היסטוריה של דרום אפריקה
מחקר תולדותיה של דרום אפריקה מעיד על מיליוני שנים של קיום אנושי במקום. הפרהיסטוריה של האזור הידוע כיום כדרום אפריקה היא בין הארוכות בעולם. האזור אוכלס על ידי כמה מיני אוסטרלופיתקוס כבר לפני כשלושה עד ארבעה מיליון שנה. לפני כמאה אלף שנה הופיע באזור האדם המודרני, יחד עם כמה מהעדויות הקדומות בעולם לשפה ושימוש בסמלים. דרום אפריקה אוכלסה על ידי ציידים-לקטים בושמנים עד למאות הראשונות לספירה, כאשר הגיעו לאזור קבוצות רבות של חקלאים מבני בנטו, ובמידה רבה דחקו ממנה את הבושמנים.
ההיסטוריה הכתובה של האזור מתחילה עם הגעתם של מגלי העולם האירופיים הראשונים. אף על פי שהפורטוגזים היו האירופאים הראשונים לגלות את דרום אפריקה, הם לא התיישבו בה. ב-1652 הקימו ההולנדים תחנת אספקה בכף התקווה הטובה בדרכם לבטאוויה וממנה, בירתה של המושבה ההולנדית של איי הודו המזרחית באי ג'אווה. תחנה זו התפתחה במהירות למושבת הכף. בשנים הבאות הגיעו למושבה מהגרים אירופאים רבים אשר קבעו בה את מקום מגוריהם. רובם של המהגרים הגיע מהולנד, הפטרון של המושבה. בקרב המתיישבים התפתחו לאורך השנים תרבות ייחודית ואף מגמות בדלניות, ועד מהרה הם כינו את עצמם אפריקאנרים. בריטניה כבשה את מושבת הכף מההולנדים בסוף המאה ה-18, וזו הפכה למושבה בריטית. על רקע שורה של עימותים שפרצו בין האפריקאנרים לשלטון הבריטי החדש, ולנוכח הגירה בריטית נרחבת למושבה אשר שינתה את צביונה ההולנדי; בראשית המאה ה-19 עזבו רוב האפריקנרים את מושבת הכף והחלו לנדוד צפונה, במסגרת מה שיכונה לימים הטרק הגדול. תוך זמן קצר הקימו האפריקאנרים שתי רפובליקות עצמאיות שהשתרעו צפונה מהמושבה הבריטית: מדינת אורנג' החופשית והרפובליקה הדרום-אפריקאית (רפובליקת הטרנסוואל). שתי מדינות אלו התקיימו לצד המושבה הבריטית במשך כמה עשרות שנים, עד לראשית המאה ה-20. בשנת 1902, עם הפסדן במלחמת הבורים, עימות ארוך ועקוב מדם עם האימפריה הבריטית, הרפובליקות האפריקאנריות חדלו מלהתקיים ושטחן סופח לאימפריה.
בשנת 1910, עם הקמת איחוד דרום אפריקה, זכתה דרום אפריקה לעצמאות. עם זאת היא נותרה תחת השפעה בריטית, הייתה חברה בחבר העמים הבריטי ורשמית אף הייתה כפופה למלוכה הבריטית. על בסיס זה דרום אפריקה נלחמה לצידה של בריטניה במלחמת העולם הראשונה וגם בזו השנייה. באיחוד דרום אפריקה, בדומה למה ששרר במושבות הבריטיות וברפובליקות האפריקאנריות קודם הקמת האיחוד, השחורים לא זכו למעמד של אזרחים. ברם, עיקר המאבקים הפוליטיים התנהלו בין האוכלוסייה האפריקאנרית לבין זו דוברת האנגלית. בעשורים הראשונים להקמת איחוד דרום אפריקה האוכלוסייה האנגלית החזיקה ברוב מוסדות השלטון, אך בשנת 1948 עלתה לשלטון המפלגה הלאומית על בסיס מצע של אפליה גזעית, אשר התבססה בעיקר על קולות אפריקאנרים. המפלגה הלאומית הנהיגה בדרום אפריקה את מה שלימים נודע כאפרטהייד - מדיניות אשר קיבעה את ההפרדה הגזעית במדינה ואף הקצינה אותה. אל מול ביקורת בינלאומית גוברת, פרשה דרום אפריקה בשנת 1961 מחבר העמים הבריטי, והכריזה על עצמה כרפובליקה. הקונגרס הלאומי האפריקני היה הארגון השחור הפעיל ביותר נגד האפרטהייד באותן השנים, ולאחר שני עשורים של דיכוי ובעיות כלכליות, בוטל האפרטהייד בידי הנשיא פרדריק וילם דה קלרק ב-1992. הבחירות הרב-גזעיות הראשונות בדרום אפריקה נערכו ב-1994, ובעקבותיהם נבחר נלסון מנדלה, מנהיג הקונגרס, לנשיאות. מאז דרום אפריקה היא דמוקרטיה רב-גזעית.
לפני הקולוניזציה עריכה
פרהיסטוריה מוקדמת עריכה
ערך מורחב – ערש המין האנושי
דרום אפריקה היא אחד מהאזורים הידועים ביותר במחקר הפרהיסטורי העולמי, בזכות שפע של עדויות פליאונטולוגיות וארכאולוגיות. אזור דרום אפריקה היה מיושב על ידי אוסטרלופיתקים כבר לפני כשלושה עד ארבעה מיליון שנה.[1][2] זהו המקום בו נתגלו לראשונה המינים אוסטרלופיתקוס אפריקנוס ואוסטרלופיתקוס סדיבה, קופי-אדם הולכי על שתיים שהיו בין אבותיו של האדם. אוכלוסיות אדם מהמין הומו ארקטוס התיישבו באזור וחיו כציידים-לקטים החל מלפני כמיליון שנה, בתקופת האבן הקדומה האפריקאית (המקבילה בערך לתקופה הפלאוליתית התחתונה). בערך לפני כמאה אלף שנה או יותר, בתקופת האבן התיכונה האפריקאית, החליף אותו ההומו סאפיינס.[3] בתקופה זו, המקבילה לתקופה הפלאוליתית התיכונה של איראסיה, הופיעו במערות בדרום אפריקה כמה מהעדויות הקדומות בעולם לחשיבה מודרנית העושה שימוש בסמלים, כגון שימוש בקונכיות כחרוזים, שימוש במינרל אוכרה, ייצור חודי חניתות מורכבים ואיסוף שיטתי של משאבי ים.[4][5] הממצא הבולט ביותר בהקשר זה הוא פיסת אוכרה עם חריתות בדגם מסוים ממערת בלומבוס, שגילו כ-70,000 שנה והוא בין העדויות הראשונות בעולם לאמנות.[6]
בתקופת האבן המאוחרת האפריקאית, החל מלפני כ-40,000 שנה, תושבי דרום אפריקה היו כנראה אבותיהם של בני השבטים הקויסאנים הידועים מהתקופה ההיסטורית. לפני כ-2,500 שנה, החלו חלק מהבושמנים לאמץ טכניקות חקלאיות פרימיטיביות שונות, ועקב כך ציד ולקט פינו בקרבם את מקומם במשך הזמן למרעה כפעילות הכלכלית העיקרית, עם עדרים קטנים של בקר. על בסיס תמורה כלכלית זו נחלקו הקויסאנים לשתי קבוצות עיקריות: הסאן אשר שימרו את אורח החיים הנוודי ואת הציד והלקט, והקוי קוי אשר הפכו לאנשי מרעה. בעקבות מעברם של הקוי קוי לחקלאות, כתוצאה כך התפתחו מבנים חברתיים היררכיים מורכבים יותר בקרב קויסאנים אלו, ועם השנים החלה כל קבוצה לפתח מערכת מנהגים שונה. בהמשך היגרו רוב בני הקוי קוי אל אזורי החוף בכלל ובפרט לאזור הסובב את כף התקווה הטובה. רוב בני הסאן נשארו בפנים הארץ. בעוד יש הרואים בשתי קבוצות אלו עמים נפרדים, מקובל בקרב חוקרים רבים להתייחס אליהם כאל קבוצה אתנית אחת, "הקויסאנים", קבוצה בעלת שתי תצורות שונות שאופיים הוא בעיקר טכני והמעבר ביניהם הוא דינאמי.[7]
התפשטות הבנטו עריכה
במהלך המאות הראשונות לספירה, חייהם של הקויסאנים, התושבים הקדומים של דרום אפריקה, השתנו באופן קיצוני. באותה התקופה החלה הגירה מאסיבית של בני בנטו לדרום אפריקה. חדירתם של הבנטו לדרום אפריקה הייתה הפרק האחרון במהלך דמוגרפי גדול יותר - הגירתם של הבנטו מצפון אפריקה הטרופית דרומה. הגעתם של הבנטו לדרום אפריקה נפרסה על פני מאות שנים, ונעשתה באופן הדרגתי.[8] בניגוד לקויסאנים, בני הבנטו עסקו לא רק בגידול בעלי חיים מבויתים, אלא גם בחקלאות מפותחת יותר אשר כללה בין השאר גידול חיטה. מיומנויות חקלאיות מתקדמות יחסית אלו הביאו בני הבנטו מצפונה של אפריקה. לצד חקלאות הם גם השתמשו בברזל. הם היו יושבי קבע והתגוררו בכפרים.
