מעברת גדרה

מעברת גדרה הייתה מעברה אשר הוקמה בקרבת המושבה גדרה בשנת 1950 לשם קליטת עולים אשר עלו לארץ ישראל בשנות ה-20 מארצות שונות.

היסטוריה עריכה

עם סיום קרבות מלחמת העצמאות, הגיעו לארץ גלי העלייה הגדולים. בתחילת שנת 1950 שיכנה הסוכנות היהודית חלק מעולי העלייה ההמונית הראשונה בגדרה. כשבעים משפחות שהגיעו לארץ במסגרת מבצע "על כנפי נשרים"^[1] שוכנו בבתים בכפר הערבי הנטוש קטרה אשר נמצא בסמוך למושבה. עם הזמן הגיעו למעברה עוד ועוד עולים ששוכנו בשתי מעברות. בשנת 1950 הוקמה המעברה הראשונה (היום נמצא היפר גדרה) ושנה לאחר מכן המעברה השנייה (אזור בית הספר אוהל שלום). הקליטה הראשונית במעברות הייתה באוהלים, בפחונים ובצריפי עץ שהועמדו לרשות בית התינוקות, כיתות הלימוד, המכולת והמטבח.^[2] העולים הגיעו מארצות שונות כגון: תימן, מצרים, מרוקו, לוב, הודו, תוניסיה, פולין, פרס, עיראק ורומניה. גדרה, שמנתה בזמן גל הקליטה הראשון כ-920 תושבים, קלטה לאורך שנות ה-50 כ-3,000 עולים. לאחר שהות של שנתיים עד שלוש במעברה, רוב העולים שוכן בבתים בשכונות "נווה ציון" ו"נווה שולמית" במושבה עצמה.^[3]

התנאים במעברה עריכה

תושבי המעברה לנו באוהלים או בצריפים עשויי פח, "פחונים". מקומות הלינה לא סיפקו בידוד מהחום או מהקור, ובחלקם שכנו עכברים ופשפשים. הפחונים לא היו אטומים או יציבים ומי הגשם דלפו מהגגות.^[4] בחצר המעברה היו שני כיורי פח ששימשו לכביסה.^[5] כרבע מראשי המשפחות היו זקנים ולא כשירים לעבוד. האנשים שכן יכלו לעבוד היו מורשים לעבוד רק שלושה ימים בשבוע, ועם השכר הצטרכו לפרנס כשבע עד תשע נפשות. הרמה הבריאותית במעברה הייתה נמוכה גם כן. בשנת 1950 שכנו במעברה כ-900 עולים, אך למעברה היה רק רופא אחד, שגר רחוק ולא קיים קשר טלפוני עם המעברה. מכיוון שהרופא לרוב לא היה נגיש, מטפלת המעברה, בת שבע בן אליהו, שאינה מוסמכת, נאלצה להיות אחראית על מקרי הלידה.^[6]

הילדים בגילאי בית ספר למדו בכיתות שהוקמו במעברה, חלק מהם למד בבית הספר "המזרחי " בגדרה (חלק נוסף הצטרף לבית הספר "פינס"). אחדים מהעולים עבדו בשירותים פנימיים במעברה, אך רובם ככולם עבדו בעבודות חקלאיות במושבה או בעבודות יזומות, כגון: ייעור. המחלקה ליישוב עולים הקציבה 800 לירות לשיפור התנאים במעברה, הותקנו מקלחות חמות לילדי הגן, עגלה מוציאה 3 פעמים את האשפה המצטברת על יד הפחונים.^[2]

ימים ראשונים במעברת גדרה, מאת: יחיאל אברהמי (חוקר גדרה, לשעבר מנהל חטה"ב הדתית בגדרה. הגיע לגדרה בשנות ה-50, העדות 2004).^[7]

"מראש העין עברנו לגדרה, היינו במשאית הראשונה שהגיעה למעברה בגדרה. הורידו אותנו בשטח חולי עזוב, רק פה ושם שרידים של מטעי שקדים, תאנים.. לא היו בתים, לא היו אוהלים ולא היו צינורות מים..

