משתמש:Benamit/היימן שמיר
הימן שמיר (שכטמן) (1920-1973) הוא מכותבי תוכנית רמז-שמיר להקמת חיל האוויר הישראלי, וסגן מפקד החיל במלחמת העצמאות. בהמשך היה מחלוציה של התעשייה האווירית לישראל.
תולדות חיים מוקדמות עריכה
ילדות בגולה עריכה
הימן נולד בקייב, אוקראינה, בשנת 1920, בן בכור להורים אהרן וציפורה שכטמן. בהיותו בן תשעה חודשים חצתה המשפחה את הגבול לפולין במטרה לעלות לארץ ישראל, אך עלייתם לא התאפשרה עקב שלטון המנדט הבריטי. בהיות הימן בן שלוש עברה המשפחה להתגורר בשיקגו, ארה"ב. אביו, אהרן, סיים את לימודיו בחינוך והחל מנהל בית ספר יהודי; העברית היתה שגורה בבית, עד כי בהיותו בן שש נבחר הימן להקריא בפני ביאליק את "הגדי בבית המלמד", בביקורו של זה האחרון בשיקגו. בבית שררה אווירה ציונית נלהבת, ואורחים כמו חיים ארלוזורוב ושמואל דיין (אביו של משה דיין) באו להתארח לעיתים מזומנות. ב-1930, עת היה הימן בן עשר, נולדה אחותו, כרמלה; שנתיים לאחר מכן, ב-1932, עלתה המשפחה לבסוף לארץ ישראל.
נעורים בארץ ישראל עריכה
לאחר נחיתתם לחופיה של ארץ ישראל החל אהרן שכטמן בעבודתו כמנהל בית חינוך לילדי עובדים בתל אביב (כיום א"ד גורדון), אליו הימן הצטרף כתלמיד, והוא בן 12. לאחר סיום לימודיו בגימנסיה העברית "הרצליה", יצא הימן להכשרה כנוטר בגבעת עדה. לאחר סיום שנת שירותו, החלה מפעמת בהימן התשוקה ללמוד טיס. כתום התייעצות עם ברל כצנלסון, נסע בברכת היישוב ללימודי טיס והנדסת תעופה בשיקגו.
השיבה לארה"ב ופרוץ מלחמת העולם השניה עריכה
הימן שב לשיקגו בשנת 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, והוא בן 19. הוא החל בלימודי הנדסת תעופה במכון הטכנולוגי של אילינוי, ובמקביל למד טיס בבית הספר של תנועת "החלוץ", ששם למטרה להכשיר טייסים יהודים מארה"ב, במטרה כפולה: להלחם באויב הגרמני, ובהמשך לסייע לפיתוח התעופה המסחרית בארץ. וכך היה.
לאחר שסיים את לימודיו והוסמך כטייס אזרחי, החל מכשיר הימן טייסים נוספים, בינהם אהרן רמז, לימים מפקדו הראשון של חיל האוויר. עם הצטרפות ארה"ב למדינות הלוחמות במלחמת העולם השנייה, התגייס הימן לחיל האוויר האמריקאי, ושירת כטייס מפציצים באוקיינוס השקט עד תום המלחמה.
העלייה לארץ ישראל עריכה
לאחר תום מלחמת העולם השניה, עת החלו להתברר הזוועות שארעו באירופה, חבר הימן לקבוצה של צעירים יהודים מארגוני "הבונים" ו"השומר הצעיר" בניו יורק, והחל בהכשרה ימית בסיסית, לצורך לקיחת חלק בעלייה ב'. לאחר נחיתתו עם האוניות "וודג'ווד" וה"הגנה" לחופי הארץ, שב לשיקגו, שם נשא לאישה את לוריין, צעירה יהודיה בת העיר. ב-12 ביוני, 1947, עלה הזוג לארץ ישראל.
ראשיתו של חיל האוויר עריכה
עם שיבתו לארץ פגש הימן באהרן רמז, אותו הכיר הן מילדותם בתל אביב והן מקורס הטיס בארה"ב. אהרן רמז היה בנו של דוד רמז, שעתיד להיות שר התחבורה הראשון של מדינת ישראל. אהרן שב משירות פעיל כטייס בחיל האוויר הבריטי באירופה, והיה מהראשונים שנכנסו לברגן-בלזן, וממנו נודע להימן על גודל הזוועה. בנוסף, החל לעלות הרושם כי מתקרב עימות בלתי נמנע הן עם האוכלוסיה הערבית והשלטון הבריטי בארץ, ומאחר והכירו מקרוב את תפקידו המכריע של חיל האוויר במלחמת העולם השנייה, החלו הימן ואהרן בהכנות להקמתו של כוח אווירי בארץ ישראל. ב-23.10.1947 שלחו השניים תוכנית ראשונית לישראל גלילי, ראש המטה הארצי של ההגנה; המכשול העיקרי שעמד בפניהם היה שכנוע מקבלי ההחלטות בחיוניותו של חיל אוויר למאבק שהיה עוד בראשיתו, וכלל מיעוט כוחות קרקעיים בלבד. הקמת "חיל אוויר" ביישוב העברי נראתה כמותרות, כבלתי אפשרית מבחינה כלכלית.
