ויקיפדיה

מלחמת האזרחים באל סלוודור

מלחמת האזרחים באל סלוודור היא מלחמת אזרחים בת 12 שנים אשר התחוללה בין ממשלת אל סלוודור לבין FMLN – ארגון גג של קבוצות שמאל שגובו על ידי ממשלתו של פידל קסטרו וכמו כן בידי ברית המועצות.[1] הפיכה צבאית שהתרחשה במדינה ב-15 באוקטובר 1979 שלוותה בהרג של מוחים אנטי מהפכנים נחשבת לאירוע אשר פתח את מלחמת האזרחים. המלחמה לא הסתיימה באופן רשמי עד קריסתה של ברית המועצות כשב-16 בינואר 1992 הסכמי השלום של צ'אפולטפק שנחתמו במקסיקו סיטי סיימו את המלחמה באופן רשמי.[2] האו"ם דיווח כי במהלך הלחימה נהרגו 75 אלף אנשים כש-8000 אנשים נוספים נעלמו. המלחמה התאפיינה בין השאר בהפרות זכויות האדם, בעיקר חטיפות, עינויים, ורציחתם של חשודים באהדה ל-FMLN על ידי כוחות הביטחון של המדינה ובידי חוליות מוות פרה-צבאיות.[3][4][5]

מלחמת האזרחים באל סלוודור
תאריכים 15 באוקטובר 1979 – 16 בינואר 1992 (12 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום אל סלוודור עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ממשלת ארצות הברית התייחסה אל ממשלת אל סלוודור כבת ברית בשל המלחמה הקרה.[6] במהלך כהונותיהם של ג'ימי קרטר ורונלד רייגן ארצות הברית סייעה כלכלית בסכומים של מיליון עד שני מיליון דולר ביום על בסיס יום-יומי לממשלה האל סלבדורית.[7] ארצות-הברית סייעה גם באימון ובציוד לצבא. במאי 1983 דווח כי קצינים אמריקיאים עובדים עם הקצונה האל סלוודורית הבכירה ומקבלים החלטות אסטרטגיות וטקטיות.[8] ארצות הברית נימקה את עזרתה בכך שהמורדים קיבלו גיבוי מברית המועצות.[9] טקטיקות כנגד מורדים יושמו לרוב על ידי הממשלה האל-סלוודורית כנגד אזרחים לא לוחמים. האו"ם העריך כי לוחמי גרילה של FMLN היו אחראים לחמישה אחוזים של הזוועות אשר בוצעו בזמן מלחמת האזרחים כששמונים וחמישה אחוז מהזוועות בוצעו על ידי כוחות הביטחון האל-סלוודורים.[10] האחריות על מעשי הזוועות הופחתה על ידי חוק חנינה משנת 1993. אולם, ב-2016 בית המשפט העליון לצדק במדינה קבע כי בתיק Incostitucionalidad 44-2013/145-2013[11] שהחוק היה לא חוקתי ושממשלת אל סלוודור יכולה לתבוע חשודים בפשעי מלחמה.[12]

הרקע למלחמה

עריכה

אל-סלוודור חוותה זמן רב לפני המלחמה אי-שוויון חברתי.[13] בשלהי המאה ה-19 קפה נהיה יבול מכניס שהניב כמעט 95 אחוזים מהכנסות המדינה בשעה שהכנסות אלה הוגבלו לשני אחוזים מהאוכלוסייה. במשך הזמן, הוחרף הפער בין מחזיקי הקרקעות העשירים והרוב העני.[14] הפער המשיך לגדול בשנות העשרים בעקבות צניחת מחירי הקפה שנבעה מהתרסקות הבורסה בשנת 1929.[15][16] ב-1932 קמה המפלגה הסוציאליסטית המרכז אמריקאית והובילה התקוממות של חקלאים וילידים כנגד הממשלה. לימים התקוממות זו היא שתדלקה את תחילת מלחמת האזרחים. ה-FMLN נקרא למעשה על שם Farabundo Martí, אחד מממנהיגי ההתקוממות.[17] ההתקוממות דוכאה בצורה ברוטאלית במה שמכונה בהיסטוריה המקומית, הטבח, שלושה ימים בינואר 1932 אשר בהם נהרגו כמה עשרות אלפי מקומיים על ידי כוחות חמושים.[18] טבח זה אפשר בהמשך לדיקטטורה צבאית לקבל מונופול על הכוח הפוליטי באל-סלוודור תוך כדי הגנה על הדומיננטיות של אליטת הקרקעות.[18] התנגדות להסדר זה בקרב בני המעמד הבינוני, מעמד העובדים ועניי אל סלוודור גדלה לאורך ההמאה העשרים.[18]

