ישיבת כנסת ישראל (סלבודקה)

ישיבת תנועת המוסר בעיירה סלובודקה
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ישיבת כנסת ישראל (סלבודקה), הייתה ישיבה מוסרית בעיירה סלובודקה שבליטא, שנוסדה על ידי רבי נתן צבי פינקל, ה"סבא מסלובודקה". הישיבה נקראה על שם רבי ישראל סלנטר[1]. לאחר מכן הוקם סניף בעיר חברון שבארץ ישראל בשם ישיבת חברון כנסת ישראל, ובהמשך הוקמה גם ישיבת סלבודקה - כנסת ישראל בבני ברק.

ישיבת כנסת ישראל
תמונת מחזור, שנת תרפ"ב
תמונת מחזור, שנת תרפ"ב
מוסד אקדמי
על שם ר' ישראל מסלנט
תקופת הפעילות 1881 – 1941 (בשואה)
מייסדים הרב נתן צבי פינקל
בעלי תפקידים
ראש הישיבה הרב משה מרדכי אפשטיין, הרב יחזקאל סרנא, הרב אייזיק שר
משגיח הרב נתן צבי פינקל, הרב לייב חסמן
מיקום
מדינה ליטאליטא ליטא
קואורדינטות 54°54′24″N 23°53′02″E / 54.906666666667°N 23.883888888889°E / 54.906666666667; 23.883888888889
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ישיבת סלובודקה הדגישה את ערך גדלות האדם, ואת המעלה הגבוהה שאליה על האדם להגיע. דרכה של ישיבת סלבודקה השפיעה על ישיבות רבות, ובוגרי סלבודקה היו מעורבים בהקמת ובהרחבת ישיבות בפרט לאחר השואה.

תולדות הישיבה וראשיה

עריכה
 
"הסבא מסלבודקה"
 
ראש הישיבה - הרב משה מרדכי אפשטיין

ישיבת סלבודקה נוסדה בתחילה ככולל אברכים, ישיבת "כנסת ישראל" נוסדה בשנת תרל"ז (1877) על ידי הרב נתן צבי פינקל, המכונה "הסבא מסלובודקה", בפרבר סלובודקה שבעיר קובנה, ליטא. הרב פינקל היה מגדולי תנועת המוסר ותלמידו של הרב שמחה זיסל זיו, המכונה "הסבא מקלם".

בשנת תרמ"ט התמנה לראשות הישיבה, הרב יצחק יעקב רבינוביץ' (פוניבז') מחבר הספר זכר יצחק, בשנת תר"ן מינה 'הסבא' את רבי דב צבי הלר למשגיח בישיבה.

בשנת תרנ"ד מינה הרב נתן צבי פינקל את הרב משה מרדכי אפשטיין, לימים מחותנו, ואת הרב איסר זלמן מלצר, גיסו של הרב אפשטיין, לראשי הישיבה. הרב מלצר נשלח אחר כך על ידי הרב נתן צבי פינקל לפתוח את ישיבת סלוצק, הרב אפשטיין כיהן בראשות הישיבה עד לפטירתו.

המחלוקת על שיטת המוסר

עריכה

בשנים תרנ"ו-תרנ"ח קמו מערערים על שיטת המוסר, ביניהם גדולי תורה כמו הרב צבי רבינוביץ מקובנה, בנו של הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, והרב משה דנישבסקי, רבה של סלובודקה, וטענו כי היא גורמת לביטול תורה. אמנם ר' יצחק אלחנן, שהמחלוקת על המוסר החלה בחייו, לא תמך במחלוקת זו וסבר כי המחלוקת עצמה מזיקה לתורה. המחלוקת כללה גם שקרים והסתה נגד תומכי המוסר ובראשם "הסבא מסלובודקה" שפרסמו המשכילים שלא היה אכפת להם מלימוד תורה, אך שנאו את שיטת המוסר, ומטרתם העיקרית הייתה שהישיבה תעבור לידיים אחרות ה"מתאימות לרוח הזמן" ולבנות אותה מחדש על יסודות משכיליים.

המחלוקת פרצה גם בישיבת סלובודקה עצמה בתרנ"ז כשחלק מהתלמידים ורבני הישיבה שצידדו בה היו ממתנגדי שיטת המוסר. בעקבות המחלוקת הזמין הרב צבי רבינוביץ, רבה של קובנה את הרב יצחק בלזר, מגדולי תלמידי ר' ישראל מסלנט והסבא מסלובודקה, וביקשו מהם תשובות על טענות המתנגדים לשיטת המוסר בישיבת סלובודקה, בנוכחות נכבדי קהילת קובנה וחלק נכבד מהתלמידים שערערו על שיטת המוסר.

