מרים טוביה בונה

מרים טוביה בונה (1932 – 27 ביולי 2020) הייתה אוצרת, ציירת ואשת חינוך ישראלית.

ביוגרפיה

מרים (מוזיק) טוביה בונה לבית בן-אפרים נולדה בתל אביב-יפו בשנת 1932 לגדליה ומרים (לבית שפירא) בן-אפרים. אמה נפטרה במהלך לידתה והיא אומצה על ידי דודיה ראובן זליג בן-אפרים (אחי אביה), ורעייתו רחל. אביה, גדליה בן-אפרים, נישא בשנית ונולדו לו שני ילדים נוספים: ציפורה (ציפקה) (נ. 1935) ורזיאל (נ. 1940).

בשנת 1938 בערב יום הכיפורים חוותה המשפחה טרגדיה נוספת כשדודה מצד אמה, יהושע בן-אריה, ורעייתו, שושנה רייזלה (שהייתה גם אחותו של אביה), נרצחו בטבריה עם שני ילדיהם הפעוטים, אריה וזוהר, על ידי אנשי כנופיית עז א-דין אל-קאסם.

ילדותה ונעוריה עברו עליה בתל אביב-יפו, למעט פרק זמן קצר בשלהי שנות ה-30 שבו התגוררה המשפחה בהרצליה. היא למדה בבית הספר לדוגמה והייתה חברה פעילה בתנועה המאוחדת.

עם תום שירותה הצבאי נישאה למוטקה לוינשטיין, איש הפלמ"ח שכונה "מוטקה בלגן" וכעבור פרק זמן קצר התגרשה ממנו. בשנת 1954 נישאה בשנית למלחין עובדיה טוביה (1920–2006) שהיה ממייסדי תיאטרון המחול ענבל ושימש כמנהל המדרשה למורי מוזיקה בתל אביב (1966–1986). לזוג נולדו שני בנים: אפרים טוביה, קלידן ומנהל מוזיקלי, ואיל טוביה, בנקאי ורו"ח. מרים ועובדיה טוביה התגרשו בשנת 1972. בשנת 1982 נישאה מרים טוביה בונה בשלישית לאדריכל מיכאל בונה (1929–2002).

טוביה בונה נפטרה בתאריך 27 ביולי 2020.

קריירה מקצועית

מרים טוביה בונה למדה אמנות במדרשה לאמנות (1957–1962). עם תום לימודיה ובמשך מספר שנים הייתה פעילה כציירת. בשנים אלה הציגה תערוכת יחיד של רישומי פחם בגלריה אורית בתל אביב (1962) והשתתפה, בין השאר, בשתיים מהתערוכות הקבוצתיות של "+10" (קבוצת אמנות שפעלה בתל אביב בשנים 1965–1970 בראשות רפי לביא): ב"תערוכה באדום" (גלריה כץ, תל אביב פתיחה: 11.3.1967) וב"תערוכת העירום" (גלריה גורדון, תל אביב, 1967).

בשלהי שנות ה-60 וראשית שנות ה-70 התחוללו שינויים גדולים, אישיים ומקצועיים, בחייה של טוביה בונה והיא החליטה לפרוש מפעילותה כציירת ולפנות לנתיבי התפתחות אחרים הקשורים באמנות: הוראה ואוצרות. היא לימדה תולדות האמנות והבנת האמנות בתיכון ע"ש תלמה ילין (1968–1983) ונרשמה ללימודי תולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב (1971). במקביל שימשה כמרצה לאמנות במכון לאמנות, בת ים (1971–1973) ובמכון אבני, תל אביב (1973–1976).

בשנת 1975 אצרה לראשונה תערוכה. הייתה זו תערוכה קבוצתית נודדת של גרפיקה ישראלית שהוצגה בשנים 6–1975 ולוותה בקטלוג מטעם משרד החינוך והתרבות, קרן תרבות אמריקה ישראל, אמנות לעם. בשנת 1976 אצרה טוביה בונה בבית האמנים בתל אביב תערוכה גרפית קבוצתית נוספת בשם "האות". בשנת 1978, לכבוד שנת ה-30 של מדינת ישראל, אצרה טוביה בונה שתי תערוכות נודדות של אמנות ישראלית בדרום אמריקה. בתקופה זו גם הכירה את ראובן כליפא, מנהל גלריית הקיבוץ (רח' דב הוז 25, תל אביב), והוא הציע לה להצטרף לצוות הגלריה כאוצרת.

בשנתיים (1978-9) שבהן שימשה טוביה בונה כאוצרת במשרה חלקית בגלריה הקיבוץ היא אצרה למעלה מ-20 תערוכות ובהן תערוכות יחיד לדליה מאירי (פברואר-מרץ 1978), לחיים מאור (אפריל-מאי 1978 וכן מרץ-אפריל 1979), ליעקב חפץ (ספטמבר-אוקטובר 1978), לדב הלר (נובמבר-דצמבר 1978), למיכאל סגן-כהן (דצמבר 1978), לגרי גולדשטיין (ינואר 1979), ליאיר גרבוז (מאי-יוני, 1979) ולאורי ריזמן (יוני-יולי 1979). בשנים הללו החל להתנסח קו פוליטי בעבודתה כאוצרת והיא הייתה שותפה לארגונם של כמה מאירועי האמנות פורצי הדרך שהתקיימו באותן שנים בגלריה הקיבוץ וביניהם "אמנות פוליטית" בהשתתפות אביטל גבע, משה גרשוני, מוטי מזרחי, סרג' שפיצר ועוד (1978), ו"כלוב השלום" של דב אור-נר (1979).

