ממשלת כל פלסטין

ממשלת כל פלסטין (ערבית: حكومة عموم فلسطين, תעתיק: חֻכּוּמַת עֻמוּם פלסטין) הייתה ישות פוליטית אשר הוכרזה על ידי הליגה הערבית ברצועת עזה בספטמבר 1948, בין השאר בתגובה ללחצים מצד הוועד הערבי העליון והשיח' אמין אל-חוסייני. ההכרזה נועדה לשרת את האינטרסים של חברות הליגה הערבית, ובמיוחד התנגדותן להחלטת החלוקה של שטחי המנדט הבריטי. אבל היא נועדה, בה בעת, לבלום מהלכים של עבדאללה הראשון, מלך ירדן, שביקש לקבוע עובדות בשטחים שהוקצו למדינה הערבית ולייצג את האינטרס הפלסטיני. ב-30 בספטמבר הכריזו תומכי החאג' אמין אל-חוסייני, שהתכנסו בעזה, על עצמאות. היישות הזמנית שנוצרה לא זכתה להכרה בינלאומית ושרדה במשך כשלושה שבועות בלבד. עם התמוססותה ומעבר הנהגתה לקאהיר, היא המשיכה להתקיים כעשור נוסף במתכונת של מדינת חסות המיוצגת על ידי הליגה הערבית, עד לביטולה הסופי ב-1959.

פלסטין/מדינת החסות של כל פלסטין
محمية عموم فلسطين
Flag of Hejaz 1917.svg
ממשל
משטר מדינת לאום/ממשלת בובות
שפה נפוצה ערבית
עיר בירה עזה
גאוגרפיה
יבשת אסיה
היסטוריה
הקמה  
תאריך 20 בספטמבר 1948
פירוק  
תאריך 1959
ישות קודמת המנדט הבריטיהמנדט הבריטי המנדט הבריטי
ישות יורשת מצרים (1958-1972)מצרים (1958-1972) רצועת עזה תחת שלטון מצרים
שליטים בולטים

נשיא: חאג' אמין אל-חוסייני

ראש ממשלה: אחמד חילמי עבד אל-באקי
דמוגרפיה
דת אסלאם
שונות
Gz-map he.png
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היסטוריהעריכה

ב-20 בספטמבר 1948 הכריזה הליגה הערבית על ממשלת כל פלסטין, כניסיון לתת מענה לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות באמצעות, לכאורה, ישות פוליטית עצמאית שאינה תלויה בממלכת ירדן או כפופה לה, וזאת בתגובה לתוכניתו של עבדאללה מלך ירדן לספח את שטחי הגדה המערבית לממלכתו ולהעניק אזרחות ירדנית לתושביה הפלסטינים - תוכנית שנתפסה כמנוגדת לשאיפה למדינה פלסטינית ריבונית ועצמאית.[1] הממשלה המצרית ביקשה להצניע ככל האפשר את חלקם של הוועד הערבי העליון והעומד בראשו, אמין אל-חוסייני, בממשלה זו. ראש הממשלה המצרי מחמוד פהמי נוקראשי ניסה לשכנע את חוסייני שלא יעמיד עצמו באופן גלוי בראש הגוף הלאומי, בטענה שלאור יחסן של ארצות הברית ובריטניה אליו עקב שיתוף הפעולה שלו עם גרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה, הדבר יפגע בעניין הפלסטיני.

אולם חוסייני לא ויתר, וב-28 בספטמבר הגיע לעזה בחשאי מביתו שבקהיר[2] כדי להשתתף בכינוס מיוחד של המועצה הלאומית הפלסטינית, אשר התכוון להכריז על עצמאות ב-30 בספטמבר. לכנס הצליחו להגיע 85 מבין 150 הצירים שהוזמנו (רק מעטים מהם הצליחו להגיע משטח הכיבוש של עיראק ועבר הירדן), אף שב-1 באוקטובר, יומו השני של הכינוס, הגיעו 97 צירים[3]. מתוך שיקולים בין-ערביים, נעדרו מן הטקס נציגי ממשלת מצרים - אף שייתכן שבטקס נכח מזכ"ל הליגה הערבית, עבד א-רחמן עזאם[4]. לאחר העברת הנשיאות הסמלית מידי "זקן הנוכחים", ח'ליל אל-סכאכיני, נאם אמין אל-חוסייני את נאום הפתיחה ונבחר לנשיא המועצה.