נוסעי המשאית הצטופפו מסביב לברז בחצר של בת שבע בן אליהו, אשר ביתה גבל עם שטח המעברה, לשבור את צימאונם, כעבור מספר שעות הגיעה משאית עמוסה בציוד אוהלים וצינורות מים. החלו לפרוק את הציוד מהמשאית והאוהלים המקופלים הפכו לשורות של אוהלים מתוחים זה לצד זה וביניהם "רחובות"...

הצינורות הונחו על פני האדמה בשמש הלוהטת ואי אפשר היה לשתות את המים החמים..

החיים באוהל

שמחת העניים בפחונים

אני זוכר שילד אחד שתה בטעות נפט מקופסה, כי חשב שאלה מים שניסו לקרר אותם.. גם שירותים לא היו והחיים באוהלים היו קשים, אבל אנחנו הילדים היינו שמחים".

קשיי הסתגלות עריכה

ריבוי השפות והמבטאים השונים של העולים, הקשה על ההבנה והתקשורת בינם לבין עצמם, ובינם לבין תושבי גדרה. בין העולים פרצו לא פעם חיכוכים על רקע קשיי שפה, מנהגים והשקפות עולם שונות.

פקידי לשכת העבודה שהיו אחראים על חלוקת עבודות לתושבי המעברה, הפלו אנשים לפי דעתם הפוליטית: מי שלא תמך במפא"י, במפ"ם או באחדות העבודה, לא קיבל עבודה או פוטר מעבודתו. תחושת קיפוח זו איחדה בין העולים בבחירות המקומיות, ובשנת 1955 הובילה אותם לבחירה לראשות המועצה באליהו פרנקל, שבא מרשימת "למען גדרה" נציגה של תנועת "חרות", במקום בנציגי תנועת מפא"י שהיו נבחרי המועצה עד אותה שנה.^[8]

יחס ותיקי גדרה לעולים החדשים עריכה

אנשי היישוב הוותיק התגייסו להגיש עזרה, נשות המושבה אספו הכל. בגדים, שמיכות, כלי מיטה, כלי בית ועוד.

ההתלהבות הייתה רבה, הייתה התרוממות רוח ותחושת נתינה אבל תחושה זו נחלשה עם הזמן ממספר סיבות: 1. הנשים נבהלו כאשר נודע שבין העולים יש חולים במחלות עיניים קשות ומדבקות שעלולות לגרום לעיוורון ושלחלק מהעולים העולים מחלות עור כמו גזזת ושחפת. אמנם עשו להם טיפולים וריסוסים בכדי לחטא אותם ולמנוע מחלות אבל הפחד עירפל את השכל הישר והדברים יצאו מפרופורציה. למרות זאת היו נשים רבות שהמשיכו להיות פעילות.

2. גורם אחר לניכור היה שפת הדיבור והמבטא שהקשו על ההבנה והתקשורת, ואילו בין יושבי המעברות בעיקר יוצאי תימן שהיו אדוקים ושומרי מצוות היו שהזהירו את הילדים.(למשל אל תתקרבו אליהם כי אין להם כיפות והם אוכלי טריפות)

3. גם בתוך העולים היו חיכוכים על רקע קשיי השפה, מנהגים והשקפות עולם שונות, והייתה גם תחרות קשה על מקומות פרנסה ושיכון.

אבל בעתות משבר, למשל בשיטפונות של 1950 נעלמו המחיצות וכולם עזרו לכולם.

בהמשך השנים השתנה המצב לטובה, אנשי קופת החולים טיפלו במחלות, הילדים החלו ללמוד בגנים ובביה"ס, הוקמו סניפים של תנועות נוער ואט אט הלכו ונבנו שיכוני הקבע. כעבור מספר שנים השיכונים ושיכוני הקבע החליפו את הצריפים של המעברה והם נעלמו מנוף המושבה, ובכך תחושת השייכות של העולים היו לנדבך חשוב בבניין המושבה.^[7]

חיסול המעברה עריכה

בשנת 1954 התחילה בנייה של כ-200 יחידות דיור בגדרה, אשר נועדו לשכן בדירות קבע את העולים שנותרו במעברה.^[9] המעברה עצמה חוסלה בין השנים 1955 ל-1957, כשכל תושביה עברו לדירות שנבנו עבורם במושבת גדרה.^[10] תושבי מעברת גדרה "פלשו" לבתיהם הם. כתבה מתוך עיתון הארץ 25.11.1954 מתוך אתר עיתונות יהודית היסטורית, הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב: בעקבות החלטת משרד העבודה לתת את השיכונים שהוכנו עבור יושבי המעברה לתושבי כפר העיוורים, החליטו 90 מיושבי המעברה להעביר את מטלטליהם לבתים. לקצין המשטרה שהגיע בעקבות "הפלישה" מסרו הפולשים שאינם רואים עצמם כאלה מכיוון שהם הבעלים החוקיים.