סכסוך גבולות עם הונדורס כגורם למלחמה

עריכה

בשנת 1969 החליטה הונדורס על רפורמה אגררית. במסגרת הרפורמה חולקו חלקות האדמה שלה לאיכרי המדינה, ובשל כך גורשו איכרים סלוודורים שעבדו את האדמות במשך מספר דורות. ב-14 ביולי 1969 התעורר עימות חמוש בין אל סלוודר והונדורס כתוצאה מהסכסוך אודות ההגירה שנבע מהרפורמה. הקונפליקט אשר ידוע כמלחמת הכדורגל נמשך ארבעה ימים בלבד אך היו לו תוצאות ממושכות בחברה האל סלוודורית. המסחר בין אל סלוודור והונדורס שובש ויצר נזק כלכלי משמעותי לשתי האומות. 300,000 אל סלוודורים לערך נאלצו לעזוב את קרקעותיהם בשל המלחמה והוגלו לאל סלוודור. חזרה זו גרמה למהפך חברתי והחלו להישמע קולות שדרשו רפורמה בחלוקת האדמות גם באל סלוודור. קולות אלו העלו חשש כבד אצל ראשי הצבא באל סלוודור שפחדו מהקמת מיליציות חמושות. הממשלה לא יכלה לספק את צורכי האיכרים הגולים. המלחמה גם חיזקה את הצבא באל סלוודור והובילה לשחיתות מוגברת. בשנים שלאחר המלחמה הממשלה הגבירה את רכישות הנשק שלה ממקורות כמו ישראל, ברזיל, מערב-גרמניה וארצות הברית.[19]

בחירות 1972

עריכה

הבחירות הנשיאותיות בשנת 1972 נפגעו משחיתות אלקטורלית אשר בוצעה למען מועמד מפלגת הפיוס הלאומי-PCN, ארתורו ארמנדו מולינה. מולינה היה קולונל בצבא אל סלוודור. האופוזיציה למולינה נחשבה לחזקה הן מהשמאל והן מהימין. לרקע זה חשוב להוסיף כי באותה השנה, הגוף המרקסיסטי-לניניסטי, כוחות השחרור העממיים של Farabundo Martí Marxist–ה-(FPL) אשר נוסדו בשנת 1970 כשלוחה של המפלגה הקומוניסטית של אל סלוודור, החלה ביצוע פעולות גרילה בקנה מידה קטן. ארגונים אחרים כמו צבא המהפכה העממית, ERP החלו גם הם להתפתח. הגידול בהתקוממיות של השמאל החלו על רקע עליית מחירי האוכל וירידת התפוקה החקלאית שהוחרפו בשל משבר הנפט של 1973. תהליכים אלה החמירו את חוסר השוויון החברתי כלכלי שכבר היה בעיה קיימת בחברה האל סלודורית והוביל להגברת האי שקט. בתגובה, הנשיא מולינה הנהיג שורה של רפורמות חקלאיות שעסקה בחלוקה מחדש של חלקאות קרקעיות בקרב אוכלסיות החקלאים. הרפורמות כשלו בשל התנגדות של אצולת הקרקעות, כישלון אשר חיזק את חוסר שביעות הרצון מהממשלה.[20]

