דב נוי

חוקר ישראלי יליד פולין בתחום הספרות והפולקלור

דב נוי (נוימן) (20 באוקטובר 1920 - 29 בספטמבר 2013) היה פרופסור לספרות ופולקלור אשר התמחה בחקר הספרות העממית. חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל (2002) ופרס ישראל לחקר הספרות (2004).

דב נוי
דב נוי
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 20 באוקטובר 1920
קולומיאה, הרפובליקה הפולנית השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 בספטמבר 2013 (בגיל 92)
ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה דב נוימן עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט סטית תומפסון עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
פרסים והוקרה
בן או בת זוג תמר נוי (?–1997) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים חיים נוי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

נוי נולד בקולומיאה שבגליציה, פולין (בימינו חלק מאוקראינה) למשפחה ציונית. אחיו הצעיר מאיר נוי היה לימים מלחין ומוזיקולוג ישראלי. למד בחדר, בילדותו קיבל חינוך עברי מפי המשורר שמשון מלצר, ולאחר מכן למד בגימנסיה פולנית.

הוא שאף ללמוד רפואה, אולם כשראה את האנטישמיות ששררה אז בלבוב, החליט ב-1938 ללמוד בארץ ישראל ועלה אליה (בני משפחתו, פרט לו ולאחיו, נספו בשואה).

הוא למד באוניברסיטה העברית תלמוד, תולדות עם ישראל ומקרא. בשנים 19411945, בעת מלחמת העולם השנייה, שירת בצבא הבריטי בחיל ההנדסה המלכותי. לאחר מכן עשה תואר שני באוניברסיטה העברית, וב-1947 שימש כמורה במחנות המעצר בקפריסין והפעיל שם גם פעולות תרבות. בשנים 19491952 ערך ביחד עם שמשון מלצר את השבועון "דבר לילדים",[1] וכן היה חבר מערכת "דבר".

בשנים 1952–1954 למד פולקלור, ספרות השוואתית ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ייל ובאוניברסיטת אינדיאנה, בעזרת מלגה מטעם ממשלת ארצות הברית.[2] עבודת הדוקטור שלו באוניברסיטת אינדיאנה, בהנחיית סטית תומפסון, עסקה בספרות חז"ל ("Motif-Index of Talmudic-Midrashic Literature").

לאחר שובו לישראל ב-1954, החל ללמד בחוג לספרות עברית ובחוג ליידיש באוניברסיטה העברית ולאחר מכן גם באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטאות אחרות בישראל ובחו"ל, בעיקר בנושאי אגדות, סיפורי עם ופולקלור עממי. כמו כן, הרצה ברדיו בנושאי מחקריו.[3] במקביל, החל לאסוף ולתעד סיפורי עם ומסורות שהביאו איתם העולים החדשים מכל העדות, הן אלה שבאו מאירופה והן אלה שהגיעו ממדינות ערב. הוא הקים לשם כך בחיפה ב-1955 את "ארכיון הסיפור העממי בישראל" (אסע"י) (המצוי כיום באוניברסיטת חיפה; ב-2011 נקרא על שמו[4]), שבו מתועדים כיום קרוב ל-24,000 סיפורים. הוא ניהל בעיר במשך שנים רבות את המוזיאון לאתנולוגיה ולפולקלור וכן הקים באוניברסיטה העברית את "המרכז לחקר הפולקלור", כדי לתעד מסורות ומנהגים של העולים וותיקי הארץ.

נוי כתב וערך כ-60 ספרים, שעוסקים בחקר סיפורי העם בעולם היהודי והלא-יהודי ובעדות ישראל השונות, כולל אגדות וסיפורים מהתלמוד והמדרש. מחקריו הקנו לו שם עולמי בחקר הפולקלור והספרות העממית, והוא נחשב אחד מבכירי חוקרי סיפורי העם היהודיים והעבריים.

חיים אישיים

עריכה

בנישואיו השניים היה נשוי לד"ר תמר נוי לבית יזרעאלי עד פטירתה בקיץ 1997. אב לשלושה בנים: יזהר נוי, עמוס נוי, חוקר פולקלור כמו אביו, עיתונאי ואיש היי-טק בעברו, וחיים נוי, פרופסור חבר וראש בית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן.

הוא נפטר בשנת 2013, ונקבר בהר המנוחות[5].

ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית[6].

ספריו

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • 'Noy, Dov,' in: Who's Who in Israel and Jewish Personalities from All Over the World, 1985, p. 244.
  • Galit Hasan-Rokem, 'Textualizing the Tales of the People of the Book: Folk Narrative Anthologies and National Identity in Modern Israel,' Prooftexts 19,1 (1999) 71-82. (הופיע גם בתוך: The Anthology in Jewish Literature (2004), 324-334)

ביבליוגרפיה של כתביו:

  • עדנה היכל, 'רשימת כתבי דב נוי בחקר הפולקלור והאגדה התלמודית-המדרשית', בתוך: מחקרים באגדה ובפולקלור יהודי (תשמ"ג), עמ' יא–ל.
  • עדנה היכל, כתבי דב נוי בחקר הפולקלור והאגדה התלמודית-המדרשית (רשימה שנייה), מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי יג–יד, (תשנ"א–תשנב), עמ' 11–18

קישורים חיצוניים

עריכה
מפרי עטו

הערות שוליים

עריכה