פתיחת התפריט הראשי

אוֹרי ריזמן (25 בינואר 1924 - 25 בינואר 1991) היה צייר ישראלי.

אורי ריזמן
אורי ריזמן
אורי ריזמן
לידה 25 בינואר 1924
תל יוסף
פטירה 25 בינואר 1991 (בגיל 67)
מקום לימודים הגימנסיה העברית "הרצליה" עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור
זרם באמנות אקלים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

נולד בעיר צור שבלבנון. "'ב-1924 הגיעה אישה לתל-יוסף, רכובה על סוס ונושאת בידיה תינוק בן יומו' - כך זוכרים ותיקי תל יוסף את יום בואה של האם בת שבע עם התינוק אורי“[1]. אמו בת -שבע, שחקנית בהכשרתה, ואביו, ניסן ריזמן, מהנדס וקבלן במקצועו, עלו מפרוסקורוב בעלייה השלישית והיו אנשי גדוד העבודה. הם התגוררו לפרק זמן קצר בקיבוץ תל יוסף. חצי שנה לאחר הולדתו, עברה המשפחה לפלוגת ”גדוד העבודה“ בירושלים, שם עסקו בחציבה וגידלו את ארבעת ילדיהם.

ב-1928 עברה המשפחה לתל אביב. בין השנים 1930–1932, שהתה המשפחה בצרפת לצורך לימודי הנדסת בניין של האב.

ריזמן למד בגימנסיה הרצליה והיה פעיל במחנות העולים. נטייתו של ריזמן לציור בלטה מגיל צעיר בציירו דיוקנאות, נופים ופרחים. משפחתו ייעדה אותו להיות כנר, אך בגיל חמש-עשרה עזב את לימודי הכינור בהם החל בגיל צעיר, לטובת לימודי ציור בסטודיו של האמן יצחק פרנקל בבית הצייר. הלימודים בסטודיו היטיבו עם ריזמן הן משום שהצבע היה מרכיב משמעותי ביצירתו (ציור ”הכינור“ של ריזמן מ-1939, משקף היטב את תפיסת האור האופיינית לתלמידי הסטודיו), והן בשל הקשרים הטובים בין ציירי הסטודיו שנמשכו גם עם סגירתו ב-1939. חניכיו של פרנקל, וריזמן ביניהם, חברו לתלמידיהם של שטרייכמן וסטימצקי והציגו בתערוכות ”קבוצת העשרה“ בראשית שנות החמישים. בהמשך, הקימו אמנים שיצאו מקבוצה זו את קבוצת "אקלים". הם דגלו בציור הקשור באופי של המקומי ומעניק ביטוי לאקלים פיזי ואנושי. ריזמן הציג כמעט בכל התערוכות שקבוצה זו אירגנה.

בשנת 1941 עברה משפחת ריזמן לגור ברחוב גוטליב 3 בתל אביב, בבניין שבנה האב, בקרבת ביתו של הצייר יצחק פרנקל (גוטליב 5). בשנת 1942 עם סיום לימודיו בגימנסיה הרצליה יצא לשנת הכשרה ביגור[2] ולאחר מכן, ב-1943 היה ממקימי קיבוץ בית הערבה שבצפון ים המלח ועבד בחברת האשלג בסדום. בין המקימים היה גם האמן יחיאל שמי. במשך כל אותה תקופה תובענית ועד לנטישת בית הערבה במלחמת 48‘ לא חדל רייזמן לצייר את סביבתו והוא התקשר לצבעוניות ולמרחבים המדבריים. בין ציוריו מהתקופה: ”מחנה אוהלים ביגור“, 1943, ”הסטודיו בבית הערבה, 1945 ועוד. ביצירותיו של ריזמן מ-1945 ניכר שינוי גדול: השימוש בהקצרה ובפרספקטיבה מצטמצם ואילו המעברים מאור לצל מחריפים. הוא עדיין משאיר מקום לתלת מימד, אך שכבות הצבע נעשות דקות הרבה יותר, הפלטה מתבהרת ותפיסת האור משתנה מאור פנימי לאור חיצוני. את ציוריו מבית הערבה ומהשנים הראשונות בכברי כינה ריזמן בשם ”התקופה העכורה“.

ב-1946 התחתן עם מזל לבית חמדי, שהייתה בת למשפחה תימנית. הוא הרבה לצייר את בני משפחתה וסביבתם (סמטאות, בית הכנסת). ב-1947 נולדה לבני הזוג ביתם היחידה אסנת - לימים הציירת אסנת בן-שלום. במלחמת העצמאות פונה בית הערבה וחבריו, ועימם ריזמן, הקימו את קיבוץ כברי בגליל המערבי. גם האמן יחיאל שמי היה בים מקימי קיבוץ כברי.

בשנת 1950 נבחר לוועדת התרבות של קיבוץ כברי. בין השנים 1951 ל-1953, במימון סבו, נטל ריזמן חופשה מהקיבוץ ושהה בפריז שנתיים. הוא למד בבית הספר הלאומי לאמנויות יפות בסדנה לאמנות מונומנטלית של הצייר ז'אן סוברבי, כשהוא משאיר את אשתו וביתו בקיבוץ. באותה תקופה התיידד עם ציירים ישראלים ששהו בפריז, ביניהם לאה ניקל, אליהו גת ומיכאל גרוס. בין הארבעה נוצרה ידידות ארוכת שנים. ב-1952 בהשראת הצייר הצרפתי ממוצא יהודי חיים סוטין, קנו רייזמן וניקל תרנגולת שחוטה ובמשך שלושה ימים ציירוה מונחת על כיסא. סוברבי ראה בביטול את מורשת הציירים היהודים של אסכולת פריז וקרא לה ”גירוד הבד“. הוא הורה לתלמידיו ”לסתום את הבד“ במשטחי צבע אחידים. רייזמן הפנים את השורשיות שבתפיסתו של סוברבי ויחד עם זאת דחה את הקו הווירטואוזי ה"פיקסואי" שלו. כך החל תהליך ההשטחה והדגשת החלוקה בין המשטחים בציוריו של רייזמן.

בזמן שהותו בפריז נפטרה אמו. אביו נישא בשנית ובסתר לאחותה הבכורה של אשתו, שטיפלה בה בהתקפי ממחלתה. בשנת 1953 שב לקיבוץ, אולם הקיבוץ לא ראה בעין יפה את עיסוקו בציור והוא נאלץ להיאבק על מעמדו כאמן בקיבוץ. שלא כיחיאל שמי אשר מעמדו כאמן היה מבוסס. חל בריזמן המשבר הרציני הראשון והוא שקע בדיכאון, תקופה אותה כינה בשם "תקופת הבלוז". בשנת 1954 לאחר מספר עירעורים הוא הקים לעצמו סטודיו במבנה נטוש בשולי הקיבוץ. עד אמצע שנות ה-70 ניתנו לו רק יומיים או שלושה בשבוע לציור. רבים מציוריו הם סביב כברי: נופיו וחברים בקיבוץ. ריזמן החל להציג בתערוכות יחיד וקבוצתיות. בשנים 1971–1972 נטל חופשה נוספת מקיבוצו ושהה בפריז. הוא צבר רשמים עזים ובעיקר הושפע מתערוכת ציוריו של האמן האנגלי פרנסיס בייקון. הוא מצייר בפריס עשרות דיוקנאות בעלות צבעוניות עזה ומשיכת מכחול חופשית. בשנים אלו ציוריו לא נמכרו ואשתו עבדה לפרנסתם.

ב-1974 הצטרף לקבוצת אקלים, חבורת האומנים היחידה שהשתייך אליה. הקבוצה הוקמה ב-1973 על ידי רחל שביט ואליהו גת בעקבות מלחמת יום כיפור והתמקדה בנוף המקומי. החל מ-1975 סגנונו מתפתח לכיוון אקספרסיבי. לאורך סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, תיעד את מחשבותיו ועבודתו במחברות, יומן וקלטות.

ב-1978 ערך תערוכת יחיד "אדם ונוף" בגלריה הקיבוץ בת-אביב. בשנה לאחר מכן קיבל סטודיו משלו בקיבוץ בזכות ייסוד הקרן לצורכי אמנות ותרבות בכברי שהוקמה בתרומת אביו. נתן שיעורים פרטיים בסטודיו ולימד בנהריה, חיפה ואוהל שרה. בשנת 1980 נפטרה אשתו ורייזמן השקיע עצמו בעבודה אינטנסיבית - נוצרת הסדרה ”נופי אבלות“. הוא נפגע קשה ברגלו מתאונת אופניים.

