דב נוי
דב נוי (נוימן) (20 באוקטובר 1920 - 29 בספטמבר 2013) היה פרופסור לספרות ופולקלור אשר התמחה בחקר הספרות העממית. חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל (2002) ופרס ישראל לחקר הספרות (2004).
 | |
| לידה |
20 באוקטובר 1920 קולומיאה, אוקראינה  |
|---|---|
| פטירה |
29 בספטמבר 2013 (בגיל 92) ירושלים, ישראל |
| מדינה |
ישראל |
| מקום קבורה |
הר המנוחות |
| השכלה |
האוניברסיטה העברית בירושלים |
| תקופת הפעילות |
? – 29 בספטמבר 2013 |
| מעסיק |
אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב |
| בן או בת זוג |
תמר נוי (1997) |
| פרסים והוקרה |
פרס ביאליק (2002) |
  | |
ביוגרפיהעריכה
נוי נולד בקולומיאה שבגליציה, פולין (בימינו חלק מאוקראינה) למשפחה ציונית. אחיו הצעיר מאיר נוי היה לימים מלחין ומוזיקולוג ישראלי. למד בחדר, בילדותו קיבל חינוך עברי מפי המשורר שמשון מלצר, ולאחר מכן למד בגימנסיה פולנית. הוא שאף ללמוד רפואה, אולם כשראה את האנטישמיות ששררה אז בלבוב, החליט ב-1938 ללמוד בארץ ישראל ועלה אליה (בני משפחתו, פרט לו ולאחיו, נספו בשואה). הוא למד באוניברסיטה העברית תלמוד, תולדות עם ישראל ומקרא. בשנים 1941–1945, בעת מלחמת העולם השנייה, שירת בצבא הבריטי בחיל ההנדסה המלכותי. לאחר מכן עשה תואר שני באוניברסיטה העברית, וב-1947 שימש כמורה במחנות המעצר בקפריסין והפעיל שם גם פעולות תרבות. בשנים 1949–1952 ערך ביחד עם שמשון מלצר את השבועון "דבר לילדים",[1] וכן היה חבר מערכת "דבר". בשנים 1952–1954 למד פולקלור, ספרות השוואתית ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ייל ובאוניברסיטת אינדיאנה, בעזרת מלגה מטעם ממשלת ארצות הברית.[2] עבודת הדוקטור שלו באוניברסיטת אינדיאנה, בהנחיית סטית תומפסון, עסקה בספרות התלמודית ("Motif-Index of Talmudic-Midrashic Literature").
לאחר שובו לישראל ב-1954, החל ללמד בחוג לספרות עברית ובחוג ליידיש באוניברסיטה העברית ולאחר מכן גם באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטאות אחרות בישראל ובחו"ל, בעיקר בנושאי אגדות, סיפורי עם ופולקלור עממי. כמו כן, הרצה ברדיו בנושאי מחקריו.[3] במקביל, החל לאסוף ולתעד סיפורי עם ומסורות שהביאו אתם העולים החדשים מכל העדות, הן אלה שבאו מאירופה והן אלה שהגיעו ממדינות ערב. הוא הקים לשם כך בחיפה ב-1955 את "ארכיון הסיפור העממי בישראל" (אסע"י) (המצוי כיום באוניברסיטת חיפה; ב-2011 נקרא על שמו[4]), שבו מתועדים כיום קרוב ל-24,000 סיפורים. הוא ניהל בעיר במשך שנים רבות את המוזיאון לאתנולוגיה ולפולקלור וכן הקים באוניברסיטה העברית את "המרכז לחקר הפולקלור", כדי לתעד מסורות ומנהגים של העולים וותיקי הארץ.
נוי כתב וערך כ-60 ספרים, שעוסקים בחקר סיפורי העם בעולם היהודי והלא-יהודי ובעדות ישראל השונות, כולל אגדות וסיפורים מהתלמוד והמדרש. מחקריו הקנו לו שם עולמי בחקר הפולקלור והספרות העממית, והוא נחשב אחד מבכירי חוקרי סיפורי העם היהודיים והעבריים.
בנישואיו השניים היה נשוי לד"ר תמר נוי לבית יזרעאלי עד פטירתה בקיץ 1997. אב לשלושה בנים: יזהר נוי, עמוס נוי, חוקר פולקלור כמו אביו, עיתונאי ואיש היי-טק בעברו, וחיים נוי, פרופסור בחוג ללימודי תיירות במכללה האקדמית אשקלון.[5] הוא נפטר בשנת 2013.[6]
ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית[7].