בחירות 1977

עריכה

בעשרים בפברואר 1977, PCN הביסו את איחוד ההתנגדות הלאומי בבחירות הנשיאותיות. כמו במקרה של 1972 התוצאות הושגו במרמה והוטו לטובת המועמד הצבאי גנרל קרלוס אומברטו רומרו. דווח כי כוחות סמי צבאיים ידועים לשמצה כגון הארגון דמוקרטי לאומני-(ORDEN) שמומנו על ידי המדינה השתמשו באיומי מצ'טות כנגד האיכרים על מנת שיצביעו למועמד הצבאי.[21] התקופה בין הבחירות לבין התחלת הכהונה הרשמית של הנשיא Romero באחד ביולי 1977 אופיינה במחאות מסיביות מהתנועה הפופולרית שנתקלו בדיכוי המדינה. ב-28 בפברואר 1977, קהל של מפגינים פוליטיים התכנס בסן סלוודור להפגין כנגד שחיתות הבחירות. כוחות ביטחון אשר הגיעו למקום פתחו באש ללא הבחנה. בטבח נהרגו הן מפגינים והן עוברי אורח. מספר ההרוגים באירוע מוערך בין 200[22] ל-1,500.[23] הנשיא מולינה האשים את ההפגנות בקומוניסטים זרים ומייד הגלה מספר חברי מפלגת UNO בכירים מהמדינה.[24] הדיכוי הומשך אחר ההכתרה של הנשיא כשהממשלה החדשה הכריזה על מצב חירום והשהתה את החירויות האזרחיות. באזורים הכפריים האליטה האגררית ייסדה וארגנה חוליות מוות סמי צבאיות כגון הכוחות החמושים של רגאלדו-(FAR). כוחות אשר היו ידועים לשמצה והונהגו על ידי הקטור רגאלדו. בשעה שחוליות המוות היו בתחילה אוטונומיות מצבא המדינה ומורכבות בעיקר מאזרחים, (ה-FAR לצורך העניין התפתחה מתוך תנועת הצופים). במהרה קיבלו את החסות של סוכנות המודיעין הלאומית המקומית. הם הונהגו על ידי מיג'ור Roberto D'Aubuisson ונהיו חלק משמעותי ממנגנוני הדיכוי של המדינה אשר רצחו אלפי מנהיגי איגודים, פעילים וכן תלמידים ומורים אשר הביעו סימפתיה לשמאל. [25] עדות לזוועות התקופה ניתן למצוא בתיעודים של '''העזרה החוקית הנוצרית, משרד סיוע חוקי במשרד הארכיבישוף והקבוצה המובילה באל סלוודור למען זכויות אדם באותה התקופה. בתיעודם נכתב כי 687 אזרחים נרצחו על ידי הצבא בשנת 1978. ב-1979 עלה מספר ההרוגיםל-1,796.[26][23]1–2, 222 הדיכוי בכח, הניע רבים בכנסיה הקתולית להוקיע את הממשלה. תגובת הממשלה היתה דיכוי הכמורה.[27]

הפיכה, דיכוי והתקוממות: 1979–1981

עריכה

הפיכה צבאית אוקטובר 1979

עריכה

עם התגברות המתיחות והגעה למצב של סף מרד, החונטה הצבאית אזרחית JRG הדיחה את הנשיא רומרו ב-15 באוקטובר 1979. בארצות הברית עלה חשש כי אל סלוודור כמו קובה וניקרגואה לפני כן יתדרדרו להפיכה קומוניסטית.[28] בשל כך, שלטונו של ג'ימי קארטר תמך בממשלה הצבאית החדשה בעצמה רבה תוך כדי תקווה לייצוב המדינה.[29] בשעה שקרטר סיפק תמיכה מסויימת לממשלה, שלטונו של רונאלד ריגן העלה בצורה ניכרת את התמיכה הכספית באל סלודור.[30] ב-1984 הוציאה ממשלתו של ריגן כמעט ביליון דולר בסיוע למדינה.[31] ה-JRG הנהיג רפורמת קרקעות שהגבילה את בעלות הקרקעות ל-100 הקטרים לכל היותר. בנוסף, הולאמו הבנקים, הקפה ותעשיית הסוכר. נקבעו בחירות לפברואר 1982 ופוזרה יחידת המוות הפרה-צבאיות הפרטית-(ORDEN) בשישה בנובמבר 1979.[32] רפורמת הקרקעות התקבלה בעוינות בקרב אליטת הקרקעות והצבא המקומי אשר ביקשו לשבשו ישר עם תחילתו. בעלי קרקעות עשירים בשעה שהבינו את כוונת הממשלה לחלק את האדמות לאיכרים ולארגן קואופרטיבים, החלו להרוג את משק החי שלהם ולהעביר ציוד חקלאי בעל ערך לגואטמלה שם החזיקו קרקעות נוספות. בנוסף, רוב מנהיגי הקואופרטיבים באיזורים הכפריים נרצחו או "נעלמו" זמן קצר בחירתם וחשיפתם לרשויות.[33] ה-Socorro Jurídico תיעד זינוק רציני בהריגות הממשלתיות מ-234 בפברואר 1980 ל-487 חודש אחר כך. בעקבות לחץ צבאי, שלושת החברים האזרחים בחונטה פרשו בשלושה בינואר 1980 ביחד עם עשרה מתוך אחד עשר שרי הקבינט. ב-22 בינואר 1980, המשמר הלאומי תקף הפגנה שלווה, הרג בסביבות החמישים משתתפים ופצע מאות נוספים.[32] ב-6 בפברואר, שגריר ארצות הברית, Frank Devine הודיע למחלקת המדינה כי הימין הקיצוני מחמש את עצמו והתכוננות לעימות שבו ציפה בבירור להתחבר לצבא.[34][35]