הגם שבני הבנטו היו נחשבים לחזקים יותר מהקויסאנים, הבנטו סבלו מפיצול רב ובדרך כלל נעדרו מוסדות מדיניים מפותחים. יוצאת דופן הייתה ממלכת מפונגובווה - ממלכת בנטו קטנה שהשתרעה בצפונה של דרום אפריקה של ימינו. ממלכת מפונגובווה נוסדה במהלך המאה ה-9 והתקיימה פחות או יותר במקביל לתקופת קיומה של ממלכת זימבבואה הגדולה, הממוקמת כשלוש מאות קילומטרים צפונה משם. מפונגובווה נחשבת למדינה הילידית הראשונה בדרום אפריקה ועדויות ארכאולוגיות מראות שהיא הייתה מרכז סחר בינלאומי גדול. סחורות שונות, לרבות ברזל, נחושת וזהב, יוצאו ממנה דרך נמלי מזרח אפריקה אל חצי האי ערב, הודו וסין. כתוצאה מסיבות עלומות במהלך המאה ה-13 שקעה הממלכה וחדלה מלהתקיים.[9]
עקב ההגירה המאסיבית של בני הבנטו לדרום אפריקה הצטמצם משקלה של האוכלוסייה הקויסאנית באזור. הקויסאנים נאלצו לעזוב את שטחיהם בפנים הארץ ובחופיה, ונעו בעיקר אל עבר המדבריות בצפון דרום אפריקה ובנמיביה של ימינו. מגמה זו של קריסת החברה הקויסאנית הקצינה עוד יותר עם הגעת האדם הלבן לדרום אפריקה כאלף שנה מאוחר יותר. בעוד בראשית המאה ה-17 חיו ברחבי דרום אפריקה כמאה אלף בושמנים, מספרם כיום עומד על כעשרת אלפים בלבד. רובם נכחדו עקב המחלות שהפיצו המתיישבים האירופים, אשר הבושמנים לא היו חסינים להן.[10]
רובם ככולם של השחורים בדרום אפריקה הם צאצאים ישירים של בני הבנטו. אלו מחולקים ביניהם לכמה קבוצות אתנו-שבטיות עיקריות: בני הנאגוני (זולו, קוסה, סוואזי ונדבלה) אשר התיישבו באזור החוף המזרחי, הסותו-צוואנה (צוואנה, פדי ובסותו) אשר התיישבו במרכז פנים הארץ, ועמי הוונדה והצונגה אשר התיישבו בקצה הצפון-מזרחי של דרום אפריקה, סמוך לגבול זימבבואה של ימינו. אז כמו היום, מבין כלל הקבוצות, בני הנאגוני היו הדומיננטיים, ובמיוחד הזולו והקוסה שמביניהם.
קולוניזציה עריכה
מסעות אירופאיים עריכה
רק מעט ידוע על דרום אפריקה בתקופה שלפני הגעת האירופאים הראשונים. מגלי הארצות הראשונים שהגיעו לדרום יבשת אפריקה היו הפורטוגזים, שנמשכו לדרום בתקווה למצוא נתיב ימי להודו ולאסיה, על מנת להחליף את נתיבי היבשה היקרים דרך אסיה המרכזית. ב-1487 ברתולומיאו דיאס וקבוצה קטנה של אנשיו חלפו על פני כף סלעי וסוער, וקראו לו כף התקווה הטובה (Cabo da Boa Esperança בפורטוגזית). לאחר שתים עשרה שנה, ב-1498, הגיע ואסקו דה גאמה לאותו מקום, ולאחר מכן המשיך רחוק יותר לכיוון צפון מזרח, במעלה האוקיינוס ההודי. בדרכו להודו, הוא נחת בחוף וחקר חלקים לא ידועים של מזרח אפריקה באזור שהוא היום מוזמביק.
אף שהפורטוגזים התגאו בהצלחתם ב"כיבוש" הכף, לא היה להם עניין בהתיישבות שם. האקלים הקשה וקו החוף הסלעי היו מסוכנים לספינותיהם, ורבים מהנסיונות שלהם לסחור עם בני החויחוי המקומיים הסתיימו בעימותים. חוף המוזמביק היה אטרקטיבי יותר, עם מפרצים נוחים שיכלו לשמש כתחנות ולקשרים עם עפרות הזהב המצויות בפנים הארץ.
לא היו לפורטוגזים מתחרים רבים באזור עד לסוף המאה ה-16, אז החלו האנגלים וההולנדים להתחרות בהם על נתיבי הסחר למזרח. תנועת הספינות סביב הכף גדלה, והוא נעשה למקום עצירה קבוע לצוותים חולים ועייפים. ב-1647 נטרפה ספינה הולנדית ב"מפרץ השולחן" הנמצא למרגלות הר השולחן בחוף קייפטאון. ניצולי הצוות, האירופאים הראשונים שניסו להתיישב באזור, בנו מבצר וגרו בו במשך שנה עד שחולצו. זמן קצר לאחר מכן החליטה חברת הודו המזרחית ההולנדית לייסד שם התיישבות קבועה. לחברה, אחת מהחברות הגדולות באירופה שסחרו עם הודו והמזרח, לא הייתה כל כוונה ליישב את האזור, אלא רק לייסד בסיס בטוח, שבו יוכלו הספינות החולפות למצוא מעגן ולקבל אספקה טרייה של בשר, פירות וירקות. למטרה זו נשלחה משלחת מהחברה תחת פיקודו של יאן ואן ריבק, שהגיעה ל"מפרץ השולחן" ב-6 באפריל 1652.
ההתיישבות ההולנדית עריכה
- ערך מורחב – מושבת הכף ההולנדית
ההתיישבות ההולנדית התקשתה לבסס יחסי שכנות ומסחר טובים עם בני החויחוי המקומיים, יחסים שהיו כורח המציאות כדי למלא את ייעודה כתחנת אספקה. המתיישבים החדשים צריכים היו לעסוק בגידולים חקלאיים, אך התקשו לגייס את הידיים העובדות הנדרשות לכך. כדי לפתור את הבעיה, הוחלט לשחרר מספר קטן של הולנדים מהחוזים שלהם על מנת שייסדו חוות, וימכרו להתיישבות החברה מיבולם. סידור זה היה מוצלח ביותר, וסיפק כמות מספקת של פירות, ירקות, חיטה ויין, ובהמשך גם בעלי חיים. הקבוצה הקטנה של חוואים חופשיים גדלה בהתמדה, ושטחי החוות התרחבו בהדרגה צפונה ומזרחה לשטחי בני החויחוי.
רוב החוואים היו ממוצא הולנדי ונמנו על הכנסייה הקלווניסטית ההולנדית, אך היו ביניהם גם גרמנים רבים. ב-1688 הצטרפו להולנדים ולגרמנים הוגנוטים צרפתים, אף הם קלוויניסטים, שנמלטו מרדיפות דתיות בצרפת הקתולית תחת לואי הארבעה עשר.
בנוסף לייסוד מערכת החוואים החופשיים, החלו ואן ריבק וחברת הודו המזרחית ההולנדית לייבא מספר גדול של עבדים, בעיקר ממדגסקר ואינדונזיה. בנות עבדים אלה התחתנו לעיתים עם המתיישבים ההולנדים או שנוצלו מינית על ידם, וצאצאיהם נודעו כצבעונים. בעזרת עובדים נוספים אלה התרחבו האזורים שהוחזקו בידי החברה לצפון ולמזרח, בהם עימותים עם בני החויחוי היו בלתי נמנעים. בני החויחוי גורשו מאדמותיהם המסורתיות, מתו בשל מחלות שהאירופאים הביאו עמהם, ונהרגו בנשקם החם של האירופאים בניסיונותיהם להילחם – והם אכן ניסו להילחם, במספר מלחמות גדולות ובהתנגדות גרילה שנתמשכו עד למאה ה-19. לרוב אלה שנותרו לא הייתה ברירה אלא לעבוד עבור האירופאים, תחת חוזים מנצלים שהיו שונים אך במעט מעבדות. במשך הזמן התערבבו הקויסאנים, הבוסים האירופאים שלהם והעבדים המיובאים אלה באלה, וצאצאיהם הם האוכלוסייה הצבעונית של היום.
בין קבוצות החויחוי הידועות ביותר היו בני הגריקה, שבמקור התגוררו לאורך החוף המערבי בין מפרץ סנט הלנה ורכס סדרברג. בסוף המאה ה-18 הם הצליחו להשיג רובים וסוסים והתקדמו לכיוון צפון-מזרח. בדרך הצטרפו אליהם קבוצות של קויסאנים, צבעונים, ואפילו לבנים, ותוך זמן קצר יצאו להם מוניטין ככוח צבאי חזק. לבסוף הגיעו לרמה באזור קימברלי, שם כבשו לעצמם טריטוריה שנודעה כגריקאלנד.
הבורים מתגבשים כעם עריכה
- ערך מורחב – אפריקאנרים
עם התפשטות החוואים לאזורים הרחוקים יותר בצפון ובמזרח, החלו רבים מהם לאמץ לעצמם אורח חיים נווד-למחצה, במידה מסוימת דומה לזו של בני החויחוי אותם החליפו. בנוסף לעדרים, למשפחה היו בדרך כלל עגלה, אוהל, תנ"ך וכמה רובים. לאחר שהתיישבו בנו צריף מלבני בוץ, שלעיתים היה ממוקם במרחק כמה ימי נסיעה מהאירופאי הקרוב ביותר. אלה היו ה"טרקבור" (trekboer - איכרים נודדים, מונח שאחר כך קוצר ל"בורים") הראשונים, מבודדים, עצמאיים לחלוטין משלטון רשמי, ובעלי יכולת מדהימה לספק את צורכיהם בכוחות עצמם. אורח החיים הקשוח שלהם יצר אינדיבידואליסטים אמיצים, שהכירו את הטבע באופן אינטימי, וביססו את חייהם על מקור ההדרכה העיקרי שלהם – התנ"ך. מוצאם ההולנדי, הגרמני והצרפתי נשכח, והם התגבשו כעם חדש עם תרבות משלו, חדור אמונה חזקה באל ובתנ"ך, שראה עצמו מושרש בערבות אפריקה.
ההתיישבות הבריטית עריכה
.svg)
- ערך מורחב – מושבת הכף הבריטית
עם סיומה של המאה ה-18 החל הכוח ההולנדי לדעוך, ובריטניה נכנסה למלא את הוואקום. הבריטים תפסו את הכף כדי שלא ייפול לידיים צרפתיות, החזירו אותו לזמן קצר להולנדים, לפני שניכסו סופית את האזור לעצמם ב-1814.
באותה תקופה היו במושבה 25,000 עבדים, 20,000 מתיישבים לבנים, 15,000 קויסאנים, ו־1,000 עבדים שחורים משוחררים. הכוח היה בידי האליטה הלבנה בקייפטאון, והבדלה בין אנשים על בסיס גזע הייתה מושרשת עמוקות. מחוץ לקייפטאון וסביבתה אכלסו נוודים לבנים ושחורים את הארץ.
כמו ההולנדים לפניהם, לבריטים בתחילה לא היה עניין במושבת הכף לבד מהנמל האסטרטגי. אחת המשימות הראשונות שלהם הייתה לפתור ויכוח גבולות בין הבורים לשבט הקוסה, על הגבול המזרחי של המושבה. ב-1820 כ-5,000 מהגרים בריטים מהמעמד הבינוני, בעיקר סוחרים ואנשי עסקים, שוכנעו לעזוב את בריטניה ולהתיישב על חלקות אדמה בין הקבוצות הלוחמות כדי להוות אזור חיץ. התוכנית הייתה לא מוצלחת בעליל, ועד 1823 כבר נסוגו כמעט מחצית המתיישבים לערים, בעיקר לגרהמסטאון ופורט אליזבת.
אף שלא עזרו כלל ביישוב מחלוקת הגבולות, תוספת המתיישבים חיזקה את הנוכחות הבריטית באזור, וסדקה את האחדות היחסית של דרום אפריקה הלבנה. בעוד שעד לאותה תקופה הבורים ורעיונותיהם היו בלעדיים וללא תחרות, הרי שכעת היו שתי קבוצות לשוניות ושתי תרבויות. נוצרה תבנית שעל פיה דוברי האנגלית היו עירוניים ששלטו בפוליטיקה, במסחר, במכרות ובייצור, ואילו הבורים, שהיו פחות משכילים, היו מוגבלים לחוות שלהם.
הפער בין המתיישבים הבריטים והבורים התרחב עוד יותר עם ביטול העבדות בבריטניה ומושבותיה ב-1833, צעד שהבורים ראו אותו כמתריס נגד הסדר האלוהי של הגזעים. אולם השמרנות של המתיישבים הבריטים ותחושת העליונות הגזעית שלהם מנעה רפורמה רדיקלית, וב-1841 הועבר חוק שהנציח את שליטת הלבנים במושבת הכף. בינתיים גדל מאוד מספר הבריטים בקייפטאון, וכן באזור שממזרח למושבה (כיום מחוז הקייפ המזרחי), בנטאל, ולאחר גילוי זהב ויהלומים - בחלקים מטרנסוואל, בעיקר סביב מחוז חאוטנג של היום.
מלחמות והתפשטות עריכה
מפקאנה והשמדה עריכה
- ערכים מורחבים – ממלכת זולו, מפקאנה
על רקע תהליכי ההתיישבות האירופית, הגיעה תקופה של סבל רב בקרב העמים האפריקאיים באזור. תקופה זו כ"מפקאן" (חיסול) בשפת הזולו, וכ"דיפאקאן" ("הגירה כפויה") בשפת הסותו.
שורשי המפקאנה שנויים במחלוקת, אך בולטות מספר התרחשויות. אחת החשובות שבהן היא עלייתה של ממלכת זולו רבת העוצמה. בתחילת המאה ה-19 החלו שבטי נגוני בנטאל לעבור מאסופת ממלכות בודדות למדינה ממורכזת ומיליטריסטית. הכוח מאחורי השינוי הזה היה שאקה זולו, בנו של מנהיג שבט זולו הקטן. שאקה, שאת דרכו החל כמנודה, הוכיח עצמו בקרב כלוחם ומצביא דגול והצליח לגבש עוצמה בידיו. הוא גיבש צבאות גדולים, וזעזע את הרעיונות המסורתיים המקובלים בכך שהציב בראשי הלוחמים קצינים שלו במקום את ראשי השבטים המסורתיים. לאחר מכן החל במערכה של כיבוש ושלטון טרור: אלה שעמדו בדרכו נמכרו כעבדים או נרצחו. אפילו ה"אימפיס" (יחידות לוחמות) שלו היו נתונות לחוקים דומים: כישלון בקרב פירושו מוות.
שלא במפתיע, שבטים שהיו בדרכו של צבאו של שאקה ברחו, ולאחר מכן הפכו לתוקפנים כלפי שכניהם. גל הטרור והנדידות התפשט בכל דרום אפריקה, ואף מעבר לה, והותיר אחריו מוות והרס. הוא אף שימש כזרז ליצירת מספר ישויות מדיניות, שהבולטות ביניהן הן סותו (כיום מדינת לסוטו) והסוואזי (כיום מדינת סוואזילנד).
ב-1828 נהרג שאקה בידי אחיו-למחצה, דינגן ואומתלנדה. דינגן, שהיה החלש יותר, נעשה למלך, והפחית את המשמעת הצבאית תוך שהוא ממשיך בדיקטטורה שלו. דינגן גם ניסה למסד יחסים עם הסוחרים הבריטים על חוף נטאל, אך השתלשלות האירועים הביאה לסופה של עצמאות הזולו.
הטרק הגדול עריכה
.svg){kind=icon}
)- ערך מורחב – הטרק הגדול
בינתיים, הלכה וגברה התמרמרות הבורים על השלטון הבריטי במושבת הכף. ההכרזה הבריטית בדבר שוויון הגזעים הייתה לדידם התרסה חריפה במיוחד. החל משנת 1836 החלה נדידה של כמה קבוצות של בורים, יחד עם בני חויחוי רבים ועבדים שחורים, לעבר פנים הארץ, בחיפוש אחר עצמאות גדולה יותר. אלה נקראו "פוּרטרקרים" (Voortrekkers - "חלוצים"), והמסע אליו יצאו נקרא הטרק הגדול. מצפון וממזרח לנהר האורנג' שהיה הגבול של מושבת הכף, מצאו ה"פוּרטרקרים" שטחים עצומים של אדמות מרעה, שנראו לא מיושבים. נראה היה להם כי הגיעו לארץ המובטחת שלהם, עם די שטח לרעיית עדריהם ולפריחת תרבותם של עצמאות אנטי-אורבנית. הם לא מודעים לכך שתגליתם – אדמות מרעה נטושות, קבוצות לא-מאורגנות של פליטים, וסיפורים על ברוטליות – היו תוצאה של המפקאנה, ולא מצב רגיל.
למעט מצד בני עם הנדבלה החזק יחסית, לא הייתה התנגדות לפוּרטרקרים מצד האוכלוסייה המפוזרת במישורים הגדולים. הילידים היו מפוזרים כתוצאת המפקאנה, ולא היו ברשותם סוסים או כלי נשק. מצבם המוחלש גם חיזק את אמונת הבורים כי הכיבוש האירופאי פירושו הגעה של תרבות לארץ פראית. אולם ההרים בהם בנה המלך מושושו את אומת הבאסותו ועמקי ארץ הזולו היו מקומות בעייתיים יותר. במקומות אלו ההתנגדות הייתה חזקה, וההתקדמות של הבורים הביאה לסדרה של קרבות, מאבקים, והסכמים זמניים על פני 50 השנים הבאות, בהן נרשמה התחזקות הדרגתית של הלבנים.
נהר הדם והקולוניזציה הבריטית של נטאל עריכה
- ערכים מורחבים – קרב נהר הדם, מושבת נטאל
העצירה הראשונה של "הטרק הגדול" הייתה בתאבה נצ'ו, ליד בלומפונטיין של היום, שם ייסדו הבורים רפובליקה. בשל חילוקי דעות בהנהגה נפרדו קבוצות הפוּרטרקר השונות: חלקם פנה צפונה, אך הרוב חצה את הרי הדרקנסברג לתוך נטאל במטרה להקים שם רפובליקה. מכיוון שאזור זה היה טריטוריה של הזולו, ערך מנהיג הפוּרטרקרים פיט רטיף ביקור אצל המלך דינגאן, ונרצח מיד בידי הזולו החשדנים. רצח זה הוביל למעשי טבח נוספים, וכן להתקפת נקמה בידי הבורים. הסוף הגיע ב-16 בדצמבר 1838, ב"קרב נהר הדם" בנהר הנקום בנטאל. כמה בורים נפצעו לעומת אלפי זולו הרוגים, ונהר הנקום האדים מדם.
לאחר ניצחון זה, שהיה ברובו תוצאת השימוש בכלי נשק מודרניים מול אמצעי לחימה מסורתיים, חשו הבורים שלהתפשטותם אכן יש אישור אלוהי. אולם, תקוותיהם לייסוד רפובליקה בנטאל היו קצרות-ימים. הבריטים שסיפחו את האזור עוד ב-1843, וייסדו בו את מושבת נטאל החדשה שלהם בדרבן של היום, לא הסכימו לותר על המקום לטובת הבורים. רוב הבורים, שהרגישו נלחצים בין הבריטים מצד אחד לאוכלוסיות האפריקניות מצד שני, נדדו צפונה, והתמרמרותם כלפי הבריטים גברה.
הבריטים החלו בנטיעת מטעי סוכר גדולים בנטאל, אך בני הזולו מיאנו לעבוד בהם. הבריטים פנו להודו כדי לפתור את המחסור בידיים עובדות, וב-1860 הגיעה הספינה "טרורו" מהודו לנמל דרבן כשעל סיפונה 300 איש. במשך 50 השנים הבאות הגיעו למעלה מ-150,000 הודים נוספים, בונים בכך את הבסיס לאחת מהקהילות ההודיות הגדולות ביותר מחוץ להודו. ב-1893, כשמהטמה גאנדי הגיע לדרבן, היו יותר הודים מלבנים בנטאל.
