מנשה לוין
מנשה לוין (1903, גרודז'ינסק – 12 באפריל 1981, ח' בניסן תשמ"א, תל אביב) היה סופר, מתרגם ומשורר עברי.
 | |
| לידה |
1903 גרודז'יסק מזובייצקי, רפובליקת פולין  |
|---|---|
| פטירה |
12 באפריל 1981 (בגיל 78 בערך) תל אביב-יפו, ישראל |
| מדינה |
ישראל |
| שפות היצירה |
עברית, צרפתית |
| פרסים והוקרה |
פרס טשרניחובסקי |
|
menashelevin | |
  | |
ביוגרפיה
עריכה
לוין (נדפס גם לווין על תרגומיו), נולד בסתיו שנת 1903 בעיירה גרודז'ינסק שבפולין הקונגרסאית, והחל כבר שם בכתיבה עברית. בגיל 20 התפרסמו סיפוריו לראשונה בעיתון "קולות" שבעריכת אליעזר שטיינמן.
כילד, ספג חינוך יהודי מסורתי בצד לימודי העברית, אך בדומה ליוצרים יהודים רבים ממזרח אירופה בני התקופה שהגיעו לכרך הגדול, הושפע לוין מהתרבות האירופאית כפי שנחשפה בפניו בעיר ורשה, אליה עקרה משפחתו בנעוריו. דן מירון [1] מציין כי שם לוין למד מספר שפות ורכש ידע בתרבות האירופאית, שם גם החל את עבודתו הספרותית.
בשנת 1925 עלה לארץ ישראל כחלוץ בן העלייה הרביעית. עם הגיעו לארץ השתקע בתל אביב הקטנה, והשתלב בחיי הרוח בעיר ובחוגי הבוהמה. את ידיעותיו הרבות בתחום האמנות ספג, על פי דן מירון, לאחר שעלה לארץ ,מידידיו הפסלים והציירים עימם התחבר בצל חוסר עבודה וישיבה משותפת בבתי קפה בתל אביב. בקיאותו בתחום תולדות האמנות ונהייתו אחר תורה זו באו לידי ביטוי בכל סיפוריו והעניקו להם קו ייחודי. השתלבותו בבוהמה התבטאה גם באימוץ אורח חייהם הבוהמייני, שכלל ,בין היתר, אהבה חופשית, שיחות בית קפה על משמעות הספרות ואסקפיזם מבעיות השעה והזמן.
השקפותיו הספרותיות של לוין וקשריו עם אנשי כתב העת "הדים" שייכו אותו, מאוחר יותר לחבורת "כתובים", וכשזו התפרקה הצטרף לאנשי "יחדיו" בהוצאת כתב העת "טורים".
על תקופה זו כתב בשנת 1929 רומן מפתח שהיה גם רומן ביכורים שלו: "חולות כחולים". זהו רומן גנוז, שראה אור רק לאחר מותו. באחרית דבר לרומן שכתבה פרופ' זיוה שמיר היא מנסה לקשר בין הדמויות שברומן לדמויות מציאותיות של סופרים וציירים בתל אביב הקטנה. הרומן נחשב לרומן התל אביבי הראשון, והוא מתאר את לבטיהם של חבורת צעירים אידיאליסטים מבני העלייה השלישית. במאמרו "מטרופולין זעירה", פרופ' אבנר הולצמן הדגיש את הדיוקן המוזר והבלתי צפוי של של העיר תל אביב המצוי בספר.[2]
לוין היה מקורב לחיים נחמן ביאליק, לאברהם שלונסקי ולנתן אלתרמן. כמותם, ניסה לחדש את פניה של הספרות העברית, וערך ניסויים בכתיבה סוריאליסטית בספרים כגון "הרקדנית המעופפת" או "שלושה מלאכים מושלגים". כן כתב את הספרים "טחנת מים באביב" ו-"מאה לילות ביפו העתיקה", וספר שירה בשם "פתיחה ללילה".
עיקר פרסומו כמתרגם נודע של מיטב יצירות הספרות הקלאסית מצרפתית לעברית. ידוע תרגומו ל"טיסת לילה" של אנטואן דה סנט-אכזופרי, ל"בית טיבו", הסאגה המשפחתית רחבת היריעה של רוז'ה מרטן די גאר, וכן ל"הקמיע" של אונורה דה בלזאק, שהופיע בשנת 1964 בהוצאת עם עובד. מאנגלית הוא הראשון שתרגם לעברית את "למי צלצלו הפעמונים" של ארנסט המינגוויי. כן תרגם את יצירותיו של ז'ורז' אמאדו, ובהן הספר "ים המוות". גם הספר וגם המתרגם זכו לפרסום מחודש בישראל, בשנות ה-80, כשהשדרן אלי ישראלי הקריא את הספר, מדי שבוע בתוכנית הרדיו שלו "ציפורי לילה ברזילאיות".[3]
מנשה לוין זכה פעמיים בפרס טשרניחובסקי לתרגום, בשנים 1951 ו-1956.
לוין נפטר בשנת 1981 בתל אביב. נקבר בבית עלמין הדרום בחולון.
יצירתו שהתפרסמה
עריכה- מאה לילות ביפו העתיקה: רומן, תל אביב: יחדיו, תרצ"ח.
- שלושה מלאכים מושלגים: סיפורים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1983.
- שמשון ודלילה: טרגדיה מהזמן החדש בשבע תמונות, תל אביב: אל"ף, תשמ"ו-1985.
- חולות כחולים (ערכה והביאה לדפוס: שולה שלהב), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1997.
- הרקדנית המעופפת: מבחר סיפורים 1928-1981 (ערך והוסיף מסה על סיפורי לוין: דן מירון), ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ס-2000.
- פתיחה ללילה (ערך והוסיף פתח דבר דן מירון), תל אביב: קשב לשירה, תשס"ג-2003.
לקריאה נוספת
עריכה- אלישע פורת, הסכסוך על התרגום, באתר News1 מחלקה ראשונה, 12 באוגוסט 2012
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של מנשה לוין (בשפות מרובות)- רשימת הפרסומים של מנשה לוין, בקטלוג הספרייה הלאומית
- כתבי מנשה לוין בפרויקט בן-יהודה
- מנשה לוין, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
- מנשה לוין, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- מנשה לוין, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
- הספרים של מנשה לוין, באתר "סימניה"
- נפטר הסופר והמתרגם מנשה לוין, דבר, 13 באפריל 1981
- מנשה לוין, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
- מנשה לוין, דף שער בספרייה הלאומית
- מנשה לוין, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
מפרי עטו:
- על עיר ועל ים (סיפור), דבר, 26 בספטמבר 1969; המשך