.
צידה האסורה מהתורה: פעולה המכניסה את בעל החי ממצב שבו הוא יכול להימלט, למצב שממנו הוא אינו יכול להימלט יותר, ותופסו אינו צריך לעשות פעולה נוספת כדי לתפסו. כך למשל, הכנסת דג לתוך כוס מים, ציד צבי ממקום שבו הוא משוחרר לתוך חדר קטן[2] (אינו מחוסר צידה). כמו כן מהתורה חייבים רק על צידת בעל חיים שצדים אותו מכיוון שהוא שווה ערך בעודו ניצוד ומשתמשים בו לצורך אישי או למכירה, בשעה שצדים אותו לצורך זה. אך צידת בעל חיים שהדרך לצודו אינו אלא על מנת שלא יזיק אין חייבים עליו. וכן אם מטרתו בצידה זו אינה אלא למנוע היזק וכדומה פטורים על צידה זו אף אם בדרך כלל צידת בעל חיים זה היא לצורך אישי או למכירה.
צידה האסורה מתקנת חכמים: פעולה המכניסה את בעל החי למקום סגור ומגודר שאינו יכול להימלט משם, אך המקום גדול דיו באופן שאם האדם ירצה לתפוס את בעל החי בידיו יצטרך לעשות פעולה נוספת ותחבולות[3] על מנת לתופסו (מחוסר צידה). וכן צידת בעל חיים שצדים אותו למנוע היזק וכדומה אסורה מתקנת חכמים[4].
ציד זבובים
עריכהציד זבובים אינו נחשב למלאכה מהתורה, מכיוון שאין בהם כל צורך אישי ואין תפיסתם אלא למנוע היזק.
הטור פוסק שבזבובים אין צידה כלל, שכן מרוב קטנותם וזריזותם גם אם הם ניצודים, מיד כאשר יפתחו את התיבה הם יברחו, והרמ"א מביא את דבריו בהגה[5] כ"יש מקילין", הב"ח והמגן אברהם פסקו כדעת הראשונים שהדבר נחשב לצידה, ולכן פסק המשנה ברורה שיש להחמיר להפריח את הזבובים כאשר ודאי שיש שם זבובים, ורק במקרה שהוא הפריח את הזבובים אין צורך לדקדק ולבדוק אם יש עוד זבובים.
פסק זה של המשנה ברורה, מיוסד על כך שהאיסור לתפוס זבוב כאשר הוא אינו מתכוון לכך אך ברור שהדבר יעשה, מושג הידוע בהלכה כפסיק רישיה. אחד הנידונים המצויים בפוסקים, היא במלאכת צידה. הט"ז מתיר לסגור תיבה שייתכן שיש בה זבובים, כי הדבר לא נחשב "פסיק רישיה", מכיוון שספק פסיק רישיה הוא כל מקרה שבו התוצאה אינה מוכרחת, ואם כן מקרה זה לא נחשב ל"פסיק רישיה", שמשמעותה - תוצאה ודאית, ולמרות הספק הוא מצד אי ידיעת האדם, המעשה מוכרח מצד עצמו.
אך המשנה ברורה[6] מחדש שייתכן שסברא זו של הט"ז היא באיסור מדרבנן, שכן ספק מדרבנן - הוא לקולא, אך כאשר מדובר במלאכה מהתורה יש להחמיר מספק, את פסקו זה הוא מביא בשם רבי עקיבא איגר.
האם יש בעלי חיים שאין איסור כלל לצוד אותם
עריכההרי"ד כותב שחומט האמור בתורה, שמבואר במשנה שחייבים על צידתו, אינו שבלול. נימוקו הוא משום שאם כך לא יכול להיות ששייך בו צידה, שהרי השבלול זז לאט מאוד[7]. וכך פסק הרב שלמה זלמן אוירבך[8].
אולם, הרב אלחנן סמט כתב שדעת רש"י ורס"ג ששייכת צידה גם בבעלי חיים איטיים[9]. לדעת הרב יוסף שלום אלישיב והרב קרליץ עשוי להיות בכך איסור תורה, ואילו לדעת הרב שמואל הלוי ואזנר צידתם אסורה מדברי חכמים בלבד[10].
צידה בעקיפין
עריכהכל פעולה שיש בה משום ציד, גם בעקיפין כמו גם הכאת בעל חיים ופציעתו, באופן שאינו יכול להימלט מפאת חולשתו, נחשבת כצידה. (דבר זה שנוי במחלוקת ואינו מוכרח שעובר על מלאכת צידה אם אינו לוקח את הבע"ח [11]) גם אם צייד מרתיע בעל חיים וגורם לו להעצרות פתאומית, שעל ידה נתפס בעל החי, הוא עובר על איסור מהתורה אף על פי שלא גרם את הציד בפועל ממש, שכן דרך הציידים לעשות מעשים כגון אלו במהלך מלאכת הציד, ולכן מעשה זה כשלעצמו נכלל באיסור מלאכת צידה[12].
בעלי חיים מבויתים
עריכההשולחן ערוך פוסק שחיות ועופות המתגוררים בקרבת בני אדם כגון אווזים ותרנגולים, וחוזרים מעצמם לבית בעל הבית ומזונם מוטל על בעל הבית, אין בהם משום צידה, וזאת אם בעלי החיים לא מרדו ואינם בורחים מבעל הבית[13]. הרמ"א חולק עליו וסובר שאסור מדברי חכמים לתופסם, גם אם עושה זאת מחשש שיגָנבו, וכן פוסק המשנה ברורה. אולם בבהמות מבויתות לגמרי כגון פרות וכבשים כולם מסכימים שלא שייך איסור צידה, אלא אם כן מרדו בבעליהם[14]. וכן בימינו בכלב מבוית לא שייך איסור צידה[15].
לכן, אפילו אם הכלוב היה פתוח, והעופות נמצאים בתוך הכלוב, יש להזהר שלא לסגור את הכלוב. בעלי חיים שנקנו ועדיין לא התרגלו לבוא לבית בעליהם, הכנסתם לבית היא בכלל מלאכת צידה, מכיוון שמחוסרים צידה ואינן ניצודים[דרושה הבהרה] ועומדים מאליהם כמו בעלי החיים הבאים מאליהם לביתם[16].
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- הערך "צד", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- מאמרים בנושא צד, באתר ספריית אסיף
- איתן אדרעי, צידה בשבת, באתר כיפה, 4 בינואר 2007
- הלכות צד מאת הרב אליעזר מלמד באתר פניני הלכה.
הערות שוליים
עריכה- ^ ערוך השולחן או"ח סימן שטז, סעיף א.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק י', הלכה י"ט.
- ^ שולחן ערוך הרב סימן שטז סעיף א' ועוד
- ^ הכלל:”כל שבמינו נצוד חייב עליו, אין במינו נצוד פטור אבל אסור”.
- ^ שם סעיף ג'.
- ^ סימן שטז ס"ק טז.
- ^ תוספות רי"ד מסכת חגיגה דף יא עמוד א.
- ^ שולחן שלמה סימן שטז סעיף קטן כ; שמירת שבת כהלכתה פרק כז הערה קנד.
- ^ תחומין כרך יח.
- ^ הערות מהדורת דרשו למשנה ברורה סימן שטז.
- ^ סימן שט"ז, משנה ברורה
- ^ משנה ברורה סימן שט"ז ס"ק י'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ז, עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ד, עמוד א', שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שט"ז, סעיף י"ב.
- ^ דרכי משה סימן שטז אות ב; משנה ברורה סימן שטז סעיף קטן נט.
- ^ פניני הלכה שבת פרק כ הלכה ו
- ^ סימן שט"ז במשנה ברורה סעיף קטן נ"ח ובביאור הלכה שם.