הקמת הרפובליקות האפריקאנריות עריכה
- ערכים מורחבים – הרפובליקה הדרום-אפריקאית, מדינת אורנג' החופשית
| רפובליקות האפריקאנס והצבעוניים במאה ה-19 | |||
|---|---|---|---|
| דגל | שם | משך קיום | ישות יורשת |
 |
רפובליקת פוצ'פסטרום-ויינבורג Klein Vrystaat Republiek |
1838–1848 |  הרפובליקה הדרום אפריקאית
|
 |
רפובליקת נטאליה Natalia Republiek |
1839–1843 |  מושבת נטאל
|
 |
הרפובליקה הדרום-אפריקאית Zuid-Afrikaansche Republiek |
1852–1902 |  מושבת טרנסוואל
|
 |
מדינת אורנג' החופשית Oranje-Vrystaatc |
1854–1902 |  מושבת נהר האורנג'
|
 |
גריקואלנד מזרח Griekwaland-Oos |
1861–1879 |  מושבת הכף הבריטית
|
 |
מדינת גושן Het Land Goosen |
1882–1883 |  ארצות הברית של סטלאלנד
|
 |
רפובליקת סטלאלנד Republiek Stellaland |
1882–1883 | ארצות הברית של סטלאלנד
|
.svg){kind=small} |
ארצות הברית של סטלאלנד Verenigde Staten van Stellaland |
1883–1885 | מושבת הכף הבריטית
|
| |
הרפבוליקה הקטנה Klein Vrystaat |
1876–1891 | הרפובליקה הדרום אפריקאית
|
 |
הרפבוליקה החדשה Nieuwe Republiek |
1884–1888 | הרפובליקה הדרום אפריקאית
|
.svg){kind=small} |
רפובליקת אופינגטוניה Republiek van Upingtonia |
1885–1887 |  דרום-מערב אפריקה הגרמנית
|
 רפובליקות של האוכלוסייה האפריקאנרית רפובליקות של האוכלוסייה הצבעונית | |||
המלחמות האנגלו-בוריות עריכה
- ערכים מורחבים – מלחמת הבורים הראשונה, מלחמת הבורים השנייה
הבורים המשיכו בינתיים בחיפושיהם אחר קרקע וחרות, כשלבסוף התיישבו והקימו רפובליקות עצמאיות בטרנסוואל ובמדינת אורנג' החופשית. רעיון הקמת רפובליקה בראשות נשיא היה מרכזי בחשיבתם, וביטא את עצמאותם הן מן הכתר הבריטי והן מכל שלטון אירופי אחר. לזמן מה נראה כי רפובליקות אלה יתפתחו לכדי מדינות יציבות, אף על פי שיושבו בדלילות בידי איכרים עצמאיים, עם חקלאות מינימלית וללא תעשייה; אך ב-1869 נמצאו יהלומים ליד קימברלי, והתמונה השתנתה לחלוטין. היהלומים נמצאו בקרקע שהן טרנסוואל והן מדינת אורנג' החופשית טענו לבעלות עליה, ובריטניה הזדרזה לפתור את הסכסוך בכך שסיפחה את האזור לעצמה.
התרעומת המתמשכת של הבורים כנגד הבריטים הפכה למרד כולל בטרנסוואל, והמלחמה האנגלו-בורית הראשונה, שהבורים קראו לה "מלחמת העצמאות", פרצה ב-1880. היא הסתיימה תוך זמן קצר בניצחון מזהיר לבורים ב"קרב גבעת מג'ובה" בתחילת 1881. הרפובליקה זכתה שוב בעצמאות כ"הרפובליקה הדרום אפריקנית" (Zuid-Afrikaansche Republiek), או ZAR. פול קרוגר, ממנהיגי המרד, היה לנשיא ה-ZAR ב-1883. בינתיים המשיכו הבריטים, שראו את הפסדם במג'ובה כטעות יחידה ומקרית, בנסיונותיהם לאחד בפדרציה את המושבות הדרום אפריקניות הבריטיות עם הרפובליקות הבוריות. הם ראו זאת כדרך הטובה ביותר להגיע לשלום עם הבורים, וכן כצורה לקדם את האינטרסים האסטרטגיים הרחבים שלהם באזור.
ב-1879 השתלטו הבריטים על זולולנד. ב-1886 נתגלה זהב באגן ויטווטרסראנד שבטרנסוואל, דבר שזירז את תהליך הפדרציה והנחית מכה נוספת על הבורים. העיר יוהנסבורג קמה, ואוכלוסייתה צמחה במהירות עם נחשולי ההגירה של בהלת הזהב לכדי 100,000 באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19. טרנסוואל מצאה עצמה מארחת רבבות "אייטלנדרים" (נכרים באפריקאנס), שחורים ולבנים, כשהבורים נדחקים לשוליים. במיוחד הוטרדו הבורים מן המספר הגדול של העובדים השחורים, אותם ראו כגוזלים את מקורות תעסוקתם.
העושר הגדול של המכרות היה פיתוי קורץ מדי לאימפריאליסטים הבריטים. ב-1895 פשטה מיליציה של עריקים בראשות קפטן ד"ר לינדר סטאר ג'מיסון על טרנסוואל, כשכוונתם לעורר התקוממות של "אייטלנדרים" בריטים בוויטווטרסראנד ולייסד שם אדמיניסטרציה בריטית. המהלך, שבהיסטוריה נודע כ"פשיטת ג'מיסון", נכשל, אבל לקרוגר, מנהיג הבורים, היה ברור שמאחורי ג'מיסון עומדת הממשלה הבריטית של מושבת הכף, ושהרפובליקה הבורית בסכנה. תגובתו הייתה לכרות ברית עם בת בריתו הטבעית - מדינת אורנג' החופשית.
המתח הגיע לשיאו ב-1899, כשהבריטים תבעו הענקת זכות בחירה ל-60,000 בריטים תושבי טרנסוואל, "זרים" כהגדרת הבורים, שנמנעה מהם זכות הבחירה. קרוגר סירב, ודרש מצידו כי החיילים הבריטים יצאו מטריטוריית ה-ZAR. משסרבו הבריטים, הכריז קרוגר מלחמה. מלחמת הבורים השנייה הייתה ארוכה יותר מקודמתה, והבורים מצאו מולם צבא בריטי מתוגבר וגדול יותר מזה שעמדו מולו בעבר. ביוני 1900 נכנעה העיר הבורית הגדולה האחרונה, פרטוריה, לצבא הבריטי. ההתנגדות של הבורים נמשכה שנתיים נוספות תוך שימוש בטקטיקות גרילה, שנענו מצד הבריטים בטקטיקת אדמה חרוכה. רבבות בורים נשבו בידי הבריטים, הגברים נשלחו למחנות שבויים מעבר לים בעוד הנשים והילדים נכלאו במחנות ריכוז. עד 1902 מתו 26,000 אזרחים בורים כתוצאה ממחלות והזנחה במחנות אלה. ב-31 במאי 1902 הגיע שלום קר עם החתימה על "הסכם פרייניגינג". תנאי ההסכם היו כי רפובליקות הבורים מכירות בריבונות הבריטית, ואילו הבריטים הבטיחו כי יבנו מחדש וישקמו את השטחים שתחת שלטונם.
