פתיחת התפריט הראשי

מרדכי גוּבֶּר (1893 – ספטמבר 1978) היה איש ציבור ישראלי, ממייסדי כפר ביל"ו וכפר ורבורג וממייסדי מושבי העולים בחבל לכיש, ראש המועצה האזורית באר טוביה (1954-1950) וראש המועצה האזורית לכיש (1955–1968). בעלה של רבקה גובר; שכל את שני בניו במלחמת השחרור.

מרדכי גובר
מרדכי ורבקה גובר ליד ביתם במושב נהורה, ינואר 1959
מרדכי ורבקה גובר ליד ביתם במושב נהורה, ינואר 1959
לידה 1893
עיירה באזור ליטא
פטירה ספטמבר 1978 (בגיל 85 בערך)
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה תלמיד ישיבה
עיסוק מייסד יישובים
ראש מועצה אזורית לכיש
19551968
(כ־13 שנים)
→ ראשון בתפקידו
ראש מועצה אזורית באר טוביה
19501954
(כ־4 שנים)
מורה לעברית ופעיל מחתרת ציוני בגולה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
האנדרטה לחללי מלחמת העצמאות בכפר אחים (בראש הרשימה צבי ואפרים גובר)

ביוגרפיהעריכה

גובר נולד ב-1893 בעיירה גורודוק (הורודוק) שליד העיר ביאליסטוק, רוסיה (אזור ליטא), שאליה עבר אביו, צבי הירש גובר (שכּונה הרשל "רוז'ינויֶר"), לאחר שישב רוב ימיו בעיירת הולדתו רוז'ינוי. בשנת 1903 שלח אותו אביו ללמוד בישיבה ברוז'ינוי, ושם למד עד 1906 אצל ר' אברהם שקולניק ואצל ר' שבתי והתגורר אצל קרובי אביו. אחר כך למד בישיבת סלובודקה. היה למורה להוראת עברית ופעיל במחתרת הציונית.

שימש כמורה במושבה נובו ויטבסק (זשאָלטע) שבאוקראינה, ושם הכיר את רבקה לבית בּוּמָגִין. השניים נישאו ב-1921. בשל פעילותו הציונית נאסר פעמיים, מהן ב-1922.

בשנת 1925 קיבלו שני בני הזוג במפתיע רישיון יציאה מברית המועצות. הם עלו לארץ ישראל והצטרפו ל"חבורת הדרום" ברחובות, שם הכשירו עצמם לעלייה על הקרקע. בשנת 1934 יחד עם חבריהם היו בין מייסדי כפר ביל"ו וכפר ורבורג.

במלחמת השחרור שימש בנו הבכור, אפרים, כמפקד ב"הגנה", ונהרג בהתקפה על טירת שלום כשהוא בן עשרים. שלושה חודשים לאחר מכן נהרג בנו השני, צבי, בקרב על משלטי חוליקאת, כשהוא בן שבע עשרה; גופתו נמצאה כעבור כשנה יחד עם גופת חברו לנשק עמנואל טוכלר, והוא נקבר לצד אחיו בבית הקברות הצבאי בכפר ורבורג.[1]

עם תום מלחמת השחרור פנו בני הזוג גובר לסוכנות בבקשה להביא עולים חדשים להתיישבות בסביבת באר טוביה. בין השנים 1954-1950 כיהן גובר כראש המועצה האזורית באר טוביה. במסגרת תפקידו הוא עסק בקליטת העולים ואשתו ניהלה את בית הספר במעברת קסטינה.

בשנת 1955 החלה הסוכנות היהודית בביצוע תוכנית התיישבות רבתי בחבל לכיש ומרדכי ורבקה גובר העמידו עצמם לרשות המפעל. הם עברו ללכיש והיו ממייסדי מושבי העולים בחבל. בין השנים 1955–1968 שימש גובר כראש המועצה האזורית לכיש. רבקה שימשה כמדריכת עולים, מורה במעברת קסטינה, מנהלת בית ספר ומתנדבת. הם הקדישו ל"קרן המגן" את משקם בכפר ורבורג.

בשנת 1962 שונה שמו של בית ספר קסטינה לבית ספר "האחים", לזכרם של שני בניו שנהרגו. בשנת 1967 עברו בני הזוג גובר לכפר אחים, שנקרא על שם בניהם.

נפטר בשנת 1978, ונקבר לצד בניו בבית הקברות בכפר ורבורג. שלוש שנים לאחר מכן שמה אשתו קץ לחייה, ונטמנה לצדו. השניים ציוו את משקם למדינה.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה