משה ביק

מלחין ישראלי

משה בִּיק (1899כ"ח בניסן תשל"ט, 25 באפריל[1] 1979) היה מלחין עממי, מורה לזמרה, מעבד מוזיקלי ומנצח מקהלות ישראלי, איש חיפה, מחברם של עשרות לחנים עממיים ומאבות מקהלות הפועלים בארץ.

משה ביק
לידה 26 בינואר 1899
חרסון, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 באפריל 1979 (בגיל 80)
חיפה, מְדִינַת יִשְׂרָאֵל עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

ראשית דרכו עריכה

משה ביק נולד בחרסון שבדרום רוסיה (אוקראינה).[2] בהמשך עבר לעיר אודסה, ובה למד קומפוזיציה וניצוח.[2] מגיל שש השתתף במקהלת בית הכנסת, וכבר בגיל 12 החל לנצח עליה, הודות למקרה: מנצח המקהלה, חזן בית הכנסת, שהיה אדם מבוגר, חלה יום אחד וביק התנדב להחליפו. עקב הצלחתו המשיך ביק בתפקיד זה. בהמשך עבר לשמש כמנצח מקהלה בבית כנסת בעיר אחרת ברוסיה, החל לחבר מוזיקה ליטורגית כשעבד כמנצח בבית הכנסת וביקש לכתוב מוזיקה לתפילות ולהראות בזה לקהל את כוחו. את יצירותיו השאיר ברוסיה כשעלה לארץ, כי חשב שסיים עם הדת והפולחן הדתי.

כבר בנעוריו התקרב לשירה העממית היהודית. הוא צפה באודסה במופע שירים בעיבודו של יואל אנגל ובהופעה של הרביעייה של דוד שור, שהיה מקורב לאנגל. באודסה הכיר גם את הזמר העממי אריה פרידמן-לבוב, שהגיע לעיר להגיש קונצרט שהוקדש כולו לזמרה יהודית; הוא הכניס אותו לקונצרט בחינם ואִפשר לו להעתיק כמה דברים שהיו בתיקו מעבודותיו של אנגל. לימים פגש ביק את אנגל בארץ ישראל; היה זה, כדבריו, המפגש הרציני הראשון שלו עם מלחין.

את פרידמן-לבוב פגש שוב בדרך ארצה, כששהו שניהם במושבת ההכשרה של המהגרים היהודים מרוסיה "מסילה חדשה" בטורקיה, כשפניהם לארץ ישראל, ומאז היו השניים ידידים. ביק ארגן במושבה מקהלה, שאיתה המשיך גם בארץ, עם כמה חברים למושבה שהמשיכו איתו לעבודה בכביש (במקהלה זו היה בין היתר שמחה צחובל, שאחר כך היה שחקן בתיאטרון "אהל"). בשנת 1921 עלה לארץ ישראל. הוא הגיע ב-5 במרץ לנמל חיפה והשתקע בחיפה. עבד כחלוץ בסלילת כביש חיפה-ג'דה, ייבוש ביצות כבארה, בהקמת מפעל המלט "נשר" ובטחנות הגדולות בחיפה. במהלך עבודתו חלה במלריה. את מלאכת ניצוח המקהלות בארץ החל עוד בתחילת עבודתו החלוצית, בהקימו מקהלות במחנות סוללי הכבישים, במטרה לספק תוכנית לקבלת שבת. בעת עבודתו בכביש החל גם לחבר מוזיקה "לצורך הכביש – לצורך החיים בכביש".[3] בין הלחנים שחיבר אז היו השירים "קרועים אנו"[4] של שלונסקי ושיר סאטירי בשם "אדוני אלוהינו" ('שישמור אלוהים מהעבודה העברית הזאת'), וכן כמה הורות ללא מילים.

בחיפה עריכה

בשנים 19331934 השתלם שנתיים בקונסרבטוריון הרוסי בפריז. עם שובו ניהל את הקורס הראשון של מנצחי מקהלות בארץ ישראל. פיתח פעילות מוזיקלית ענפה בחיפה: היה מורה לזמרה בבתי ספר יסודיים בחיפה ובקריות, מנחה שירה בציבור וניצח על תזמורות בחיפה וסביבותיה: הקים את תזמורות המנדולינות בחיפה ובנשר ואת תזמורת מכבי האש בחיפה; ועל מקהלות עממיות רבות, שהמפורסמת שבהן היא מקהלת פועלי חיפה וקריית חיים, שזכתה במקום הראשון ב"זמריה" הראשונה,[5] מפגש מקהלות שהוא היה ממייסדיו.

ביק היה מלחין פורה שהלחין שירים פופולריים רבים – מאות שירים לנוער ולעם, במיוחד שירים ועיבודים למקהלה. בין לחניו שהפכו לשירי עם: "למפלסי נתיבות בגלים סוערים", "שיר לעמק, שיר להר" והשיר "אנחנו" ("נבנה ארצנו ארץ מולדת"), הנמנה עם השירים הלאומיים החשובים יותר שחוברו בישראל, והוצע פעמים מספר כהמנון היישוב היהודי בארץ ישראל (להבדיל מ"התקווה", שהוא המנון העם היהודי כולו).[5] כמו כן נטען שהיה שותף להלחנת השיר "צאנה צאנה".[6] ערך והוציא לאור שירונים לשירי עם למקהלות, לחגים, לקול ופסנתר. בנוסף, מנעוריו התמסר לאיסוף ורישום שירי עם ביידיש. הוא ראה בעבודה זו שליחות והתמיד בה כל ימי חייו. כמו כן, השתתף בקביעות בכתב העת למוזיקה "תצליל".

ביק תואר כ"אדם חם, האוהב את עמו ואת ארצו"[7] וכ"איש נעים הליכות [...] שופע הומור ומסור בכל לבו ונפשו לפעליו המוזיקליים".[1] הוא נפטר בשיבה טובה באפריל 1979, בגיל 79.[8] הניח את ילדיו ואשתו, בבה ביק.[7] נטמן בבית העלמין שדה יהושע בעירו.

יומיים לאחר מכן נערכה מסיבת הוקרה לו, לישראל ברנדמן ולישעיהו שפירא על תרומתם לקידום מקהלות הפועלים בישראל.[9] כחודש לאחר מותו הוענק לו פרס חיפה לשנת תשל"ט, על מפעל חייו.[10]

ב-24 בדצמבר 2009 נערך בבית נגלר בקריית חיים ערב מחווה למנצח, שיזמו והפיקו תושבי קריית חיים ותלמידיו לשעבר.[5] ב-29 בינואר 2012 ערך והנחה חוקר הזמר העברי אליהו הכהן ערב מחווה למלחינים משה ביק ושלום פוסטולסקי באולם מכללת לוינסקי לחינוך בתל אביב.[11] גם בחייו נערך ערב הוקרה לכבודו, שהוקדש ליצירתו למלאת לו 50 מטעם ועדת התרבות של מועצת פועלי חיפה (בין הזמרים: יוכבד טראוב ואריה פרידמן-לבוב; על הפסנתר: אשתו, בבה ביק) [12]

עיזבונו של ביק שמור בספרייה הלאומית[13] ובארכיון העיר חיפה.[6]

לקריאה נוספת עריכה

  • כ"ה שנה לעלייתו ופעילותו המוזיקלית של משה ביק, חיפה: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל – מועצת פועלי חיפה – ועדת התרבות, תש"ו 1946. (חוברת)
  • משה ביק: רשימה ביבליוגרפית: (שישים וחמש שנה למלחין – ליובלו), חיפה: ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל – מועצת פועלי חיפה – המחלקה לתרבות ולחינוך – המועדון לספרות ולפולקלור, 1964. (חוברת)
  • "משה ביק ז"ל", תצליל י"ט (תשל"ט), 163.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא משה ביק בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 "משה ביק ז"ל", תצליל י"ט (תשל"ט), 163.
  2. ^ 1 2 משה ביק, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.
  3. ^ משה ביק מספר על חייו ועל המוזיקה, בתוך: ציפי פליישר, התפתחותו ההיסטורית של שיר העם העברי, 1964, באתר של פליישר, עמ' 304.
  4. ^ מילות השיר "קרועים אנו" והאזנה לו, באתר זמרשת.
  5. ^ 1 2 3 קארין רוזקובסקי, זוכרים את משה ביק, מעריב, 2009.
  6. ^ 1 2 תום שגב, תקופת ה"צאנה", באתר הארץ, 12 במאי 2011.
  7. ^ 1 2 טובה ברלין-פפיש, צלילים שלא נשכחו: ממוהילוב עד ירושלים, תל אביב: רשפים, תשמ"ח 1988, עמ' 316.
  8. ^ משה ביק, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.
  9. ^ התחדשות במקהלות הפועלים, דבר, 27 באפריל 1979.
  10. ^ ראובן בן-צבי, הוענקו פרסי חיפה, מעריב, 13 במאי 1979.
  11. ^ חגי חיטרון, עבדים היינו, היינו, באתר הארץ, 31 בינואר 2012.
  12. ^ ערב מוקדש ליצירתו של הקומפוזיטור משה ביק (תוכנייה) בפרויקט "מסע בזמן" של הספרייה הלאומית.
  13. ^ ארכיון משה ביק באתר הספרייה הלאומית.