איחוד, עצמאות וגזענות עריכה
שיקום עריכה
.svg)
|
|
| עם תום קיומן של הרפובליקות האפריקאנריות בסיום מלחמת הבורים, הקימה האימפריה הבריטית על חרבותיהן שתי קולוניות חדשות: מושבת טרנסוואל (דגלה מימין) ומושבת נהר האורנג' (דגלה משמאל). שתי מושבות אלו התקיימו שמונה שנים בלבד עד הקמת איחוד דרום אפריקה בשנת 1910. | |
- ערכים מורחבים – מושבת טרנסוואל, מושבת נהר האורנג'
בשנים שלאחר המלחמה התמקדו הבריטים בבנייה מחדש של המדינה, בראש ובראשונה שיקום תעשיית המכרות. עד 1907 כבר ייצרו מכרות ויטווטרסראנד כמעט שליש מתפוקת הזהב העולמית. אולם, השלום שהביא ההסכם היה שביר, ושני הצדדים הסתייגו ממנו. האפריקאנרים מצאו עצמם במעמד הנחות של איכרים עניים, בארץ בה תעשיית מכרות והון זר עשו אותם ללא רלוונטיים. במיוחד התרעמו על הניסיונות הבריטיים, שלא צלחו, להמיר את דתם לאנגליקניות ולכפות עליהם את האנגלית כשפה רשמית בבתי הספר ובמקומות העבודה. בסופו של דבר, זה היה אחד הזרזים דווקא להכרזת שפת האפריקאנס כ"פולקסטאל" (שפת העם), ולהפיכתה לסמל של הלאומיות האפריקאנרית שהתעוררה.
לשחורים ולצבעונים כלל לא התייחסו כאזרחים. הוטלו עליהם מסים כבדים, משכורותיהם קוצצו, והשלטון הבריטי עודד הגירה של אלפי סינים על מנת למנוע כל התנגדות. תרעומתם של השחורים התבטאה במרד במבתה ב-1906, שבו 4000 מבני הזולו נהרגו לאחר שמחו כנגד המיסוי הכבד. בינתיים התקדמו הבריטים עם תוכניותיהם לאיחוד. לאחר מספר שנים של משא ומתן, נחתם חוק האיחוד של 1910, שאיחד ארבע מושבות – מושבת הכף, מושבת נטאל, מושבת טרנסוואל ומושבת נהר האורנג' – ל"איחוד דרום אפריקה". על פי החוק, האיחוד עדיין היה טריטוריה בריטית, עם אוטונומיה לאפריקאנרים. הנציבות הגבוהה הבריטית לטריטוריות של בסותולנד (כיום לסוטו), בצ'ואנאלנד (כיום בוטסואנה), סוואזילנד ורודזיה (כיום זימבבואה) נשלטו על ידי הבריטים ישירות מבריטניה.
האנגלית וההולנדית היו לשפות הרשמיות במדינה המאוחדת (אפריקאנס לא הוכרה כשפה רשמית עד ל-1925). למרות קמפיין מסיבי של השחורים והצבעונים, זכות הבחירה נותרה כפי שהייתה ברפובליקות ובמושבות לפני האיחוד, ורק לבנים יכלו להיבחר לפרלמנט.
טרום אפרטהייד עריכה
.svg)
פרובינציית כף התקווה הטובה
פרובינציית מדינת אורנג' החופשית
פרובינציית טרנסוואל
פרובינציית נטאל
- ערכים מורחבים – איחוד דרום אפריקה, דרום אפריקה במלחמת העולם הראשונה, דרום אפריקה במלחמת העולם השנייה
הממשלה הראשונה של האיחוד החדש הונהגה בידי ראש הממשלה הגנרל לואי בותה, עם הגנרל יאן סמאטס כסגנו. מפלגתם, "המפלגה הדרום אפריקנית" (SAP), אחזה במדיניות פרו-בריטית שקראה לאחדות בין אפריקאנרים (בורים) לבריטים במדינה תחת כנפי חבר העמים הבריטי. אפריקאנרים רדיקליים יותר התפצלו תחת הנהגתו של הגנרל בארי הרצוג, ויצרו את המפלגה הלאומית (NP) ב-1914. ה-NP תמך בלאומנות אפריקאנרית ובהתפתחות נפרדת לשתי הקבוצות הלבנות, וקרא לעצמאות מבריטניה.
הפוליטיקה באיחוד החדש התעלמה מקיומם של השחורים, אף על פי שהם היוו 75% מהאוכלוסייה. תחת חוק האיחוד, לא הוכרו כבעלי זכות בחירה באזורי טראנסוואל ומדינת אורנג' החופשית (הרפובליקות הבוריות לשעבר), ובמושבת הכף (הבריטית לשעבר) ניתנה להם זכות הבחירה רק אם היו בעלי רכוש. בתוך זמן קצר הועברו חוקי דיכוי רבים, שמנעו מעובדים שחורים את זכות השביתה, שמרו על תעסוקה הדורשת מיומנות עבור הלבנים, וסגרו את הצבא בפני שחורים. ב-1939 הועבר חוק קרקעות הילידים, שהעביר 8% מהקרקע של דרום אפריקה לשחורים. ללבנים, שהיוו 20% בלבד מהאוכלוסייה, ניתנה 90% מהקרקע. לאפריקנים שחורים היה אסור לקנות, לשכור, או אפילו להיות אריסים מחוץ לאזור המוגדר להם. אלפי פולשים גורשו מחוות והוכרחו להיכנס לשמורות הצפופות והעניות, או לערים. אלה שנותרו הדרדרו למעמד של עובדים חסרי קרקע.
התנגדות שחורה וצבעונית החלה להתגבש, ודמויות הנהגה שקמו הניחו את היסודות לקבוצות הפוליטיות העל-שבטיות החדשות. עורך דין בוגר אוניברסיטת קולומביה, פיקסלי קא איסאקה סם, כינס נציגים מהשבטים האפריקנים השונים ויצר ארגון לאומי מאוחד שביטא את האינטרסים של השחורים, ואשר ביקש להבטיח כי יהיה להם קול משמעותי באיחוד החדש. כך נולד "הקונגרס הלאומי הדרום אפריקאי", שנודע מ-1923 כקונגרס הלאומי האפריקני (ANC). במקביל, פעל מהאטמה גאנדי בקרב האוכלוסיות ההודיות בנטאל ובטרנסוואל כדי להאבק כנגד הכרסום המתמיד בזכויותיהן.
המיתון העולמי לאחר מלחמת העולם הראשונה גרם ללחץ על בעלי המכרות, והם ניסו להוזיל עלויות על ידי גיוס עובדים שחורים מיומנים למחצה בשכר נמוך משמעותית. עובדי המכרות הלבנים ראו זאת כאיום וב-1922 התמרדו במרד ראנד, שנתמך על ידי המפלגה הקומוניסטית החדשה של דרום אפריקה תחת הסיסמה "עובדי העולם, התאחדו והלחמו למען דרום אפריקה לבנה". סמאטס דיכא את המרד ביד חזקה.
ב-1924 עלה לשלטון ה-NP בהנהגת הרצוג, בממשלת קואליציה עם מפלגת הלייבור, והלאומנות האפריקאנרית קיבלה זריקת עידוד. שפת האפריקאנס, שקודם לכן נחשבה כדיאלקט נחות של ההולנדית, החליפה את ההולנדית כשפה הרשמית של האיחוד, וה"איום השחור" (swart gevaar) נעשה לנושא המרכזי של בחירות 1929. באמצע שנות ה-30 איחד הרצוג בין ה-NP לבין ה-SAP המתון יותר של יאן סמאטס ויצר את מפלגת האיחוד; קואליציה זו התפרקה בתחילת מלחמת העולם השנייה, כשסמאטס אחז במושכות ובמהלך שעורר ויכוחים רבים הוביל את דרום אפריקה למלחמה לצד בעלות הברית, בניגוד לדעתו של הרצוג ושאר לאומנים אפריקאנרים שראו עצמם כבני ברית טבעיים של מדינות הציר וכיריבים מושבעים של הבריטים. התקוות להתמתנות הלאומנות האפריקאנרית נמוגו כאשר דניאל פרנסואה מאלאן הוביל את המפלגה הלאומית המטוהרת למעמד מרכזי בפוליטיקה האפריקאנרית. ה"אפריקאנר ברודרבונד", אחווה אפריקאנרית סודית שנוסדה ב-1918 כדי להגן על התרבות האפריקאנרית, נעשתה לכוח משפיע ביותר מאחורי ה-NP וארגונים אחרים שקראו לקדם את ה"פולק" ("העם") האפריקאנרי.