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא מלחמת האזרחים באל סלוודור בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Oñate, Andrea (15 באפריל 2011). "The Red Affair: FMLN–Cuban relations during the Salvadoran Civil War, 1981–92". Cold War History (journal). 11 (2): 133–154. doi:10.1080/14682745.2010.545566. S2CID 153325313. נבדק ב-12 בפברואר 2023. {{cite journal}}: (עזרה)
  2. ^ "Chapultepec Peace Agreement" (PDF). UCDP. נבדק ב-19 בפברואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Report of the UN Truth Commission on El Salvador (Report). United Nations. 1 באפריל 1993. {{cite report}}: (עזרה)
  4. ^ "'Removing the Veil': El Salvador Apologizes for State Violence on 20th Anniversary of Peace Accords". NACLA. נבדק ב-2 במרץ 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ "El Salvador's Funes apologizes for civil war abuses". Reuters. 16 בינואר 2010. נבדק ב-2 במרץ 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ Danner, Mark (1993). The Massacre at El Mozote. Vintage Books. pp. 9. ISBN 067975525X.
  7. ^ El Salvador, In Depth: Negotiating a settlement to the conflict. Uppsala Conflict Data Program Conflict Encyclopedia. Uppsala, Sweden: Uppsala University. אורכב מ-המקור ב-19 באוקטובר 2013. נבדק ב-24 במאי 2013. While nothing of the aid delivered from the US in 1979 was earmarked for security purposes, the 1980 aid for security only summed US$6.2 million, close to two-thirds of the total aid in 1979. {{cite book}}: (עזרה)
  8. ^ "philly.com: The Philadelphia Inquirer Historical Archive (1860–1922)" – via nl.newsbank.com.(הקישור אינו פעיל)
  9. ^ Stokes, Doug (9 באוגוסט 2006). "Countering the Soviet Threat? An Analysis of the Justifications for US Military Assistance to El Salvador, 1979–92". Cold War History. 3 (3): 79–102. doi:10.1080/14682740312331391628. S2CID 154097583. נבדק ב-13 בפברואר 2023. {{cite journal}}: (עזרה)
  10. ^ "Truth Commission: El Salvador". 1 ביולי 1992. נבדק ב-7 באפריל 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  11. ^ "Incostitucionalidad 44-2013/145-2013" (PDF) (בספרדית). Supreme Court of Justice of El Salvador. 13 ביולי 2016. נבדק ב-3 בספטמבר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ COHA (25 ביולי 2016). "El Salvador's 1993 Amnesty Law Overturned: Implications for Colombia". {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ "Inevitable Revolutions: The United States in Central America"
  14. ^ Haggerty, Richard A. (1990). El Salvador: A Country Study. Headquarters, Department of The Army. p. 306.
  15. ^ "El Salvador en los años 1920–1932" (בספרדית). 8 בינואר 2007. ארכיון מ-15 בספטמבר 2008. נבדק ב-14 בספטמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Armed Forces of El Salvador. "Revolución 1932" (בספרדית). אורכב מ-המקור ב-19 ביוני 2008. נבדק ב-14 בספטמבר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ Little, Michael (1994). A war of information : the conflict between public and private U.S. foreign policy on El Salvador, 1979–1992. University Press of America. ISBN 9780819193117.
  18. ^ 1 2 3 Taylor, Robert; Vanden, Harry (בספטמבר 1982). "Defining Terrorism in El Salvador: La Matanza". The Annals of the American Academy of Political and Social Science. 463: 106–118. doi:10.1177/0002716282463001009. S2CID 145461772. {{cite journal}}: (עזרה)
  19. ^ Haggerty, Richard A. (בנובמבר 1988). "Foreign Military Influence and Assistance". El Salvador: A Country Study (PDF). Federal Research Division Library of Congress. pp. 223–224. {{cite book}}: (עזרה)
  20. ^ Walter, Williams (1997). Militarization and Demilitarization in El Salvador's Transition to Democracy. p. 90.
  21. ^ Armstrong, Robert / Shenk, Janet. El Salvador: The Face of Revolution (Boston: South End Press, 1982), 163.
  22. ^ Whitfield, Teresa (1995). Paying the Price: Ignacio Ellacuría and the Murdered Jesuits of El Salvador. Philadelphia: Temple University Press. ISBN 9781566392532.
  23. ^ 1 2 President Molina blamed the protests on "foreign Communists" and immediately exiled a number of top UNO party members from the country. Dunkerley, James (1982). The Long War: Dictatorship and Revolution in El Salvador. pp. 106–107.
  24. ^ Dunkerley, James (1982). The Long War: Dictatorship and Revolution in El Salvador. pp. 106–107.
  25. ^ Stanley, 2012, p. 120
  26. ^ Socorro Jurídico Cristiano
  27. ^ Library of Congress. Country Studies. El Salvador. Background to the Insurgency. [1]
  28. ^ Gettleman, Marvin (1987). El Salvador : Central America in the new Cold War. New York: Grove Press. ISBN 0394555570.
  29. ^ Rabe, Stephen (2016). The killing zone : the United States wages Cold War in Latin America. New York: Oxford University Press. ISBN 9780190216252.
  30. ^ Pastor, Robert (Winter 1984). "Continuity and Change in U.S. Foreign Policy: Carter and Reagan on El Salvador". Journal of Policy Analysis and Management. 3 (2): 175–190. doi:10.1002/pam.4050030202.
  31. ^ McMahan, Jeff (1985). Reagan and the world : imperial policy in the new Cold War. New York: Monthly Review Press. ISBN 085345678X.
  32. ^ 1 2 Report of the UN Truth Commission on El Salvador. 1 באפריל 1993. p. 27. {{cite book}}: (עזרה)
  33. ^ NACLA, Revolution Brews cited in McClintock 1985, p. 270
  34. ^ United States Embassy in San Salvador, cable 02296, 31 March 1980. The Washington Post, 31 March 1980.
  35. ^ National Security Archives, El Salvador: The Making of US Policy, 1977–1984, p. 34.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מלחמת_האזרחים_באל_סלוודור&oldid=39088085"