ממשלת כל פלסטין הורכבה ברובה מקרוביו ותומכיו של אל-חוסייני, וכללה נציגים של סיעות אחרות של המעמד השליט בחברה הפלסטינית. כראש ממשלה נבחר אחמד חילמי עבד אל-באקי, ושר החוץ היה ג'מאל אל-חוסייני. בהיותו נשיא המועצה הלאומית, הפך אמין אל-חוסייני ליושב-ראש המועצה העליונה ובכך שמר לעצמו את הסמכות העליונה, מעל ראש הממשלה[2].

הכינוס אישר ברוב מכריע את הקמת הממשלה, את הרכבה ואת מצעה המדיני, שקבע: "פלסטין בגבולותיה המוכרים, כפי שהייתה ב-15 במאי 1948, היא מדינה דמוקרטית עצמאית בעלת ריבונות לאומית ובירתה ירושלים" ("אל-קודס"). המועצה אישרה את המבנה החוקתי שלפי יוקמו המועצה הלאומית והממשלה, מועצה עליונה שתורכב מנשיא המועצה הלאומית (יושב ראש), ראש הממשלה ונשיא בית המשפט העליון.[3] דגל המרד הערבי נקבע כדגל פלסטין.[2] בפרק הזמן הקצר בו התקיימה הממשלה, היא פעלה להבטיח אי תלות צבאית (בליגה הערבית) ולקבלת הכרה בינלאומית. לצורך זה הוכרז על גיוסו וארגונו מחדש של צבא הג'יהאד הקדוש,[1] אל-באקי פנה בבקשה להכרה על ידי ארה"ב - על בסיס הזכות להגדרה עצמית[5] - ונבחרה משלחת שהייתה אמורה להגיע אל האומות המאוחדות כדי לתבוע הכרה רשמית.[6]

 
הדרכון הראשון שהנפיקה ממשלת כל פלסטין ב-1948

בניסיון לממש את חוקיותה והשפעתה, הנפיקה ממשלת כל-פלסטין דרכונים לפלסטינים תושבי רצועת עזה, שלא היו זכאים לאזרחות מצרית. הדרכונים הוכרו ב-6 מדינות הליגה הערבית: מצרים ועיראק (12 באוקטובר), סוריה ולבנון (13 באוקטובר), ערב הסעודית (14 באוקטובר) ותימן (16 באוקטובר), אך ירדן (בתמיכת ארצות הברית ובריטניה) ושאר מדינות העולם לא הכירו בממשלה הפלסטינית, או במדינה העצמאית שהכריזה עליה.

האספה המכוננת לא כונסה למושב שני לאחר אוקטובר 1948.[7] 8 ימים לאחר שהגיע אמין אל-חוסייני לעזה, הוא הוחזר לקהיר תחת משמר כבד, ועל פי דרישתו של המלך פארוק, הושם במעצר בית זמני.[2]

באותו יום עצמו בו הוכרזה עצמאותה של פלסטין בעזה התכנס בעמאן "הקונגרס הפלסטיני הראשון", אשר בו נתקבלה, בין היתר, החלטה הקובעת כי הקמת "ממשלת כל פלסטין" עומדת בניגוד לרצון הערבים ולאינטרסים שלהם, וכי אין להקים ממשלה בפלסטין אלא לאחר שחרורה.[6] בכינוס מתריס זה, שנמשך גם ביום שלמחרת, מילא איש האופוזיציה סולימאן אל-תאג'י אל-פארוקי תפקיד מרכזי. הוא העניק למלך ירדן "סמכות בלתי-מוגבלת לדבר בשם ערביי פלסטין, לשאת ולתת הכל בשמם כדי להגיע לפתרון בעייתם בצורה שהוא ימצא לנכון."[1]

עליית מדרגה במאבק המתמשך בין המלך עבדאללה לבין אל-חוסייני על ייצוג הערבים הפלסטינים בשטחי ארץ ישראל המערבית נרשמה ב-1 בדצמבר (למחרת חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן) כאשר עבדאללה יזם את קונגרס יריחו, שהיה כינוס של נכבדים ואישי ציבור פלסטינים מערביי הגדה המערבית. בקונגרס הוחלט על סיפוחה של הגדה המערבית לממלכת ירדן.[8]

ממשלת כל פלסטין פונתה לקהיר בסוף 1948 עקב התקדמות צה"ל במבצע חורב ומעולם לא הורשתה לשוב, למרות שרצועת עזה נותרה תחת שליטה צבאית מצרית עד מלחמת ששת הימים - מה שהפך אותה לממשלה גולה בעלת סמכויות מוגבלות. חרף עצמאותה להלכה של ממשלת כל פלסטין, המנהל האזרחי אשר פעל בשטח רצועת עזה היה נתון באופן מוחלט בידי הצבא המצרי. סירובה המתמשך של מצרים להעביר לשליטת הממשלה שטח לשליטה ריבונית, חרף תמיכתה והכרתה הרשמית בממשלה, הציג את הממשלה כממשלת בובות, הפועלת בתמיכה מצרית, והמסמלת את תקוות הפלסטינים להשגת חירות מדינית בשטח ארץ ישראל ותו לא.

בכל שנות קיומה של ממשלת כל פלסטין, הניסיונות להשגת ריבונות ממשית בשטח רצועת עזה הובילו לתגובה חריפה מצד השלטונות המצריים, אשר חששו מערעור הסדר הציבורי ברצועה. באופן כללי, ככל שהמצרים ביקשו לפעול כדי להשקיט את אזור הגבול עם ישראל, כך עמדה הממשלה למול הגבלות דרקוניות יותר. בשנת 1952, עם מהפכת הקצינים החופשיים במצרים, ניתנה סמכות מוחלטת לרפובליקה המצרית לנהוג בעזה כנאמן מטעם הליגה הערבית. בספטמבר 1952 הצהירה מועצת הליגה הערבית באופן רשמי כי הממשלה "חדלה מלפעול", וכי מעתה פלסטין תיוצג בליגה על ידי ראשי מדינות ערב.[7] משנת 1952 ועד מותו ב-1963 מילא ראש ממשלת כל פלסטין אחמד חלמי את תפקיד "נציג פלסטין" במועצת הליגה הערבית.[9]

מבצע סיני ב-1956 הביא לשליטה ישראלית של מספר חודשים ברצועת עזה, עובדה שערערה את מעט הכוח המעשי בשטח שעוד נשאר לממשלה הפלסטינית.

ב-1959 חדלה ממשלה זו להתקיים, על-פי החלטתו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר שהחליט לפרקה, כמכשיר מצרי אשר אין בו עוד תועלת, ולצרפה לרפובליקה ערבית מאוחדת (איחוד של סוריה ומצרים). גם הדרכונים הפלסטיניים שהנפיקה איבדו את תוקפם במעט המדינות שהכירו בהם. את מקומה של הממשלה כגוף המייצג של ערביי פלסטין תפס בהדרגה "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף), אשר נוסד בשנת 1964.

הרכב הממשלה[7]עריכה

 
ממשלת כל פלסטין, 1950 בערך

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

ספריםעריכה

ערביתעריכה

عارف العارف, نكبة فلسطين والفردوس المفقود (في خمسة مجلدات), 1956–1961, כרך 3, עמ' 703-704. (בערבית)

מאמריםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ממשלת כל פלסטין בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 אברהם סלע, התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, עריכה: משה מעוז, ב"ז קדר, משרד הביטחון, פרק הערבים הפלסטינים במלחמת 1948, עמ' 185
  2. ^ 1 2 3 4 התנועה הלאומית הפלסטינית, עמ' 183
  3. ^ 1 2 התנועה הלאומית הפלסטינית, עמ' 182
  4. ^ أسماء في الذاكرة : أحمد حلمي عبد الباقي .. الألباني الذي صار رئيسا لحكومة عموم فلسطين, جريدة الدستور الاردنية (בערבית)
  5. ^ Foreign relations of the United States, 1948. The Near East, South Asia, and Africa (in two parts) Volume V, Part 2 1948, UW-Madison Libraries
  6. ^ 1 2 Avi Shlaim, The Rise and Fall of the All-Palestine Government in Gaza, Journal of Palestine Studies 20, 1990-10-01, עמ' 37–53 doi: 10.2307/2537321
  7. ^ 1 2 3 אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, עריכה: יהודה ואלך, כרטא, 1980, עמ' 91
  8. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    , Palestinian Contemporary Political Performance: A Bitter Harvest, Palestine-Israel Journal 15/1&2, 2008
  9. ^ התנועה הלאומית הפלסטינית, עמ' 185