334,000 איש, שני שלישים מהם לבנים והיתר שחורים וצבעונים, התנדבו לשרת בצבא דרום אפריקה במלחמת העולם השנייה ונלחמו במסגרת בעלות הברית. תרומתם הייתה בעיקר במערכה בצפון אפריקה ובמערכה באיטליה. כוחות דרום אפריקניים גם השתתפו לצד כוחות בריטיים בשחרור האי מדגסקר במזרח אפריקה משילטון צרפת של וישי. כ-9,000 חיילים דרום אפריקניים נפלו בקרבות המלחמה.
בשל כלכלת המלחמה הגואה, נעשו העובדים השחורים חשובים מאוד לתעשיות הכרייה והייצור, והאוכלוסייה העירונית השחורה כמעט והוכפלה. מחנות ענקיים גדלו בפרברי יוהנסבורג ובערים אחרות. התנאים בערי דרום אפריקה היו קשים ביותר, והעוני לא היה נחלתם של השחורים לבדם: על פי סקרים מתקופת המלחמה, 40% מילדי הלבנים סבלו מתת תזונה.
תקופת האפרטהייד עריכה
- ערכים מורחבים – דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, אפרטהייד
בשנת 1948 עלתה לשלטון "המפלגה הלאומית" הימנית והחלה לעגן תחיקתית את האפליה וההפרדה הגזעית כמדיניות שנקראה אפרטהייד. המדיניות התפתחה למערכת מסועפת של חוקים ותקנות שהותירו בידי המיעוט הלבן את השליטה בפוליטיקה, בכלכלה, בחופש התנועה ובהנאות החיים, תוך מניעתם מבני יתר הקבוצות האתניות. חוקי האפרטהייד כפו הפרדה מוחלטת באזורי המחיה, מוסדות החינוך, אמצעי התחבורה, שרותי הבריאות ותרבות הפנאי, תוך הקצאת המיטב שבהם לשימוש בני המיעוט הלבן. הם גם אסרו על נישואים ויחסי מין בין בני הגזעים השונים, העניקו ללבנים בלבד את הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון, הגבילו את חופש התנועה של השחורים באמצעות חוקי מעבר, ואסרו עליהם את ההתאגדות הפוליטית והמקצועית.
מדיניות זו הפכה בהדרגה את דרום אפריקה למנודה בקהילת העמים. ב-1961 פרשה "איחוד דרום אפריקה" מחבר העמים הבריטי והפכה ל"רפובליקת דרום אפריקה".
אירועי טבח שארפוויל בשנת 1960 ומהומות סווטו ב-1976 היו שתי נקודות ציון משמעותיות במאבק השחורים לשוויון זכויות במדינה. אירועים אלה גם הפנו את תשומת לבה של הקהיליה הבינלאומית למצוקת השחורים בדרום אפריקה, ולהתעלמותו של משטר האפרטהייד מנורמות בינלאומיות בסיסיות של זכויות אדם, שבהדרגה התפתחו ברחבי העולם. בשנות ה-80 הידרדר המצב במדינה לכדי הכרזת מצב חירום, בעוד ממשלת דרום אפריקה מנסה נואשות להתמודד עם הלחצים הפנימיים מבית והלחץ הבינלאומי בדמות סנקציות כלכליות ונידוי מדיני.
בשנת 1990 הכריז הנשיא פרדריק וילם דה קלרק על ביטול האפרטהייד והענקת זכות בחירה לשחורים – החלטה היסטורית שמשמעותה המעשית העברת השלטון לידי הרוב השחור. ב-1994 נערכו הבחירות הרב-גזעיות הראשונות במדינה, ולראשונה עמד בראש המדינה נשיא שחור – נלסון מנדלה. בעקבות כך חזרה דרום אפריקה למשפחת העמים ולחיק חבר העמים הבריטי. דה קלרק ומנדלה זכו במשותף בפרס נובל לשלום על פועלם המשותף לביטול האפרטהייד והעברה מסודרת ושקטה של השלטון מידי הלבנים לידי השחורים.
דרום אפריקה החדשה עריכה
פיוס עריכה
- ערך מורחב – ועדת האמת והפיוס
לאחר הבחירות עברה ההתמקדות לוועדת האמת והפיוס (1994–1999), שפעלה לחשוף את פשעי תקופת האפרטהייד. עבודת הוועדה נעשתה ברוח אמרתו של הארכיבישוף חתן פרס נובל לשלום דזמונד טוטו, שמונה על ידי מנדלה כיושב ראש הוועדה: "ללא סליחה אין עתיד, אך ללא הודאה באשמה לא יכולה להיות סליחה". סיפורים רבים של ברוטליות רבה וחוסר צדק נשמעו על ידי הוועדה, ואיפשרו קתרזיס מסוים לאנשים ולקהילות שנהרסו בעברם.
הוועדה פעלה כך שאיפשרה לקורבנות לספר את סיפוריהם ולמבצעי הפשעים להודות באשמתם, עם אפשרות חנינה לאלו שיודו הודאה מלאה. אלה שבחרו שלא להתייצב בפני הוועדה היו צפויים לתביעה פלילית אם אשמתם תוכח. אבל אף שחיילים, שוטרים ואזרחים רבים התוודו על פשעיהם, רק חלק קטן מפושעי זכויות האדם שנתנו את הפקודות ופיקדו על המשטרה התייצבו. פיטר וילם בותה, נשיא המדינה בעשור האחרון של שלטון האפרטהייד, הוא אחד מהמקרים הידועים של אנשים שלא הופיעו, והוכח כי קשה לאסוף ראיות נגדם.
בחירות חופשיות שניות עריכה
ב-1999 קיימה דרום אפריקה את מערכת הבחירות הדמוקרטיות השנייה שלה. עוד ב-1997 העביר מנדלה את המנהיגות על ה־ANC לסגנו תאבו מבקי, והייתה ספקולציה כי אחוז הבוחרים ב־ANC יפחת כתוצאה מכך. למעשה, הוא גדל, והמפלגה הגיעה לכדי מושב אחד משני השלישים הנחוצים לה על מנת לשנות את החוקה.
ה־NP, שכעת נקראה המפלגה הלאומית החדשה (NNP), איבדה שני שלישים ממושביה, וכן את מעמד האופוזיציה הרשמי שלה, למפלגה הדמוקרטית (DP). ה־DP הייתה באופן מסורתי מעוזם של הלבנים הליברלים, עם כוח חדש משמרנים שערקו מהNP, וכמה שחורים מהמעמד הבינוני. אחריהם במספר הקולות הייתה מפלגת החופש אינקתה (IFP), שבעבר הייתה השופר של לאומיות הזולו.
הווה ומבט לעתיד עריכה
גם אם מבקי היה אהוד פחות במפלגתו מאשר ה"מדיבה" (מנדלה), הוא הוכיח כי הוא פוליטיקאי משופשף, ושמר על מקומו על ידי בידוד מתנגדיו. בבחירות 2003 הצליח מבקי להוביל את מפלגתו, ה-ANC, לרוב של שני שלישים מהפרלמנט, רוב מוחלט שהעניק לה את הכוח לשנות את החוקה אם תרצה.