תוכנית רמז-שמיר עריכה
מאחר והבריטים שלטו בארץ, היה על התוכנית לבוא לכדי מימוש בשני שלבים: הראשון גלוי לשלטונות (כגון רכישת מטוסים אזרחיים עבור היישוב בארץ), והשני נסתר, הכולל אמצעים שיאפשרו הפיכת מטוסים למטוסי קרב ומפציצים.
פרק א' עריכה
פרק א' כלל הקמת מחלקה מיוחדת, שתפקידה להקים את שאר המסגרות. תפקידה כלל איתור כל אנשי צוות האוויר והקרקע שנכחו בארץ ישראל, הכשרת שדות תעופה והכנתם, כולל הקמת רשתות קשר, אספקת דלק וכו', וכן איסוף מודיעין על מטרות אסטרטגיות באיזור. במקביל נקבע כי תצא משלחת לארה"ב, לצורך גיוס מתנדבים ולמציאת דרכים לרכישת מטוסים עבור החיל.
פרק ב' עריכה
פרק ב' של התוכנית עסק בהקמת צי המטוסים: בשלב הראשון תוכנן לרכוש כ-12-20 מטוסים אזרחיים, שיהיה ניתן להפוך אותם למטוסי קרב, וכן 3-5 מטוסים אזרחיים שיהיה ניתן להופכם למפציצים. הטייסים למטוסים אלו יגויסו מקרב טייסי היישוב. בהמשך תוכננה רכישה נסתרת של 20-40 מטוסי קרב חד-מנועיים וכ-5-10 מפציצים, שהטייסים עבורים יגויסו בחו"ל; הועלתה אף הצעה לרכוש חלק מהציוד מחיל האוויר הבריטי, שישב עודנו בארץ.
פרק ג' עריכה
בסוף השלב הראשון תוכנן כי הכח האווירי ("כנף") יכלול 5 טייסות, מהן 3 טייסות קרב, טייסת סיור וטייסת מפציצים, כ-30 מטוסים בסה"כ; כוח האדם הדרוש עמד על 60 טייסים וכ-250 אנשי צוות. בסוף השלב השני תוכנן החיל לגדול עד לכדי 3 "כנפיים", בהן 6 טייסות קרב, 2 טייסות מפציצים, טייסת סיור וטייסת תחבורה, כ-60 מטוסים בסה"כ, וכוח אדם המונה כ-600 איש. בסופו תוכנן החיל לעמוד על כ-15 טייסות, 100 מטוסים, 150 טייסים וכ-1000 אנשי צוות בסה"כ.
פרק ד' עריכה
הארץ תחולק ל-3 מרחבים, לכל אחד ממנו תהיה מסונפת כנף, הכוללת מספר טייסות, ושדה תעופה אחד לפחות. כנף נוספת תהיה כפופה ישירות למפקדת חיל האוויר, ובסיסה יהיה במרחב מספר אחד (מערב); כנף זו תועבר למרחב בו יהיה בה צורך, וכן תשמש להגנה אווירית.
פרק ה' עריכה
עוסק בהגנה אווירית, ובכללה הקמת גדודי צופים ומאזינים לגילוי מטוסי אוייב.
נספחים עריכה
בנספחים הועלו אפשרויות רכישת הציוד בארה"ב, דרכי הובלתו (באוניות ו/או בטיסה מאירופה), גיוס טייסים בארץ ובחו"ל, וכן סוגי המטוסים הרצויים, ובכללם Norsemen, Avro Anson, P-51 Mustang, Spitfire ו-Havoc.
הקמת "שירות אוויר" עריכה
לאחר הגשת התוכנית לישראל גלילי, העביר אותה זה האחרון לאישורה ע"י מטה ההגנה ויו"ר הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, אשר אישרו את הקמת "שירות אוויר", הזרוע האווירית של ההגנה. המטה הוקם ברח' מונטיפיורי בתל אביב, והימן מונה לראש מחלקת ההדרכה. במפקד שערכו בחברת "אווירון", במחלקת הטיס של הפלמ"ח ובאצ"ל נמצאו 35 טייסים, אך רק 13 מהם היו בעלי מעל 120 שעות טיסה, ומרביתם נעדרו כל נסיון קרבי. שדה התעופה היחיד שעמד לראשות היישוב היה שדה דב בתל אביב, בסמוך לתחנת "רדינג", אשר נסלל ב-1938, והוחל מיידית בשיפורו. על הימן הוטל לאמן את הטייסים. במקביל נרכשו 25 מטוסי "אוסטר" בריטיים; למרות שלא היו חמושים, היה ניתן להטיל מהם רימונים, לירות מהם באש מקלעים בעת הצורך, לתצפת על האויב, לפנות פצועים ולהעביר אספקה. בנוסף, הערך המוראלי לישובים הנצורים היה רב, כאשר מעליהם חגו מטוסים יהודים.
החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל בין שני העמים היושבים בה הביאה לפגיעה ניכרת בבטחונו של היישוב בארץ. אירועים אלה קירבו את דעת היישוב לזו של בן-גוריון, לפיה קיים צורך בהקמת צבא סדיר, הכולל חיל אוויר, בכדי להגן מפני פלישת אומות ערב לאחר תום המנדט הבריטי, ב-14.5.1948. לאחר שאישר את תוכנית רמז-שמיר להקמת "שירות אוויר", הורה בן-גוריון על מספר משלחות רכש לאירופה ולארה"ב, לרכישת מטוסים ולגיוס אנשי צוות; באחת מהמשלחות היה הימן. ב-25.2.1948 נחת הימן בארה"ב, שם פגש באל שווימר, מהנדס טיס יהודי מחברת TWA. אל וחבריו שכרו איזור בשדה התעופה בברבנק שבקליפורניה, שם שיפצו מטוסים שנרכשו מעודפי צבא ארצות הברית בתקציב של כרבע מיליון דולר, שניתן להימן ע"י דוד בן-גוריון. יחד עם זאת, רכישת המטוסים ושיפוצם נעשה תחת עינו הפקוחה של ה-FBI, בין השאר משום האמברגו שהיה על היישוב בישראל באותה תקופה; הכיסוי היה, בין השאר, רכישת מטוסים לצורך הובלת בקר. לאחר שהתגבר לחץ ה-FBI, הועבר בסיס הפעילות לפנמה, תחת מסווה של הקמת חברת תעופה מקומית. במקביל, הוחל בגיוס ואימון אנשי צוות מקרב "מתנדבי חוץ לארץ" (מח"ל) בשדה התעופה בניו ג'רזי. ב-14.4.1948, עקב החמרה נוספת בסכסוך עם שלטונות ארה"ב, המריאו מניו ג'רזי ומקליפורניה המטוסים שנרכשו בדרכם לפנמה, ובכללם מספר מטוסי "קונסטליישן" ו"קומנדו", כאשר הם עמוסים לעייפה. ב-8.5.1948 המריאו המטוסים לסיציליה, ולאחר הצטיידות בבסיס הזמני שהוקם בצ'כיה, החלו ב"רכבת אווירית" ליישוב היהודי בארץ ישראל, במסגרת מבצע "יקום פורקן". הנשק שהגיע ליישוב במסגרת מבצע בלק סיפק אמצעי לחימה חיוניים ללוחמים בירושלים במבצע נחשון, ערב מלחמת העצמאות.
מלחמת העצמאות והקמת חיל האוויר הישראלי עריכה
מלחמת העצמאות: הבאת ה"מבצרים המעופפים" לארץ והפצצת קהיר עריכה
עם פרוץ מלחמת העצמאות, היו ברשות חיל האוויר הישראלי מטוסים קלים בלבד, המסוגלים לשאת פצצות במשקל של כ-200 ק"ג חומרי נפץ בלבד; מטוס ה"DC-3 דקוטה", אם כי היה מסוגל לשאת עד 2 טונות של חומר נפץ, היה חסר יכולת להגן על עצמו. אי לכך נשלח הימן ב-14.7.1948 לצ'כוסלובקיה בדחיפות, על מנת לטפל בהבאתם לארץ של שלושה "מבצרים מעופפים" מסוג B-17, שהוברחו ע"י אל שווימר מארה"ב. למרות שהיו במצב רעוע, הוחלט כי בדרכם לארץ ישראל יפציצו המטוסים יעדי אויב. שניים מהמטוסים פנו להפציץ את עזה ורפיח, בעוד המטוס השלישי - בו טס הימן - יפציץ את ארמון המלך פארוק בקהיר. לבסוף, בשל תקלה טכנית, ארמונו של המלך לא נפגע, אולם בסה"כ נפלו בסביבות הארמון פצצות במשקל כולל של כ-2.5 טונות, אשר הפתיעו את הצבא המצרי וגרמו לנזק מוראלי כבד. בהמשך הפציצו "המבצרים המעופפים" את שדה התעופה המצרי באל-עריש, ומשם קבעו את מקומם בשדה התעופה ברמת דוד. אותם מטוסים היוו את תחילתה של טייסת 69, הקיימת עד היום. בחודש יולי 1948 מונה אהרן רמז למפקד חיל האוויר הישראלי, והימן שמיר - לסגנו.