הרב בלאזר והרב נתן צבי פינקל ידעו שכל התשובות לא יעזרו, והוחלט מראש על ידי מארגני האספה לבטל את שיטת המוסר. הרב בלאזר לא הגיב על הטענות, ולאחר שגמרו המתנגדים להשמיע את טענותיהם ברכם בברכת "ליל מנוחה" והלך. הרב פינקל לעומתו אמר להם שאין מה להתווכח איתם כיוון שכל כוונתם לבטל את לימוד המוסר ולכך לא יסכימו לעולם.

לפי עצתו של הרב בלאזר כדי למנוע מחלוקת, למחרת האספה פרשו תומכי המוסר והקימו בבית מדרש אחר את ישיבת "כנסת ישראל" על שם ר' ישראל מסלנט והמשיכו את דרך שיטת המוסר שלפיה קמה הישיבה המקורית, והישיבה בבית המדרש המקורי נקראה "כנסת בית יצחק" ע"ש ר' יצחק אלחנן ספקטור. ראשי הישיבה החדשה, שהמשיכה להיקרא גם בשם "ישיבת סלובודקה", היו "הסבא מסלובודקה" והרב אפשטיין, ואליהם הצטרפו 60 תלמידים וביניהם רבים ממובחרי הישיבה. ראשי הישיבה הוותיקה שעברה בהמשך לקמניץ והתפרסמה בשם "ישיבת קמניץ" היו הרב צבי רבינוביץ והרב משה דנישבסקי, ובהמשך התפרסם כראש הישיבה הרב ברוך דב ליבוביץ.[2]

גלות הישיבה בקרמנצ'וג

עריכה

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ד, בעקבות פקודה שנתנה על ידי ממשל הצאר להגליית יהודי סלובודקה וקובנה, אשר סביבן היו מבצרים צבאיים, נאלצו הישיבה, ראשיה ותלמידיה, לגלות מסלובודקה, ועברו לעיר מינסק ואחר כך לקרמנצ'וג, שם המשיכו ה"סבא" יחד עם ר' משה מרדכי אפשטיין לנהל את הישיבה.

בשנת תרע"ו, בעת שהות הישיבה בקרמנצ'וג, הוקמה בבניין הישיבה בסלובודקה ישיבה חדשה בראשות ר' ברוך הורביץ אב"ד אלקסוט, שהיה גיסו של רבי משה מרדכי אפשטיין, והרב ר' ניסן יבלונסקי. המנהל הרוחני היה ר' ירוחם לייבוביץ, שלימים היה המנהל הרוחני בישיבת מיר. עם חזרת הישיבה מקרמנצ'וג בשנת תרפ"א התאחדו שתי הישיבות, ורבי ברוך הורביץ השתלב בהנהגת הישיבה.

לאחר עליית חלק מהישיבה לארץ ישראל

עריכה

בשנת תרפ"ד גזרה הממשלה הליטאית כי על בחורי הישיבות להתגייס, או לחלופין, על הישיבות ללמד לימודי חול ושפת המדינה. ה"סבא" החליט בשל זאת להעתיק את הישיבה לארץ ישראל, ובשלהי תרפ"ד החלו בחורים לעלות לארץ ישראל יחד עם הרב יחזקאל סרנא והרב אברהם גרודזינסקי והקימו את ישיבת חברון. בשנת תרפ"ה עלו לחברון גם הרב משה מרדכי אפשטיין, וחתנו רבי משה פינקל בהמשך עלה גם "הסבא". הרב גרודזינסקי חזר לחזק את הישיבה בסלובודקה. בסוף שנת תרפ"ה התבטלה הגזירה, וכך הישיבה המשיכה לתפקד, כשבראשה עמד רבי יצחק אייזיק שר והמשגיח רבי אברהם גרודזינסקי.

באותה תקופה, לאחר עלייתו לארץ של רבי משה מרדכי אפשטיין, נקלעה הישיבה לסכסוך בשאלת הרבנות, תושבי העיר צידדו ברבי יוסף זוסמנוביץ חתנו של רבי משה מרדכי, שהוועד על ידו לרשת את כיסא הרבנות, אך רבני הישיבה התנגדו למינוייו מסיבות שונות, והעמידו את הרב זלמן אוסבסקי, מה שגרם למחלוקת ארוכה וקשה בין הצדדים.

בשנת תרצ"ט הושלם בניין חדש ומרווח לישיבה, אך הישיבה לא זכתה להיכנס אליו, היות שבאותה העת נכבשה ליטא על ידי הסובייטים שאסרו את קיומם של מוסדות חינוך עבריים והפקיעו את הבניין החדש.

