משה אטיאש

סופר ישראלי

משה אטיאַש (Attias;‏ 9 בינואר 1898, ט"ו בטבת תרנ"ח20 באפריל 1973, י"ח בניסן תשל"ג) היה עיתונאי וסופר, מחנך, עסקן ופולקלוריסט ישראלי, המזכיר הכללי של הוועד הלאומי בשנות המנדט, מנהלה הראשון של מחלקת החינוך של עיריית ירושלים (1949–1973), חוקר הפולקלור של יהדות ספרד.

משה אטיאש
משה אטיאש ואשתו אליגרה, שנות ה-50
משה אטיאש ואשתו אליגרה, שנות ה-50
לידה 9 בינואר 1898
ט"ו בטבת תרנ"ח
פטירה 20 באפריל 1973 (בגיל 75)
י"ח בניסן תשל"ג
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

משה אטיאש, בן פלומבה[1] ודניאל,[2] נולד ב-1898 בסלוניקי. אביו היה צאצא למשפחה שעסקה שנים רבות בהוצאת ספרים באמסטרדם. משה היה בין מייסדי אגודת בר כוכבא בסלוניקי, אגודה שפעלה לטיפוח הכושר הגופני והרוחני של הנוער, ולעידוד ההתעניינות בספרות ובתרבות העברית.

בצעירותו למד בבית ספר עברי והיה אחד מתלמידיו של ד"ר יצחק אפשטיין, שפעל למען החינוך העברי בסלוניקי. אפשטיין נהג לבחור אחדים מבין תלמידיו שיסעו להשתלם בהוראה בארץ ישראל, כדי שישובו לסלוניקי וילמדו בה עברית. משה אטיאש נבחר יחד עם עוד שישה תלמידים, שהגיע לירושלים באביב תרע"ד. הוא סיים את לימודיו בבית המדרש למורים העברי שבניהול דוד ילין. בזמן לימודיו לימד עברית בשיעורי ערב למבוגרים בירושלים העתיקה. לאחר מכן לימד בבית ספר בחדרה והיה גם למנהלו. שם גם נתן שעורי ערב לפועלים ואף היה פעיל בסניף המקומי של מכבי. כל העת פעל למען עלייתם של יהודי יוון ארצה.

אטיאש היה פעיל בעסקנות ציבורית. עבד במזכירות הוועד הלאומי בירושלים ועמד בראשה משנת תרפ"ט ועד קום המדינה. בשנות המנדט, כחלק מהנהגת היישוב, על התקופה הזו כתב בספריו: "ספר התעודות של הוועד הלאומי" ו"כנסת ישראל בארץ ישראל: ייסודה וארגונה".

אטיאש היה פעיל בוועד עדת הספרדים, בין בני עדות המזרח וביסוד הסתדרות הצעירים הספרדים בירושלים, ושימש כחבר בהתאחדות העולמית של היהודים הספרדים. כמו כן היה חבר המועצה של מכון הארצישראלי לפולקלור ואתנולוגיה. פרק חשוב בחייו הוא התעניינותו בפולקלור של יהודי ספרד, מנהגיהם ומסורתם. אטיאש עסק באיסוף שירים, סיפורים, אגדות, אמרות ומנהגים הקשורים בחגים ובמועדים. את מחקריו בנושאים אלה פרסם במאמרים רבים. עוד בימיו בסלוניקי פרסם אטיאש מאמרים בעיתונות היהודית בעיתונים "אל ג'ודיו" ו"לא רינסנסה ג'ודיה" ואחר כך בעיתונות ובכתבי עת בארץ ישראל. ב-1949 התמנה למנהלה הראשון של מחלקת החינוך של עיריית ירושלים ושימש בתפקיד זה כעשרים וחמש שנה, עד פרישתו לגמלאות ב-1973.[3]

שני ספריו, "רומנסירו ספרדי" (קריית ספר, 1961) ו-"קנסיונרו ספרדי" (המכון לחקר יהדות סלוניקי, 1972) הציגו תמונה עשירה של הרפרטואר של מסורת יהודי ספרד.

אטיאש נפטר בירושלים בשנת 1973 מהתקף לב, בן 74 במותו. נקבר בהר המנוחות. הותיר אחריו את אשתו אלֶיגרה (בתו של אברהם ביגאס מלאריסה שביוון,) שתי בנות ובן: יונה, אסתר ודניאל, ונכדים.

ספריו

עריכה
  • כנסת ישראל בארץ ישראל: יסודה וארגונה (1944, הוצאת "המחלקה לעיתונות ולהסברה של הוועד הלאומי")
  • נוצת הזהב של ציפור הפלא - עשרים סיפורי עם מפי יהודי יוון
  • רומנסירו ספרדי: רומנסות ושירי עם ביהדית-ספרדית (1961, הוצאת "קריית ספר")
  • ספר התעודות 1918-1948 (1963, ערך: משה אטיאש מהדורה שנייה מורחבת, הוצאת "ירושלים")
  • ספר התעודות של הוועד הלאומי לכנסת ישראל: תרע"ח-תש"ח 1918-1948 (1963, הוצאת "דפוס רפאל חיים הכהן")
  • קנסיונרו ספרדי (1972, הוצאת "המכון לחקר יהדות סלוניקי")

לקריאה נוספת

עריכה
  • א"ח אלחנני, "לזכרו של משה אטיאש", בתוך: משה אטיאש, נוצת הזהב של ציפור הפלא: עשרים סיפורי-עם מפי יהודי יוון; עריכה והערות: דב נוי, חיפה: עיריית חיפה – המוסיאון לאתנולוגיה ולפולקלור, תשל"ו 1976, עמ' 14–19

קישורים חיצוניים

עריכה
ממאמריו

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ פלומבה אטיאש, דבר, 28 באוקטובר 1956 (נקרולוג)
  2. ^ ירושלים: דניאל אטיאש ז"ל, הצופה, 13 בספטמבר 1938 (נקרולוג)
  3. ^ דוד שליו, מי יבוא במקום הפורש לפנסיה?, דבר, 17 באוקטובר 1963.