ספריועריכה
- הסיפור העממי במדרש ויקרא רבה, הוצאת האוניברסיטה העברית, 1960
- חודש חודש וסיפורו, הוצאת האוניברסיטה העברית, 1961, 1962
- שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו, ירושלים: בתפוצות הגולה, 1964
- סיפורים מפי יהודי פולין, הוצאת דפוס מרכז, 1966
- שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי לוב, ירושלים: בתפוצות הגולה, ה'תשכ"ח-1967 (מן הספר: סיפור עממי - טובות שאינן נשכחות, עאדא 48 מבית מרכז אור שלום)
- סיפורי בעלי־חיים בעדות ישראל, הוצאת עיריית חיפה, 1976
- אוצרו של סבא: מאה סיפורים וסיפור מפי יהודי ספרד, אספו: חנה אלכסנדר ורב נוי, הוצאת משגב ירושלים, 1989[8]
- סיפורי ביתא ישראל, ששים סיפורים וסיפור מפי יהודי אתיופיה, הוצאת מכון הברמן למחקרי ספרות, 1990
- יידישע פאלקסלידער אין רוסלאנד - שירי עם יהודיים ברוסיה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1991
ספר יובל לכבודועריכה
- יששכר בן עמי, יוסף דן (עורכים), מחקרים באגדה ובפולקלור יהודי: מוקדשים ליובל ה-60 של דב נוי, כרך ז של מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"ג.
לקריאה נוספתעריכה
- גלית חזן-רוקם, "בין אחדות לריבוי: דב נוי כחוקר הספרות העממית באגדת חז"ל", הספרות 30/31 (1981), 192-184.
- 'Noy, Dov,' in: Who's Who in Israel and Jewish Personalities from All Over the World, 1985, p. 244.
- Galit Hasan-Rokem, 'Textualizing the Tales of the People of the Book: Folk Narrative Anthologies and National Identity in Modern Israel,' Prooftexts 19,1 (1999) 71-82. (הופיע גם בתוך: The Anthology in Jewish Literature (2004), 324-334)
ביבליוגרפיה של כתביו:
- עדנה היכל, 'רשימת כתבי דב נוי בחקר הפולקלור והאגדה התלמודית-המדרשית', בתוך: מחקרים באגדה ובפולקלור יהודי (תשמ"ג), עמ' יא–ל.
- עדנה היכל, 'כתבי דב נוי בחקר הפולקלור והאגדה התלמודית-המדרשית (רשימה שנייה)', מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי יג–יד (תשנ"א–תשנב), 11–18.
קישורים חיצונייםעריכה
- כתבי דב נוי בפרויקט בן-יהודה
- הרצאה מוסרטת של דב נוי ביידיש (א-ריבער דער סמבטיון - מעֵבר לסמבטיון, אתר יוטיוב)
- עמוס נוי, האדון ממוגאדור: ילדותי עם אבא, דב נוי, קפה גיברלטר, 7 באוקטובר 2013
- דב נוי, קורות חיים באתר פרס ישראל
- נימוקי השופטים להענקת פרס ישראל לדב נוי, באתר פרס ישראל
- רשימת הפרסומים של דב נוי, בקטלוג הספרייה הלאומית
- רשימת המאמרים של דב נוי באתר רמב"י
- דב נוי, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
עופר אדרת, מספרי סיפורים נגד כור ההיתוך, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2013- שלומי חתוכה, הָיֹה הָיָה מלך, באתר "העוקץ", 16 באוקטובר 2013
מפרי עטו:
- אגדות הבעש"ט בהרי הקרפטים, באתר "דעת"
- העקידה כאבטיפוס של קידוש השם, באתר "דעת"
- "קיבוץ" או "פרט": (למהות היצירה העממית), דבר, 31 בדצמבר 1954
- עדות בישראל, דבר, 17 באוגוסט 1956
הערות שולייםעריכה
- ^ בקייטנות לילדי עולים, דבר, 11 באוגוסט 1950; אנשים ומעשים, דבר, 9 באוקטובר 1951.
- ^ אנשים ומוסדות, דבר, 24 ביולי 1952; דב נוי מעורכי דבר לילדים זכה בסטיפנדה, דבר, 23 בנובמבר 1952.
- ^ פינת המאזין, דבר, 1 ביולי 1955.
- ^ שירי לב-ארי, ארכיון הסיפור העממי ייקרא ע"ש דב נוי, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2011.
- ^ עליו ראו: חיים נוי באתר האגודה האנתרופולוגית הישראלית
- ^ מודעת אבל
- ^ ארכיון דב נוי (ARC. 4* 2016), באתר ספרייה הלאומית.
- ^ אריאנה מלמד, אוצרו של סבא מאה סיפורים וסיפור מפי יהודי ספרד, חדשות, 5 בדצמבר 1989