לאחר פרישתה מגלריה הקיבוץ שימשה טוביה בונה מרצה לאמנות בשורה של מוסדות אמנות: במכללת שנקר, רמת גן (1980–1983), בבית הספר לציור קלישר, תל אביב (1983–1986) וכן במכללה האקדמית לחינוך - אורנים, טבעון (1979–1990) שבה אף ניהלה את המכון לאמנות (1985–1987).

שנות ה-90 היו תקופה של פריחה מקצועית של טוביה בונה כאוצרת. בשנת 1990 היא מונתה למנכ"לית ואוצרת ראשית של המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן. באותה שנה אף לקחה חלק כאוצרת שותפה בתערוכה "לקראת שנות ה-90" שיזמה גליה בר אור במשכן לאמנות בעין חרוד.

לאורך 4 השנים שבהן שימשה כמנכ"לית ואוצרת ראשית של המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן (עד 1994) חידדה טוביה בונה את אמירתה האוצרותית. לצד תערוכות יחיד של אמנים מוכרים היא הציגה אמנים צעירים או מוכרים פחות וכן מספר גדול של אמניות נשים. היא נתנה במה גם לתערוכות עיצוב והזמינה אוצרים אורחים וביניהם אדם ברוך, סורין הלר ופרופ' גילה בלס, שאצרה בשנת 1992 את התערוכה "קבוצת העשרה 1951–1960" אשר לוותה בקטלוג מחקרי (פתיחה: 12 בנובמבר 1992).

בין האמנים והאמניות שהציגו תערוכות יחיד במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן בתקופת כהונתה: אבנר בן גל, אלימה, אודי אלוני, יאיר גרבוז, אבנר כץ, בוקי שוורץ, גדי דגון, דוד וקשטיין, רבקה ריין, יעקב חפץ, ארנון בן-דוד, בלו סמיון פיינרו, קבוצת זיק, צביקה קנטור, נעמי שלו, לינדה זנדהאוז, גליה פילין טרמו, אילת זהר, תמרה ריקמן, שוש קורמוש, יורם (ריורם) מרוז, שושנה היימן, עמי לוי, כוכי דוקטורי רועי רוזן ועוד. התערוכה הקבוצתית רבת המשתתפים "חרדה" (1994), שאותה אצרה טוביה בונה בשיתוף עם אילנה טננבאום, הייתה אקט סיכום של תקופת עבודתה הפוריה במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן שהסתיימה בשל העובדה שעיריית רמת גן סירבה לחדש את חוזה העסקתה מבלי לנמק.

בשנת 1995 מונתה לאוצרת ראשית של מוזיאון חיפה לאמנות שנפתח באותה שנה מחדש לאחר פרק זמן שבו היה סגור לרגל שיפוצים. בהמלצות למינויה שנשלחו לניסים טל, מנכ"ל מוזיאוני חיפה, שיבחו פרופ' אברהם רונן מאוניברסיטת תל אביב והאמנים דני קרוון ומנשה קדישמן את יכולותיה ואת מקצועיותה. פרופ' רונן ציין כי טוביה בונה "השכילה לארגן כמות מרשימה של תערוכות [במוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן] ולהוציא לאור את הקטלוגים המצוינים שלהן למרות המגבלות התקציביות החמורות שהוטלו עליה". ואילו האמן מנשה קדישמן ציין כי עבודתה הענפה כמנהלת המכון לאמנות במכללת אורנים כאוצרת עצמאית וכמנהלת מוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן "הקנו לה מוניטין בינלאומיים".

בשנת 1999 אצרו מרים טוביה בונה ומיכאל בונה את התערוכה "בניין הארץ: שיכונים בשנות ה-50". התערוכה הוצגה תחילה במשכן לאמנות בעין חרוד (סתיו 1999) ולאחר מכן במוזיאון הרצליה לאמנות (חורף 2000) והיא לוותה בספר מחקרי בעריכתם. "הקמת השיכונים", הם טענו בספר, "היא מפעל הבנייה החשוב ביותר בעשור הראשון של מדינת ישראל. שיכונים אלה פתרו בעיית מגורים לכמיליון עולים חדשים ובו זמנית גם לחלק מהאוכלוסייה הוותיקה שהתגוררה בתנאי מגורים קשים".

קישורים חיצוניים

• מרים טוביה בונה (1932-2020), דף שער בספרייה הלאומית
• רות רובינשטיין, "צניעות במיטבה: לזכרה של מרים טוביה בונה", ערב רב, 1 בינואר 2021
• מיכאל בונה, מרים טוביה בונה, בניין הארץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית הפועלים, 1999