אך לא הכול היה ורוד. בימים הראשונים של נשיאותו, ההתכחשות של מבקי למשבר האיידס הביאה עליו ביקורת עולמית, והימנעותו מגינוי ההשתלטות על חוות בבעלות לבנים בזימבבואה השכנה ערערה את ביטחונם של בעלי קרקעות דרום אפריקאיים ומשקיעים זרים.
הפשיעה הלא-פוליטית התרחבה מאוד מאז סיום האפרטהייד. על פי דו"ח של סיבוסיסו מסוקו, בשבע השנים שבין 1994 ו-2001, "הפשיעה האלימה גדלה ב-33%". ה"אקונומיסט" מדווח כי כ-1,500 חוואים לבנים נהרגו בהתקפות לא-פוליטיות מאז 1991. הנתונים של האינטרפול מלמדים כי ב-2002 היו בדרום אפריקה 114.8 מקרי רצח ל-100,000 איש, שיעור הרצח הגבוה ביותר בעולם, ובערך פי חמישה מהמדינה הבאה אחריה בתור, ברזיל. ב-1998 שיעור מקרי הרצח והשוד בדרום אפריקה היה הגבוה ביותר בעולם. דו"ח מ-2001 של המוסד ללימודי ביטחון הסיק כי "בדרום אפריקה יש שיעור פשעי רכוש גבוה אך נשלט, אך שיעור גבוה מאוד של פשע אלים. השיעור הזה עושה את דרום אפריקה למקרה מיוחד בין חברות אחרות הנגועות בפשע".
ב-2004 פרסמה ממשלת דרום אפריקה נתונים המראים כי הפשיעה דועכת, אך יש שטענו כי הם אינם אמינים. ב-2003 דיווח האינטרפול כי שיעורי הרצח למעשה כפולים מאלה שהממשלה מדווחת עליהם. מבקי האשים את מבקריו בתחום זה בגזענות. אחרים מציינים כי אפשר להסביר את הנתונים הסותרים על ידי דיווחים שונים של הקרבנות, ובקושי שבפירוש מידע על פשיעה במדינה המצויה בסכסוכים צבאיים פעילים.
על פי ה"אקונומיסט", כ-250,000 דרום אפריקאים לבנים היגרו מן המדינה מאז 1994. לבנים אחרים הגיבו לחברה המעורבת החדשה בכך שעברו לקהילות פרטיות ומסוגרות, שבהן אין להם כמעט מגע עם השחורים.
בשנים הבאות, יש להניח כי תשומת הלב תינתן בעיקר לפשיעה, אי-השוויון הכלכלי, מערכת החינוך והאיידס. בערך 4.5 מיליון דרום אפריקאיים נגועים במחלה, יותר מכל ארץ אחרת בעולם, ונראה כי בעיה זו תאפיל על כל בעיותיה האחרות של המדינה.
בספטמבר 2008 הודיע מקאי על התפטרותו ממשרת הנשיא ובמקומו מונה קגאלמה מוטלנטה, מינוי ביניים של ה-ANC עד לבחירות שבהן זכה סגנו לשעבר של מקאי ואחד הפוליטיקאים האהודים ביותר בדרום אפריקה, ג'ייקוב זומה.
ב-2010 התקיים בדרום אפריקה המונדיאל, והייתה זו הפעם הראשונה שבה מדינה אפריקאית מארחת אירוע מסוג זה.
ג'ייקוב זומה כיהן כנשיאה של דרום אפריקה לאורך שתי קדנציות, עד להדחתו מראשות המפלגה בעקבות צבר של הסתבכויות בפרשיות שחיתות ואובדן התמיכה בו. ב-14 בפברואר 2018 הודיע על התפטרותו המיידית מתפקיד הנשיא, ותפקידו הועבר לסגנו סיריל רמפוזה. לאחר התפטרותו נחקר סביב פרשיות השחיתות ובקיץ 2021 נדון ל-15 חודשי מאסר. הפסיקה הציתה גל מהומות, כאשר במהרה השתנה מוקד המחאה למצב הכלכלי-חברתי הרעוע בגלל המשבר הכלכלי שנגרם עקב השפעתה של מגפת הקורונה על הכלכלה העולמית, כאשר בשלושת החודשים הראשונים של 2021 הגיעה האבטלה לשיא של 32.6%. נכון ל-13 ביולי גבו המהומות, שכללו עימותים עם כוחות האכיפה הלאומיים, כ-10–30 קורבנות, על פי הדיווחים השונים.[11]
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- יהונתן אלשך, ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 2014.
- נייג'ל וורדן, צמיחת המדינות החדשות באפריקה: התהוותה של דרום אפריקה המודרנית, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2003.
- אלון ליאל, שער שוויון: דרום אפריקה בונה אומה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2011.
קישורים חיצוניים עריכה
- היסטוריה של דרום אפריקה, אתר ממשלת דרום אפריקה
- יונתן אלשך, ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, האוניברסיטה המשודרת, אתר iCast
- יהונתן אלשך, תוכנית השלבים של יוסל (ג'ו) סלובו, באתר הזמן הזה, ספטמבר 2023
דרום אפריקה, היסטוריה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ Ulrich Jürgens, Jürgen Bähr, Das südliche Afrika, Klett-Perthes, Gotha 2002, S. 39.
- ^ Martin Pabst: Südafrika. 2., völlig überarbeitete und ergänzte Auflage, Verlag C. H. Beck, München 2008, S. 20.
- ^ Bert Woodhouse, The Rock Art of the Golden Gate and Clarens Districts, Johannesburg: Waterman 1996, p.34 – (citing report by Professor C van Riet Lowe and Dr D J H Visser, published in 1955 by government Department of Mines). ISBN 1 874959 31 5
- ^ Marean, C.W., Bar-Matthews, M., Bernatchez, J., Fisher, E., Goldberg, P., Herries, A.I., Jacobs, Z., Jerardino, A., Karkanas, P., Minichillo, T. and Nilssen, P.J., 2007. Early human use of marine resources and pigment in South Africa during the Middle Pleistocene. Nature, 449(7164), pp.905-908.
- ^ Wadley, L., Hodgskiss, T. and Grant, M., 2009. Implications for complex cognition from the hafting of tools with compound adhesives in the Middle Stone Age, South Africa. Proceedings of the National Academy of Sciences, 106(24), pp.9590-9594.
- ^ Henshilwood, C.S., d'Errico, F., Yates, R., Jacobs, Z., Tribolo, C., Duller, G.A., Mercier, N., Sealy, J.C., Valladas, H., Watts, I. and Wintle, A.G., 2002. Emergence of modern human behavior: Middle Stone Age engravings from South Africa. Science, 295(5558), pp.1278-1280.
- ^ History of South Africa - The early Inhabitants, the official website of the government of South Africa
- ^ Clark, John Desmond; Brandt, Steven A. (1984). From Hunters to Farmers: The Causes and Consequences of Food Production in Africa. University of California Press. p. 33. ISBN 0-520-04574-2.
- ^ United Nations Educational, Scientific and Cultural Organisation (Unesco), Mapungubwe Cultural Landscape. Accessed 18 June 2015
- ^ יהונתן אלשך, ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 2014
- ^ המהומות בדרום אפריקה מתפשטות: 30 הרוגים, הצבא שומר על קניונים, באתר וואלה!, 13 ביולי 2021