הפיקוד על חיל האוויר בראשית דרכו עריכה
כתום מלחמת העצמאות היה ברור כי ישנו הכרח לצמצם את מספר סוגי המטוסים בחיל האוויר, שבאותה העת מנה 29, ובמקומם להצטייד במטוסים מסוג אחיד; זאת על מנת להקל על הכשרת טייסים ואנשי צוות ולהקל בתחזוקה. על כן נשלח הימן לפריס בחודש יולי 1949, שם פעל לרכישת מטוסי "מוסקיטו" ו"סטירמן" להדרכה. יחד עם זאת, לאחר שובו לארץ, התגלעו חילוקי דעות בין אהרן רמז והימן לרמטכ"ל הטרי יגאל ידין. זה טען כי על חיל האוויר להיות כפוף למטה הכללי, מבלי שיהי לו מטה משלו; הימן ואהרן גרסו כי במדינת ישראל עתיד להיות לחיל האוויר תפקיד כה מכריע, עד שראוי כי תהיה לו עצמאות אופרטיבית בדמות מטה עצמאי. בשנת 1951, לאחר שלא ניתן היה ליישב את חילוקי הדעות, הגישו השניים את התפטרותם מהפיקוד על חיל האוויר.
הקמת "בדק מטוסים" והתעשייה האווירית לישראל עריכה
לאחר התפטרותו מפיקוד חיל האוויר, שירת הימן מספר חודשים כסמנכ"ל "אל-על", עד ההצעה להקים את המפעל הראשון לתחזוקת מטוסים בישראל בשדה התעופה בלוד. תוך שיתוף פעולה עם אל שווימר ודני אגרונסקי הוקם במקום מפעל "בדק", כיום חטיבת "בדק מטוסים" בתעשייה האווירית לישראל. אל שווימר מונה למנהל הכללי, הימן סמנכ"ל למנהל, ואגרונסקי לסמנכ"ל הכספים. בשנת 1956 הותחל בייצור משותף ישראלי-צרפתי של מטוס האימון הסילוני הראשון בארץ - ה"פוגה מגיסטר", שהביא את איכות הדרכת הטייסים הישראלים לגבהים חדשים, תרתי משמע. בנוסף, היוותה ה"פוגה" תוספת משמעותית לכוחות הלוחמים במלחמת ששת הימים. בהמשך מונה הימן לעמוד בראש חברת הבת "ישטרון", לימים אלת"א מערכות, חברת בת של התעשייה האווירית לישראל. בנוסף היה הימן מעורב בפיתוח טיל ים-ים "גבריאל", אשר שוגר לראשונה בהצלחה בשנת 1969, והיווה נקודת מפנה ביחסי הכוחות בין ישראל לאויבותיה בזירה הימית.
הפרישה למגזר הפרטי עריכה
בשנת 1964 פרש הימן מהתעשייה האווירית לטובת המגזר הפרטי. כחלק מתפקידיו ניהל את בניית מלון הילטון תל אביב, והקים מספר חברות, בינהן ממ"י ותא"ת, תעשיות אביזרי תעופה, אשר רכיביה הותקנו במטוסי ה"כפיר". בחורף 1973, בימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, נפטר הימן כתוצאה מאירוע לבבי פתאומי. הוא הותיר אחריו אישה ושלוש בנות.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- צ. דרזנין. הימן - האיש והתקופה, זמורה-ביתן-מודן, 1980.
- א. כהן. גשר אווירי לעצמאות : להק תובלה אווירית (1949-1947), מערכות, 1997.
- ע. אמבר, א. אייל, א. כהן. שורשי חיל האוויר: התפתחות התעופה הבטחונית בארץ-ישראל עד הקמת המדינה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1988.
קישורים חיצוניים עריכה
- [1] - מתוך אתר צה"ל
- [2] - מטוסי מלחמת העצמאות
- [3] - דף לזכרו של בוריס סניור
- [4] - אתר האגודה למדעי התעופה והחלל בישראל
- [5] - מרחב אווירי - האתר לתולדות התעופה בישראל
- [6] - דיון בפרשת האלטלנה
- [www.iaf.org.il/sip_storage/files/8/168.rtf] - אתר מפקדת חיל האוויר: רכש מטוסים מצ'כיה בראשית ימי החיל
- [www.iaf.org.il/sip_storage/files/2/172.rtf] - אתר מפקדת חיל האוויר: וידויו המלא של טייס אמריקני על פעולות הברחת נשק ליהודים
- [www.fisher.org.il/VL/Palestaine/Toldot.doc] - מתוך עבודה לתואר MA בחוג למדעי הרוח, אוניברסיטת תל אביב: מודרניות, לאומיות וחברה: ראשית התעופה העברית בפלסטינה-א"י 1932 – 1940, יוסי מלכי.