פתיחת התפריט הראשי
רשת דיג
כלוב ללכידת חולדות עם לחם כפיתיון
ציד יוני בית, נתונה במחלוקת בין הפוסקים

מְלֶאכֶת הַצָּד (במקורות "מלאכת צידה") היא אחת מהמלאכות שהיו נעשות במשכן, ולכן היא נחשבת לאחת מל"ט אבות מלאכה בשבת. במשכן היו צדים תחשים כדי לפשוט את עורם לצורך יריעות המשכן. מלאכת צד אינה הריגה, כפי שאפשר להבין מהשימוש המקובל בעברית המודרנית, אלא עצם לכידת בעל-החיים.

הגדרת המלאכהעריכה

ציד היא פעולה המכניסה את בעל החי ממצב שבו הוא יכול להימלט, למצב שממנו הוא אינו יכול להימלט יותר, ותופסו אינו צריך לעשות פעולה נוספת כדי לתפסו. כך למשל, הכנסת דג לתוך כוס מים, ציד צבי ממקום שבו הוא משוחרר לתוך חדר קטן, אך לא ציד צבי לתוך מקום שממנו הוא יכול לברוח שוב ושוב ויש לעשות פעולות מיוחדות לתופסו, או העברת דג מים לבריכת מים[1].

ציד זבוביםעריכה

ציד זבובים אינו נחשב למלאכה מהתורה, וזאת על פי הכלל "כל שבמינו נצוד חייב עליו, אין במינו נצוד פטור אבל אסור". כלומר בעל חיים שצדים מכיוון שהוא שווה ערך בעודו ניצוד ומשתמשים בו לצורך אישי או למכירה, תפיסתו נקראת בשם ציד, אבל זבובים שאף אדם אינו צריך אותם, ואין בהם כל צורך ביתי או אישי, אין בתפיסתם חיוב מהתורה, אך צידם נאסרה על ידי חז"ל.

הטור פוסק שבזבובים אין צידה כלל, שכן מרוב קטנותם וזריזותם גם אם הם ניצודים, מיד כאשר יפתחו את התיבה הם יברחו, והרמ"א מביא את דבריו בשולחן ערוך[2] כ"יש מקילין", הב"ח והמגן אברהם כדעת הראשונים שהדבר נחשב לצידה, ולכן פסק המשנה ברורה שיש להחמיר להפריח את הזבובים כאשר ודאי שיש שם זבובים, ורק במקרה שהוא הפריח את הזבובים אין צורך לדקדק ולבדוק אם יש עוד זבובים.

פסק זה של המשנה ברורה, מיוסד על כך שהאיסור לתפוס זבוב כאשר הוא אינו מתכוון לכך אך ברור שהדבר יעשה, הוא מושג הידוע בהלכה פסיק רישיה. אחד הנידונים המצויים בפוסקים, היא במלאכת צידה. הט"ז מתיר לסגור תיבה שייתכן שיש בה זבובים, כי הדבר לא נחשב "פסיק רישיה", מכיוון שספק פסיק רישיה הוא כל מקרה שבו התוצאה אינה מוכרחת, ואם כן מקרה זה לא נחשב ל"פסיק רישיה", שמשמעותה - תוצאה ודאית, ולמרות הספק הוא מצד אי ידיעת האדם, המעשה מוכרח מצד עצמו.

אך המשנה ברורה[3] מחדש שייתכן שסברא זו של הט"ז היא באיסור מדרבנן, שכן ספק מדרבנן - הוא לקולא, אך כאשר מדובר במלאכה מהתורה יש להחמיר מספק, את פסקו זה הוא מביא בשם רבי עקיבא איגר.

צידה בעקיפיןעריכה

כל פעולה שיש בה משום ציד, גם בעקיפין כמו גם הכאת בעל חיים ופציעתו, באופן שאינו יכול להימלט מפאת חולשתו, נחשבת כצידה. גם אם צייד מרתיע בעל חיים וגורם לו להעצרות פתאומית, שעל ידה נתפס בעל החי, הוא עובר על איסור מהתורה למרות שלא גרם את הציד בפועל ממש, שכן דרך הציידים לעשות מעשים כגון אלו במהלך מלאכת הציד, ולכן מעשה זה כשלעצמו נכלל באיסור מלאכת צידה[4].

בעלי חיים המתגוררים ברפתעריכה

המחבר פוסק שבעלי חיים המתגוררים ברפת בלול או בבית, כמו כלבים המתגוררים בבית פרטי, אווזים ותרנגולים, שחוזרים מעצמם לבית בעל הבית ומזונם מוטל על בעל הבית, אין בהם משום צידה[5], וזאת אם בעלי החיים לא מרדו ואינם בורחים מבעל הבית. הרמ"א חולק עליו וסובר שאסור לתופסם, גם אם עושה זאת מחשש שיגָנבו, וכן פוסק המשנה ברורה.

לכן, אפילו אם הכלוב היה פתוח, והעופות נמצאים בתוך הכלוב, יש להזהר שלא לסגור את הכלוב. בעלי חיים שנקנו ועדיין לא התרגלו לבוא לבית בעליהם, הכנסתם לבית היא בכלל מלאכת צידה, מכיוון שמחוסרים צידה ואינן ניצודים[דרושה הבהרה] ועומדים מאליהם כאשר בעלי החיים הבאים מאליהם לביתם[6].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק י', הלכה י"ט.
  2. ^ שם סעיף ג'.
  3. ^ סימן שטז ס"ק טז.
  4. ^ משנה ברורה סימן שט"ז ס"ק י'.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ז, עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ד, עמוד א', שולחן ערוך סימן שט"ז סעיף י"ב.
  6. ^ סימן שט"ז במשנה ברורה סעיף קטן נ"ח ובביאור הלכה שם.