חורבן הישיבה בשואה

עריכה

ביום שישי, ב' תמוז תש"א, (27 ביוני 1941) נרצח לראשונה אחד הר"מים של הישיבה, הרב שרגא פייבל הורביץ, בנו של ראש הישיבה לשעבר ר' ברוך הורביץ. ר' שרגא פייבל ישב בביתו ברחוב בווינה ולמד. בבית היו גם אשתו ובתו בת חמש, וכן בחור ישיבה מגרמניה בשם וואלף. הרבנית ראתה מבעד לחלון והנה שומר-הבית מוביל שלושה שאוליסטים ליטאים לדירה. לא הייתה שהות להימלט. ה'שאוליסטים' התפרצו לבית, מבלי לומר מילה, סחבו את ר' פייבל יחד עם הבחור וואלף והוציאום לחצר ולעיני אשתו וילדתו ירו בהם למות.

בסוף יוני ותחילת יולי החלו ליטאים לתפוס יהודים ברחובות, וביניהם גם בחורי סלבודקה ואברכים של "כולל קובנה", כ-6000 - 7000 יהודים נרצחו בפורט השביעי.

ב-27 ביולי פתחו הנאצים ועוזריהם הליטאים בחטיפות. חטפו יהודים ברחובות והוציאום מבתיהם והובילום לפורט התשיעי או השביעי. שם עינום והתעללו בקורבנות, ואחר-כך הרגו אותם. בשבוע הראשון של החטיפות הוצאו להורג 108 בני-ישיבה יחד עם הרבנים מן הכולל ובהם הרב ר' ליפה זילבר, הרב חיים גילמן, הרב חיים בצרבין.

ב-18 באוגוסט, כ"ה מנחם אב, עשרה ימים לאחר שכלאו את היהודים בגטו, נכנסו אנשי הגסטאפו לגטו ודרשו להמציא להם 500 איש לעבודה אינטליגנטית כביכול. בין המגויסים לעבודה זו היו 40 מבני הישיבה, הרב שמואל ראלבה, יהושע גראז, ברוך שטראס ועוד. היודנראט הצליחו לאסוף רק 300 מבין 500 הנדרשים. אולם אנשי הגסטאפו לא אמרו די, ואספו 543 איש, הביאו את כולם ל"פורט הרביעי" והמיתום ביריות.

ב-26 בספטמבר, בערב שבת שובה, הקיפו הרוצחים כמה רחובות של הגטו, בסביבה שבה התגוררו שרידי בני-הישיבה, מפקד הגטו קוזלובסקי, נאצי ליטאי, התלונן שירו אליו מתוך הגטו, וזה היה מבצע עונשין. ליטאים מזוינים ברובים ביצעו את הפעולה. הם הוציאו אלף נפשות, נשים וילדים, בהם 64 בני-ישיבה ורבנים: הרב איסר שור ואשתו, הרב צבי שניידר ואשתו, הרב ר' משה בנדם עם בני משפחתו, רבה של עיר מוש, משה גודציכס, נחום אולשוואנג ואחרים, והרגום על נשיהם וטפם.

ב-28 באוקטובר, ה' מרחשון תש"ב, קיבלה הנהלת הגטו פקודה מן הגסטאפו, שעל כל היהודים להתאסף ב"ככר-הדמוקרטיה", ומי שלא יבוא יומת בירייה. בשעה שמונה בבוקר הופיע איש-הגסטאפו הידוע באכזריותו, הלמוט ראוקה, והתחיל לבצע סלקציה בין תושבי הגטו. כ-9200 יהודים, ביניהם עשרות בני-הישיבה וחמישה רבנים, נשלחו למוות בפורט התשיעי. ביניהם היו ר' יחזקאל ברשטין ראש ישיבת "אור ישראל" עם כל משפחתו, ר' ישראל יעקב לובטשאנסקי, המנהל הרוחני של ישיבת ברנוביץ', רבה של בושטריץ, ר' מרדכי ליפשיץ עם משפחתו, הרב ר' נפתלי ווסרמן, בנו של ר' אלחנן ווסרמן, הרב ר' זלמן שטיין ובני-משפחתו, מזכיר הישיבה ר' יעקב שלמה ורבים אחרים.

ראשי הישיבה ומלמדים בה

עריכה

תלמידים בולטים

עריכה

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • ישיבות ליטא – פרקי זכרונות, ע. אטקס וש. טיקוצ'ינסקי (עורכים), ירושלים, תשס"ד.
  • גדלות האדם והקטנתו: תמורות בשיטת המוסר של ישיבת סלובודקה, בתוך: עמנואל אטקס (עורך), "ישיבות ובתי מדרשות", הוצאת מרכז זלמן שזר ומרכז דינור של האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים תשס"ז, עמ' 243–272.
  • שלמה טיקוצינסקי, למדנות מוסר ואליטיזם: ישיבת סלבודקה מליטא לארץ ישראל, הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים 2016.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ישיבת כנסת ישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ישיבת חברון כנסת ישראל, עד שבחברון, באתר אוצר החכמה
  2. ^ הרב דוב כץ, "פולמוס המוסר: מוסף לסדרת 'תנועת המוסר'", ההסתה נגד ישיבת סלובודקה והיפרדותה, ירושלים תשל"ג, עמ' 89 - 100