מונעים את חיסול מעברת גדרה. כתבה מתוך עיתון הארץ 25.11.1954 מתוך אתר עיתונות יהודית היסטורית, הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב: תושבי כפר העיוורים דורשים לעבור למבני הקבע שנבנו עבור יושבי המעברה. סה"כ מדובר על 80 יחידות דיור גדולות ו-64 יחידות דיור קטנות. בעקבות הפגנה של משפחות העיוורים החליטו להשהות את מעבר יושבי המעברה לשיכונים שנבנו עבורם. יושבי המעברה כבר שילמו על השיכונים שהוכנו להם ודורשים לעבור אליהם כמתוכנן. הפרשה הגיעה עד לשרת העבודה גב' גולדה מאירסון (מאיר) שהתערבה ופסקה לטובת תושבי כפר העיוורים. היא החליטה שתושבי כפר העיוורים יקבלו עדיפות ויקבלו את היחידות הגדולות ואילו יושבי המעברה יקבלו את היחידות הקטנות. אך ברם תושבי כפר העיוורים דורשים את כל היחידות דיור עבורם. בינתיים המעברה שהייתה אמורה להתחסל לא מתחסלת וניזוקה בגשמים.

לקריאה נוספת עריכה

בנימין פוקס, "ואלה תולדות גדרה", המוזיאון לתולדות גדרה והביל"ויים, 2004
בנימין פוקס, "ואלה תולדות גדרה ספר שלישי", המוזיאון לתולדות גדרה והביל"ויים, 2004, גרסה אינטרנטית: חלק ראשון, חלק שני, חלק שלישי.
הספרייה הלאומית - כתבות על מעברת גדרה.

הערות שוליים עריכה

^ מתוך הספר "ואלה תולדות גדרה"
^ ¹ ² לרנר נירה, גדרה – מושבת הבילו"יים, משרד החינוך, 1987, עמ' 27
^ בנימין פוקס,"ואלה תולדות גדרה" - שקף 14
^ הפגינו תושבי מעברת גדרה, דבר, 24 בנובמבר 1954
^ בנימין פוקס, "ואלה תולדות גדרה" - עמודים 203-207
^ אוהלי תימן בחרדה לגשם, על המשמר, 27 בנובמבר 1950
^ ¹ ² פוקס בנימין, ואלה תולדות גדרה עד 120, גדרה: המוזיאון לתולדות גדרה והבילו"יים, 2004, עמ' 202
^ נבחר ראש המועצה המקומית בגדרה, חרות, 30 בספטמבר 1955
^ לקראת חיסול מעברת גדרה, הצופה, 13 בספטמבר 1954
^ תמליל הישיבה השלוש¬ מאות ¬ושמונה ¬עשרה של הכנסת השלישית

[1] מתוך הספר "ואלה תולדות גדרה"

[:0-2] ¹ ² לרנר נירה, גדרה – מושבת הבילו"יים, משרד החינוך, 1987, עמ' 27

[3] בנימין פוקס,"ואלה תולדות גדרה" - שקף 14

[4] הפגינו תושבי מעברת גדרה, דבר, 24 בנובמבר 1954

[5] בנימין פוקס, "ואלה תולדות גדרה" - עמודים 203-207

[6] אוהלי תימן בחרדה לגשם, על המשמר, 27 בנובמבר 1950

[:1-7] ¹ ² פוקס בנימין, ואלה תולדות גדרה עד 120, גדרה: המוזיאון לתולדות גדרה והבילו"יים, 2004, עמ' 202

[8] נבחר ראש המועצה המקומית בגדרה, חרות, 30 בספטמבר 1955

[9] לקראת חיסול מעברת גדרה, הצופה, 13 בספטמבר 1954

[10] תמליל הישיבה השלוש¬ מאות ¬ושמונה ¬עשרה של הכנסת השלישית

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: סגנון, עיצוב.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.