מנזר סנט אוטיליין
מנזר סנט אוטיליין (מנזר אוטיליה הקדושה) הוא מנזר בנדיקטיני באמינג שליד ארזינג ואגם אמרזה במחוז לנדסברג, בבוואריה שבגרמניה. זהו בית האם של קהילת סנט אוטיליין.
.jpg) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
מנזר ראשי  |
| כתובת |
Sankt Ottilien |
| מיקום |
Eresing |
| מדינה |
גרמניה |
| קואורדינטות | 48°05′40″N 11°02′38″E / 48.094439087049°N 11.043843738235°E |
  | |
הקמה עריכה
במאה ה-16 נבנתה טירה קטנה באמינג, כולל קפלה המוקדשת לסנט אוטיליה (אוטיליה הקדושה). גם הטירה וגם הקפלה נעשו לפי סגנון הבארוק של המאה ה-17.
לאחר מספר חילופי בעלים והריסת חלק ניכר מהטירה בשנת 1884, בשנת 1886 הגיעה האחוזה לרשותו של אנדריאס אמריין, לשעבר בנדיקטיני ממנזר בוירון. הוא ביקש לשלב את אורח החיים הבנדיקטיני עם עיסוק בתחום המיסיון הנוצרי. הוא לא הצליח לממש זאת בקהילת בוירון וביקש לייסד קבוצה עצמאית. לאחר הקמה ברייכנבאך במחוז חם ב-1884, עברה הקהילה לאמינג ב-1887, שם קיבל המנזר את שמו מהקפלה הקיימת של סנט אוטיליה. בשנת 1886/1887 נוסד גימנסיום (בית ספר) לנזירים בנדיקטינים צעירים על שם רבנוס מאורוס. קבוצת המיסיונרים הראשונה מבין חניכי בית הספר נשלחה לאפריקה באותה שנה.
התפתחות עריכה
בשנת 1895 פרש אנדריאס אמריין מהקהילה, שהפכה אז לכנסייה. בשנת 1902 הועלה סנט אוטיליין למעמד של מנזר. לאחר הקמתם של שלושה מנזרים נוספים, נבחר סנט אוטיליין בשנת 1914 כארכיון קהילת סנט אוטיליין של הקונפדרציה הבנדיקטינית (המיסיונרים הבנדיקטינים). הארכיבר (ארכיונאי) של סנט אוטיליין היה ראש קהילת סנט אוטיליין.
המנזר הוציא משלחות לדרום אפריקה, קוריאה וסין. סנט אוטיליין הוגדל בתקופה זו על מנת להכיל את הקהילה המתרחבת, שגדלה לכמעט 400 איש.
בשנת 1941 דוכא המנזר על ידי הגסטפו. הנזירים חזרו ב-1945.
מאפריל 1945 עד מאי 1948 שימש המנזר כמחנה עקורים ל-5,000 ניצולי מחנות ריכוז.[1] המנזר כלל בית חולים לניצולים שמנהיגם היה ד"ר זלמן גרינברג. אושפזו בו גם ילדים, והוא תפקד גם כסנטוריום.[2]
המנזר המשיך לתת חסות לגימנסיום רבנוס מאורוס עד שנת 1973, אז הועברה משימה זו לדיוקסיה של אוגסבורג. שני המוסדות שומרים על קשרים הדוקים מכיוון שחלק מההנהלה וצוות ההוראה של בית הספר הם נזירים בנדיקטינים.
מבנים עריכה
כנסיית המנזר, המוקדשת ללב הקדוש, נבנתה בין 1897 ל-1899. הצריח המתומן המחודד שלו, בגובה 75 מטר, נראה למרחק רב. במגדל הפעמונים תלויים שמונה פעמונים, המשמיעים את אחד הצלילים העמוקים ביותר בדרום גרמניה.[3]
כנסיית המנזר הנאו-גותית עם שלושת המעברים נחנכה ב-1903. מוזיאון המיסיון, ובו כלי קודש בסגנון אר נובו, מדרום לכנסייה, נפתח בשנת 1911.
במהלך השנים נבנו בסנט אוטיליין מתקנים חדשים: בית ספר חדש לגימנסיה רבנוס מאורוס, בתי הארחה, הוצאת ספרים, בתי מלאכה ומבנים לחקלאות וגננות.
אבות המנזר עריכה
- נורברט ובר (1902–1930)
- כריסוסטומוס שמיד (1930–1957)
- סוסו ברכטר (1957–1974)
- ויקטור יוזף דאמרץ (1975–1977)
- נוקר וולף (1977–2000)
- ירמיאס שרדר (2000–2012)
- וולפגנג אוקסלר (2012–)
נזירים בולטים עריכה
- יוסף סאואר (1877–1950), בישוף המנזר הטריטוריאלי של טוקוון, קדוש מעונה בקוריאה.
- תומאס ספרייטר (1865–1944), בישוף של הוויקריאט השליח של נאטאל
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של מנזר סנט אוטיליין (בגרמנית)- אתר נוסף לסנט אוטיליין (בגרמנית)
- על ניצולי השואה במנזר סנט אוטיליין, באתר יד ושם
הערות שוליים עריכה
- ^ Grinberg, Emanuella (2018-07-11). "When a Bavarian Monastery Provided a Home to Jewish Refugees". Smithsonian. נבדק ב-2019-01-06.
- ^ לפי סיפורו של פרופ' דניאל גולד, ניצול שואה ששהה במנזר לאחר השואה, באתר יד ושם
- ^ Die Glocken der Erzabtei Sankt Ottilien, web.archive.org, 23 באוגוסט 2008