עד שנות ה-80 לא זכו ציוריו להצלחה כלכלית, אולם ב-1982 קנה אספן ציורים רבים וכן מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל רכשו תמונות שלו לאוספיהם הקבועים. ב-1983 הציג ריזמן תערוכת יחיד במוזיאון ישראל וב-1988 נערכה לו תערוכה רטרוספקטיבית ("האדום והירוק") במשכן לאמנות, עין חרוד. ריזמן נפטר ממחלה במהלך מלחמת המפרץ, 1991, ביום הולדתו ה-67.

ריזמן פעל רוב שנותיו בשולי עולם האמנות הישראלי ורק בסוף ימיו ולאחר מותו זכה לפרסום ולהכרה כללית. ב-1979, בביקורת על תערוכה שלו בגלריה הקיבוץ כתב אדם ברוך: "אורי ריזמן, צייר משובח, שקוע באלמוניות יחסית חסרת כל הצדקה" וכן "פרסומו המועט הוא גם טעות וגם רק עניין של זמן." במאמר על הרטרוספקטיבה שנערכה לו במשכן לאמנות, עין חרוד מחה איתמר לוי על העדר ההתייחסות לריזמן וכתב: "הוא (ריזמן) הצייר הפיגורטיבי והקולוריסט הטוב ביותר בארץ, צייר בעל עוצמה ועומק רגשיים, אך היחס אליו הוא כאל עוד צייר טוב מהשורה." ב-1988 זכה בפרס בנק דיסקונט לאמן ישראלי וב-1989 זכה בפרס ההסתדרות לציור ולפיסול ע"ש נחום גוטמן.

ב-2004 הציג מוזיאון תל אביב תערוכה "אורי ריזמן רטרוספקטיבה". סביב הסטודיו שבו עבד בכברי הוקם "מרכז גוטסמן לתחריט". שני סרטים נעשו על ריזמן: הציור הוא הנפש של יהודה קווה, עבור הטלוויזיה הישראלית, הערוץ הראשון ואורי של שי אמית.

גלריהעריכה

תערוכות יחידעריכה

  • 1964 גלריה צ‘מרינסקי, תל אביב
  • 1967 גלריה צ‘מרינקי, תל אביב
  • 1970 מוזיאון חיפה לאמנות חדישה, אוצר: גבריאל תדמור
  • 1973 ”אדם ונוף“, גלריה הקיבוץ, תל אביב
  • 1979 גלריה הקיבוץ, תל אביב
  • 1981 משכן לאמנות, עין-חרוד ובגלריה גורדון, תל אביב
  • דצמבר 1983 תערוכה רטרוספקטיבית, מוזיאון ישראל. אוצר: יגאל צלמונה
  • 1988 ררטוספקטיבה במשכן לאמנות עין-חרוד. אוצרת:גליה בר-אור

תערוכות קבוצתיותעריכה

  • 1955 אמני קיבוץ כברי מציגים בקיבוץ גבעת-ברנר ובעין-חרוד
  • 1957 אמן-אורח בתערוכת ”קבוצת העשרה“, בית האמנים, ירושלים
  • 1963 ”אסכולת פריז“ גלריית שרפנטייה, פריז. אוצר הפרק הישראלי בתערוכה: חיים גמזו
  • 1975 קבות ”אקלים“, גלריה אנסדל, לונדון

השכלהעריכה

  • 1939 סטודיו של יצחק פרנקל, תל אביב
  • 1951-1952 האקדמיה הלאומית לאמנויות היפות, פאריס, בסטודיו של ז'אן סובארבי

פרסיםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • בר-אור, ג. (1988). אורי ריזמן האדום והירוק הבטים ביצירתו של האמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד קיבוץ כברי המשכן לאמנות עין חרוד
  • עומר, מ. (2004). אורי ריזמן רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות.
  • צלמונה, י. (1983). אורי רייזמן. מוזיאון ישראל, ירושלים
  • תדמור, ג. (1970). אורי רייזמן ציורים מן התקופה האחרונה, המוזיאון לאמנות חדשה עירית חיפה.
  • מקורות אלקטרונים

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ בר-אור, גליה, האדום והירוק הבטים ביצירתו של האמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד קיבוץ כברי המשכן לאמנות עין-חרוד, 1998
  2. ^ חיים מאור, המַנְדָרִין והסַמוּרַאִי הרהורים על אודות עבודותיהם של מיכאל גרוס ואוֹרי ריזמן, MaorArt