פתיחת התפריט הראשי

מצוות כתיבת ספר תורה היא מצוות עשה מהתורה המחייבת כל אדם מישראל לכתוב לו ספר תורה. מצווה זו היא המצווה האחרונה במניין תרי"ג מצוות.

מצוות כתיבת ספר תורה
(מקורות עיקריים)
Writing a torah.jpg
כתיבת ספר תורה
מקרא דברים, ל"א, י"ט
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד ב'
משנה תורה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ז'
שולחן ערוך יורה דעה, סימן ר"ע
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה י"ח
ספר החינוך, מצווה תרי"ג

תוכן עניינים

מקור המצווהעריכה

מקורה של המצווה הוא מהנאמר בפרשת וילך "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (ספר דברים, פרק ל"א, פסוק י"ט).

בראשונים ביארו, שאף שלשון הפסוק הוא לכתוב רק את שירת האזינו, אך מאחר שנאסר לכתוב רק פרשה אחת מהתורה, בהכרח שכוונת התורה במצווה זו, הוא לכתוב את כל התורה כולה[1].

טעם המצווהעריכה

בטעם המצווה נתנו שני הסברים: בכתיבת התורה על הקלף בדיו יש המשכה של מסורת ישראל, מאז מעמד הר סיני, של מסירת התורה מדור לדור[דרוש מקור]. טעם נוסף הוא כדי שיהיו ספרי התורה מצויים בידי כל אדם מישראל, ויכול כל הרוצה ללמדם וללומדם.

מדיני המצווהעריכה

גם אדם שירש מאביו ספר תורה, אינו יוצא בו ידי חובת המצווה, ועליו לכתוב בעצמו ספר אחר. זאת בניגוד לכתיבת תפילין שהיא הכשר מצווה בלבד.

מי שאינו יודע לכתוב ספר תורה, או עסוק וטרוד מכדי לעשות זאת, יכול לקיים את המצווה בשכירת סופר סת"ם, או בקניית ספר תורה כתוב. בתום כתיבתו של ספר תורה נהוג להכניסו לבית הכנסת בחגיגה גדולה, בטקס הקרוי הכנסת ספר תורה.

החייבים במצווהעריכה

בגלל מחיריהם הגבוהים של ספרי התורה (כיום: למעלה ממאה אלף ש"ח) קשה מאוד לכל אדם לקיים את המצווה, ולהחזיק ברשותו ספר תורה. וכתבו הפוסקים, שהמצווה מוטלת רק על אדם שידו משגת, ומי שאין לו כסף פטור מהמצווה.

הרב משה פיינשטיין פוסק, שאין להוציא על מצווה זו יותר מעשירית נכסיו של האדם, והעושה כן אין רוח חכמים נוחה הימנו, שכך לא יישאר בידו די כסף למצוות אחרות.

מצוות כתיבת ספר תורה למלךעריכה

  ערך מורחב – מצוות המלך

ישנה מצווה מיוחדת על מלך ישראל לכתוב לעצמו ספר תורה, מלבד החיוב שמוטל על כל אחד מישראל. נמצא שלכל מלך היו שני ספרי תורה, האחד היה מניח על לבו על מנת לקרוא בו, והשני היה מונח בבית גנזיו, בזמן 'הַקְהֵל' היה המלך קורא בבית המקדש בספר תורה שלו לפני כל ישראל אנשים נשים וטף אשר מצווים היו לשמוע את הקריאה מפיו.

המצווה כיוםעריכה

דיני המצווה כיום תלויים במחלוקת במשמעות המצווה. לפי הרמב"ם, עיקר המצווה היא כתיבת התורה על קלף כשר ובדיו, ולכן גם כיום, כאשר ספרי קודש מודפסים נפוצים ביותר ובהם עיקר הלימוד, מצוות הכתיבה על הקלף נשארה במקומה.

אולם לדעת הרא"ש, עיקר מגמת המצווה לכתוב ספר תורה היא לימוד התורה, ולכן כיום המצווה המוטלת על האדם היא קניית ספרי קודש מודפסים כתנ"ך, משנה ותלמוד ופירושיהם. רוב המפרשים[2] ביארו שהרא"ש רק הרחיב את גדר המצווה, אולם גם לשיטתו כתיבת ספר התורה על גבי קלף ובדיו נשארה מצווה בעינה. מיעוטם[3] סוברים שלפי הרא"ש אין כלל מצווה בכתיבת ספר תורה, וכל החיוב עבר לרכישת ספרים בהם האדם יקיים מצוות תלמוד תורה.

בימינו, אין לומדים תורה מתוך ספר התורה הכתוב על קלף, וממילא אין צורך בספר התורה בביתו של האדם. על כן, נהגו שכאשר אדם כותב או קונה ספר תורה, הוא נותנו בפיקדון לבית הכנסת, לתועלת קריאת התורה בציבור. אך צריך להיזהר שלא להקנות את הס"ת לביהכ"נ, שאם מקדיש את הס"ת לביהכ"נ לגמרי שוב אין זה שלו, ואינו מקיים עוד את המצווה, כמו מי שמכר את הס"ת לאחר.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ספר המצוות לרמב"ם עשה יח.
  2. ^ בית יוסף, ב"ח, ט"ז
  3. ^ דרישה וש"ך