פתיחת התפריט הראשי

מעברת גדרה היא מעברה אשר הוקמה בקרבת המושבה גדרה בשנת 1950 לשם קליטת עולים אשר עלו לארץ ישראל בשנות ה-50 מארצות שונות.

תוכן עניינים

היסטוריהעריכה

בתחילת שנת 1950 שיכנה הסוכנות היהודית את עולי העלייה ההמונית הראשונה לגדרה. כשבעים משפחות שוכנו בבתים בכפר הערבי הנטוש קטרה אשר נמצא בסמוך למושבה. משפחות אלה הגיעו לארץ במסגרת מבצע "על כנפי נשרים".[1] עם השנים הגיעו למעברה עוד ועוד עולים, אשר שוכנו באוהלים ובפחונים, כשהכפר קטרה לא היה יכול להכיל עוד אנשים. העולים הגיעו מארצות שונות כגון: תימן, מצרים, מרוקו, לוב, הודו, תוניסיה, פולין, פרס, עיראק ורומניה. גדרה, שמנתה בזמן גל הקליטה הראשון כ-920 תושבים, קלטה לאורך שנות ה-50 כ-3,000 עולים. לאחר שהות של שנתיים עד שלוש במעברה, רוב העולים שוכן בבתים בשכונות "נווה ציון" ו"נווה שולמית" במושבה עצמה.[2]

התנאים במעברהעריכה

תושבי המעברה לנו באוהלים או בצריפים עשויי פח, "פחונים". מקומות הלינה לא סיפקו בידוד מהחום או מהקור, ובחלקם שכנו עכברים ופשפשים. הפחונים לא היו אטומים או יציבים ומי הגשם דלפו מהגגות.[3] בחצר המעברה היו שני כיורי פח ששימשו לכביסה.[4] כרבע מראשי המשפחות היו זקנים ולא כשירים לעבוד. האנשים שכן יכלו לעבוד היו מורשים לעבוד רק שלושה ימים בשבוע, ועם השכר הצטרכו לפרנס כשבע עד תשע נפשות. הרמה הבריאותית במעברה הייתה נמוכה גם כן. בשנת 1950 שכנו במעברה כ-900 עולים, אך למעברה היה רק רופא אחד, שגר רחוק ולא קיים קשר טלפוני עם המעברה. מכיוון שהרופא לרוב לא היה נגיש, מטפלת המעברה, בת שבע בן אליהו, שאינה מוסמכת, נאלצה להיות אחראית על מקרי הלידה.[5]

קשיי הסתגלותעריכה

ריבוי השפות והמבטאים השונים של העולים, הקשה על ההבנה והתקשורת בינם לבין עצמם, ובינם לבין תושבי גדרה. בין העולים פרצו לא פעם חיכוכים על רקע קשיי שפה, מנהגים והשקפות עולם שונות. פקידי לשכת העבודה שהיו אחראיים על חלוקת עבודות לתושבי המעברה, הפלו אנשים לפי דעתם הפוליטית: מי שלא תמך במפא"י, במפ"ם או באחדות העבודה, לא קיבל עבודה או פוטר מעבודתו. תחושת קיפוח זו איחדה בין העולים בבחירות המקומיות, ובשנת 1955 הובילה אותם לבחירה לראשות המועצה באליהו פרנקל, שבא מרשימת "למען גדרה" נציגה של תנועת "חרות", במקום בנציגי תנועת מפא"י שהיו נבחרי המועצה עד אותה שנה.[6]

חיסול המעברהעריכה

בשנת 1954 התחילה בנייה של כ-200 יחידות דיור בגדרה, אשר נועדו לשכן בדירות קבע את העולים שנותרו במעברה.[7] המעברה עצמה חוסלה בין השנים 1955 ל-1957, כשכל תושביה עברו לדירות שנבנו עבורם במושבת גדרה.[8]

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה