ויקיפדיה

משתמש:AddMore-III/חילונים דת

< משתמש:AddMore-III

יחסם של המזדהים כחילונים אל הדת הוא מורכב, ומושפע ממקומה בחברה ככלל. בישראל, האורתודוקסיה מגדירה את גבולותיה של הזהות הלאומית היהודית: סמליה וטקסיה מהווים יסוד מכריע בהבנייתה של זו ובחיי הציבור היהודי, מוכרים כך על ידי הממסד ושימשו אותו לצורך זה משחר הציונות.[1][2] האורתודוקסיה משמשת כ"דת שילוּחית" – דהיינו, דת שרק מיעוט מקיים במלואה, אך בתמיכה של רוב גדול באוכלוסייה.[3] משקלה בחיי הכלל בישראל חריג מאוד בהיקפו, גם ביחס למדינות דמוקרטיות בעלות דת ממוסדת.[4] זהות יהודית "מדינתית", הכוללת מרכיבים דתיים גלויים ומובלעים, מוחלת על החילונים (כמו על יתר היהודים) מתוקף אופייה של ישראל. היא מייחסת אותם אל הרוב השליט ומבדילה אותם מן הלא-יהודים, ובייחוד הערבים, ולפיכך יש לה חשיבות רבה בעיניהם.[5]

אופייה הקולקטיבי של היהדות במדינה רלוונטי במיוחד לגבי החילונים, שזיקתם אליה היא החלשה ביותר. הוא מאפשר להם לתקף את שייכותם הלאומית, על היתרונות הכרוכים בה, מבלי להידרש לקיים בקפדנות את הדת בחייהם הפרטיים – גם לחילונים המובהקים שיחסם לאורתודוקסיה אדיש ועוין, או המצהירים שהם ישראלים יותר מיהודים[6][7][8] (בסקר פיו מ-2015, החילונים היו הקבוצה היהודית היחידה שהיה בה רוב, 57%, שהזדהו כן).[א] עזרא קופלוביץ וליאור רוזנברג, במחקר שערכו ב-2003, ציינו שישראליותם של המשיבים החילונים נטתה להיות כרוכה ללא הפרד בזהותם היהודית, עד כדי בלבול גמור וחוסר הבחנה, כולל אי-יכולת לדמיין את עצמם חיים כיהודים מחוץ למדינה. בהשלכה מכך, פרקטיקות יהודיות כמו כשרות נתפשו אצלם כשייכות לתחום הציבורי, ואף כחיוניות שם, אך בעלות חשיבות מועטה בתחום הפרטי.[9] פן זה בולט גם בעת היעדרו: חילונים מובהקים המהגרים מחוץ לישראל מצטרפים במקרים רבים לבתי-כנסת, משום שהמרחב הציבורי שוב איננו תומך בזהותם.[5] גיורם של המהגרים הלא-יהודים מהמרחב הפוסט-סובייטי, סוגיה דתית בעליל, זוכה לתמיכה נרחבת הן בקרב הציבור החילוני והן בקרב אינטלקטואלים ומובילי דעה חילונים.[10][11]

בהיבט של הדתיות האישית, החילונים מפגינים כאמור את הרמה הנמוכה ביותר, באופן מובהק, ביחס לקבוצות האחרות (גם למסורתיים), בכל פרמטר, הן בהתנהגות והן בדעות.[ב] במקביל, פרקטיקות ואמונות מסורתיות הן חזיון נפרץ בקרבם, ורוב גדול של החילונים מקיים טקסים יהודיים באורח סלקטיבי.[12] חילון אישי מלא, כפי שהוא מובן במערב, כמעט ואיננו בנמצא, דבר הנוטה לעורר תמהון בקרב זרים.[13][14] אף בקרב ה"לא שומרים מסורת כלל" – שכמעט כולם חילונים, ומנו 16% מכלל היהודים בסקר גוטמן מ-2009 –[15][12] מדווח הרוב על קיום פרקטיקות ליבה שונות, כמו ברית מילה וסדר פסח.[16] חלק מאלו אינן נושאות שום משמעות דתית, לפחות בעיני חלק מהאוכלוסייה; תיוגן כנייטרליות מאפשר לאנשים להזדהות כ"לא שומרים כלל" בעודם מקיימים אותן.[5] עם זאת, הסבך בין זהות קולקטיבית, דת ולאומיות מקשה על אבחון המניעים לעריכתן, ולעריכת פרקטיקות מסורתיות בידי חילונים בכלל.[17][18] המוטיבציות השונות כוללות רצון לשמר מסורות משפחתיות ועדתיות, הפגנת שייכות לאומית, תפישות פסיכותרפויטיות שרואות בפרקטיקות כלי למימוש עצמי, נטיות רוחניות ורליגיוזיות בסגנון העידן החדש, תפישה תרבותית של היהדות ברוח הציונות, ואמונה דתית, בייחוד במאגיה ובמיסטיקה יהודיות.[19][ג]

הפרקטיקות הנפוצות ביותר הן ברית מילה, בר מצווה, השתתפות בסדר פסח, ישיבת שבעה על המת, עריכת החגים לפי המסורת והדלקת נרות חנוכה. בין העונים לסקר גוטמן מ-2009, 94% מהיהודים (ולפיכך רוב מוחלט גם מקרב החילונים) סברו שחשוב לערוך ברית מילה, 92% מהיהודים אמרו זאת על שבעה, 91% על בר מצווה, ו-90% השתתפו בסדר פסח.[20] מבין החילונים שהשיבו לסקר פיו ב-2015, 80% הדליקו נרות חנוכה (45% תמיד, 35% לפעמים). 67% מהחילונים הצהירו שאינם אוכלים חזיר, 33% שמרו כשרות בביתם ו-21% שמרו כשרות תמיד; יותר מחצי הדליקו נרות שבת (20% מהחילונים הדליקו תמיד ועוד 33% לפעמים), ו-43% צמו ביום כיפור (30% כל היום, 13% חלק ממנו).[21]

אחד ההיבטים הנוכחים ביותר של המסורת בחיי החילונים הוא החגים. בעבר, עד שנות ה-60, נעשה נסיון לפרש-מחדש את החגים כחלק מביסוס אתוס אזרחי ברוח הציונות – מאמץ שהתבטא בצורה רדיקלית בקיבוצים, שם הותקנו בין היתר הגדות של פסח אתאיסטיות. תוצרי מפעל זה נמוגו כמעט. כיום, גם בחלקים הליברליים של הציבור החילוני מקובל לערוך את החגים במתכונת מסורתית, תוך השטחה והתעלמות מהתכנים הדתיים שלהם. חריג לכך הוא יום כיפור, בו התפתחו התנהגויות לא-מסורתיות הנפוצות במיוחד אצל חילונים: רכיבת ילדים על אופניים וצפייה בסרטים לאורך היום.[22] היבט בולט נוסף שבו הדת מופיעה בחיי הכלל היהודי, הוא השתתפות רבנים באירועי מעגל חיים כמו בר-מצוות, חתונות ולוויות. אף על פי שהחילונים נזקקים לאנשי דת כמתווכים ומארגנים במהלכם של אלו, הניכור מנציגי הרבנות הראשית (החרדים ברובם) מביא לפנייה גוברת לאלטרנטיבות, בין אם רבנים אורתודוקסים-ליברלים ובין אם רבנים רפורמים וקונסרבטיבים.[23]

בשדה האמונות, מחצית ויותר מהחילונים מצהירים בסקרים על אמונה באלוהים, במידות משתנות של בטחון[15][24] (בסקר פיו מ-2015, 56% מהחילונים השיבו לכך בחיוב: 18% האמינו באלוהים בוודאות מוחלטת, 38% האמינו אך בלי ודאות מוחלטת). בין ההשקפות הדתיות הנבדקות, מצא ברוך קימרלינג הלימה קרובה בין הזדהות כחילוני לאי-אמונה רק לגבי העולם הבא, ובכלל זה ימות המשיח, ועונש אלוהי למי שלא יקיימו מצוות.[25] מספר ניכר של משיבים חילונים מחזיק בכל יתר האמונות המסורתיות.[26][25] בסקר גוטמן מ-2009, לדוגמא, בעוד 46% מהמדגם הזדהו כחילונים, שיעור אלו מתוכו שלא האמינו התפלג כדלהלן: 23% בכך שאין כח עליון השולט בעולם, 28% בכך שתפילה לא יכולה להציל ממצב רע, 33% בכך שהעם היהודי איננו נבחר מכל העמים ו-35% בכך שהתורה והמצוות אינן ציווי אלוהי.[27] בסקר פיו מ-2015, 31% מהחילונים הצהירו שאלוהים נתן את ארץ ישראל ליהודים.[28] ליבמן וידגר קבעו ש"מיעוט משמעותי" (רבע ויותר מהמשיבים בסקרים שניתחו) מבין החילונים חולק את אמונות היסוד של הדתיים.[26]

לגבי היחס למקומה של הדת במרחב הציבורי, גם בכך מעמדה הקולקטיבי מכתיב גישה אמביוולנטית מצד החילונים.[29] מחד, רובם אם לא רובם המוחלט מגלים גישה שלילית בעליל כלפי הרבנות הראשית, החרדים ומייצגים אחרים של האורתודוקסיה, ולמעורבות יתרה מצדם בחיי הכלל, המכונה "כפייה דתית"; דורשים נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית ושירותים אחרים בשבת, גיוס בני ישיבות, הפחתת קצבאות לחרדים וכיוצא בזה; וחוששים מהתפשטות הדתיים, מהמעמסה הכלכלית של החרדים, ומהפיכת המדינה לתאוקרטיה מלאה, או "מדינת הלכה".[30] מאידך, ההתנגדות ל"כפייה הדתית" העניפה מתבטאת רק מעט בקריאה להפריד את הדת מהמדינה וברטוריקה של שוויון אזרחי.[29] על אף שחילונים רבים מצהירים ש"יש להפריד את הדת מהמדינה", סטיבן שרוט התריע שמשמעותו של ביטוי זה בישראל היא ביטול החקיקה המגבילה חירויות אישיות, ולא הפרדה לאמיתה.[31] הדבר נובע לא רק ממשקלה של האורתודוקסיה בעיצוב הזהות הלאומית, אלא גם מכך שהסתמכות המדינה על הממסד הרבני מאפשרת לה לקיים את אופייה הציוני, מבלי להידרש לחקיקה גזענית גלויה.[32] בשל כך, ההתנגדות לחקיקה הדתית המרובה נושאת לרוב אופי של עקיפת ההגבלות באמצעות מסלולים אלטרנטיביים – קבורה אזרחית פרטית, נישואין בחו"ל (בייחוד בקפריסין) וכדומה – ולא של התנגשות. חילוניות בישראל כהשקפה, במובן המקובל של המילה "חילוניות" בעולם, היא נחלתו של מיעוט קטן.[29]

ביאורים עריכה

  1. ^ פיו 2015. הערה: נתון זה מובא כהרחבה לנקודה הקודמת, הנשענת על מקור מחקרי, ואיננו עומד בפני עצמו.
  2. ^ על אף שהמקור הממוצע נוקט בגישה של "אבל הם מקיימים כל כך הרבה", הכנסתי משפט אמפירי זה בכל זאת.
  3. ^ אצטט משוהם, עמ' 164 במאמר השני שהוספתי עתה, בהקשר של יום כיפור (המקור החדש מרחיב את דבריו במאמר הקיים כבר, בחצי הראשון של הערת השוליים הזאת): "האשכול השלישי של ההצדקות למעשה הצום עשוי מהצדקות דתיות קלסיות. מתברר כי חילונים ומסורתיים רבים שאינם שומרים שבת ומצוות רבות אחרות סבורים כי ליום כיפור ישנו מעמד מיוחד המחייב את שמירתו... נראה כי רבים מה"חילונים" רוחשים כבוד רב למסורת לא רק בבחינת תרבות לאומית וזהות אתנית, אלא אף בבחינת תרבות דתית בעלת כוח מאגי. בנקודה זו נראה כי ההבדל בין המכונים "מסורתיים" למכונים "דתיים" טמון פחות בהבדל שבין הדתי לחילוני ויותר בהבדל שבין התרבות ההלכתית–רבנית לבין התרבות המיסטית, בעיקר בגרסתה המאגית".

הערות שוליים עריכה

  1. ^ גיא בן־פורת, Between State and Synagogue: The Secularization of Contemporary Israel, אוניברסיטת קיימברידג', 2013. (להלן בן פורת) עמ' 29-33, 36
  2. ^ חיזקי שוהם, "'דת', 'חילוניות' ו'מסורת' במחשבה הציבורית בישראל", עיונים בתקומת ישראל 24, 2014. (להלן שהם) עמ' 52-57.
  3. ^ בן-פורת, עמ' 36.
  4. ^ שהם, עמ' 54.
  5. ^ 1 2 3 יעקב ידגר, Sovereign Jews: Israel, Zionism, and Judaism, אוניברסיטת מדינת ניו יורק, 2017. (להלן ידגר, Sovereign Jews) עמ' 183, 187-192.
  6. ^ בעיקר: ידגר, Sovereign Jews, עמ' 182
  7. ^ וגם: סטיבן מ. כהן (עורך), Dynamic Belonging: Contemporary Jewish Collective Identities.‏ Berghahn Books, 2011. (להלן כהן, גולדברג וקופלוביץ) עמ' 149
  8. ^ וגם: סטיבן שרוט, Comparative Perspectives on Judaisms and Jewish Identities, אוניברסיטת המדינה של ויין, 2011. (להלן שרוט) עמ' 232.
  9. ^ גולדברג, כהן וקופלוביץ, עמ' 146–150, 167-168.
  10. ^ נתנאל פישר, אתגר הגיור בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 130-132.
  11. ^ יעקב ידגר, Israel's Jewish Identity Crisis: State and Politics in the Middle East, אוניברסיטת קיימברידג', 2020. (להלן: ידגר, Crisis) עמ' 17, 50-53.
  12. ^ 1 2 אבנר דינור, "לקראת חילוניות מאמינה ", אקדמות ל, שבט תשע"ה. עמ' 31; שהם עמ' 39.
  13. ^ ידגר, Sovereign Jews, עמ' 184; שרוט, עמ' 218.
  14. ^ ראו גם: רם פרומן, הדרך החילונית, הוצאת ידיעות אחרונות 2019. עמ' 86: "חילון מלא, לפחות בהגדרתו האירופאית, קורה כנראה רק כשיחיד לא רואה את עצמו כפוף לממסד הדתי, לא מהווה חלק מקהילה דתית, דוחה את כל האמונה הדתית ולא מבצע שום פעילות דתית".
  15. ^ 1 2 יואב פלד והורית הרמן-פלד, The Religionization of Israeli Society, הוצאת אוניברסיטת ראוטלדג', 2018. (להלן פלד) עמ' 14-15.
  16. ^ The Jewishness of Israelis: Responses to the Guttman Report, State University of New York, 1997. עמ' 66; שלמה דשן בנספח שם, עמ' 130–131.
  17. ^ ישעיהו ליבמן ויעקב ידגר, "Secular-Jewish Identity and the Condition of Secular Judaism in Israel", אוניברסיטת ראטגרס, 2009. (להלן ליבמן וידגר 2009) עמ' 11-12
  18. ^ יוסי יונה ויהודה גודמן (עורכים), מערבולת הזהויות: דיון ביקורתי בדתיות ובחילוניות בישראל, הקיבוץ המאוחד, 2004. עמ' 368.
  19. ^ שוהם, עמ' 41, 56; חזקי שוהם, נעשה לנו חג:חגים ותרבות אזרחית בישראל. הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2014. עמ' 160-164.
  20. ^ שהם, עמ' 39.
  21. ^ Jewish beliefs and practices. הוצאת מכון פיו, 8 במרץ 2016.
  22. ^ רם פרומן, "מה עושים בחגים? החילונים והחגים היהודיים", אביעד קליינברג (עורך), לא להאמין: מבט אחר על דתיות וחילוניות, אוניברסיטת תל אביב, 2004. בייחוד: עמ' 209, 220-222, 232-233, 240-244. על האופניים, ראו גם: יום כיפור על אופניים: מבוגרים וילדים, המכון למדיניות העם היהודי, 2018.
  23. ^ אדם פרזיגר, Religion for the Secular: the new Israeli rabbinate. Journal of Modern Jewish Studies. Vol 7, No. 1. מרץ 2008.
  24. ^ שמואל רוזנר וקמיל פוקס, #IsraeliJudaism: Portrait of a Cultural Revolution, המכון למדיניות העם היהודי, 2019. עמ' 119-120; ראו גם: מי שמאמין: המספרים שמאחורי האמונה בחברה הישראלית, באתר מעריב, 2 בנובמבר 2019.
  25. ^ 1 2 ברוך קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל – בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות, עם עובד, 2004. עמ' 191.
  26. ^ 1 2 ליבמן וידגר 2009, עמ' 10-11
  27. ^ יהודים ישראלים, דיוקן, 2009. עמ' 44.
  28. ^ פיו 2015, עמ' 148.
  29. ^ 1 2 3 בן-פורת, עמ' 32-37, 100-102, 214.
  30. ^ למשל: שרוט, עמ' 232-234; ידגר, Crisis, עמ' 38, 43.
  31. ^ שרוט, עמ' 232.
  32. ^ אורי רם, Why Secularism Fails? Secular Nationalism and Religious Revivalism in Israel.‏ International Journal of Politics, Culture, and Society, 2008. עמ' 61.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:AddMore-III/חילונים_דת&oldid=36068625"