מח"ל

ערך זה עוסק במתנדבי חוץ לארץ. אם התכוונתם לתנועה פוליטית שאותיותיה הן "מחל", ראו הליכוד.

לוחמי מח"ל במהלך מבצע חורב, 1948

אנדרטת מח"ל

רשימת חללי מח"ל במלחמת העצמאות לפי ארץ מוצאם-באנדרטת מח"ל

שלט אודות סיפורו של המח"ל

מח"ל (ראשי תיבות: מתנדבי חוץ לארץ) הוא הכינוי הרשמי שניתן ליותר מ-3,000 מתנדבים, מארצות המערב ברובם, כמעט כולם יהודים, שהגיעו לארץ ישראל בתקופת מלחמת העצמאות על מנת לעזור לצה"ל המתגבש, במאבק להקמת מדינת ישראל.

רקעעריכה

היישוב החל להיערך למלחמה כוללת כנגד מדינות ערב השכנות החל מאמצע 1947, כאשר הלך והסתמן פינוי בריטי בעתיד הנראה לעין. לשם כך היה על המערכת הביטחונית של היישוב, אשר הייתה ברובה מחתרתית, להיערך להקמת צבא סדיר, אשר יוכל להתמודד עם הצבאות הסדירים של מדינות ערב, שאיימו לפלוש לארץ עם תום שלטון המנדט.

בבואו לערוך מעבר זה, חסר היישוב כוח אדם מיומן בתחומים מבצעיים וטכנולוגיים מסוימים שחייבו מסורת רבת שנים של מערכת ביטחונית בסדר גודל לאומי, כגון, טייסי קרב ותובלה, צוותי וטכנאי טנקים ומטוסים, בעלי מקצועות ימיים ואף מפקדי גייסות בעלי ניסיון בהפעלת כוחות גדולים. בארגונים המחתרתיים כגון ההגנה היו מפקדים מעטים שפיקדו אי פעם על כוח העולה בגודלו על מחלקה. רוב בני היישוב בעלי ניסיון כזה היו יחידי סגולה ששירתו בעבר כקצינים ארצישראלים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

לעומת זאת, החלת גיוס החובה, בעת מלחמת העולם השנייה, על מאות אלפים מיהודי התפוצות, וניסיון צבאי וקרבי שרכשו במהלכה, הביאו למצב שבו הידע והניסיון הצבאיים של יהודי התפוצות עלו לעיתים קרובות על זה של יהודי הארץ. הם היו כתובת טבעית להשלמת החסר.

היישוב רכש עוד קודם לכן ניסיון מה בהיעזרות במתנדבים מחו"ל. בעשר ספינות מעפילים (הידועה שביניהן הייתה 'אקסודוס'), אשר נרכשו בארצות הברית ובקנדה, צוותו יותר מ-200 מתנדבים מאותן מדינות.

הרכבעריכה

אנשי המח"ל, יותר מ־3,000 במספר, היו ברובם הגדול יהודים מארצות המערב. כ־900 מהם היו יוצאי ארצות הברית, כ־250–300 מקנדה, צרפת, האיים הבריטיים ואמריקה הלטינית (כ"א). יותר ממאה היו יוצאי סקנדינביה ועוד עשרות מארצות אחרות (כ"א) כמו בלגיה, הולנד, איטליה ועוד. תרומה נכבדה למח"ל נתנה דרום אפריקה, ששלחה כ־650–700 מתנדבים (מספרי המתנדבים שגויסו בכל אחת מארצות המוצא גדולים יותר, לעיתים בשיעור ניכר, אלא שלא כולם היו מתנדבי מח"ל על פי ההגדרה שבהמשך, לא כולם הגיעו לארץ, ולא כולם שירתו בצבא). הם באו בחלקם מקרב חיילי צבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, שהצטמצמו לאחר הניצחון ושיחררו רבים. בצד אלו התנדבו גם רבים חסרי ניסיון צבאי. חלקם היו חברי תנועות ציוניות, וחלקם יהודים מן השורה שלבם נטה לעבר מאבקו של היישוב היהודי בארץ ישראל. מספרם של הלא יהודים מוערך בכ־150–200, כמעט כולם היו בעלי מקצוע בחיל האוויר, שהיו למעשה שכירים.

ההחלטה על גיוס מתנדביםעריכה

הרעיון להיעזר ביהודי התפוצות כעורף צבאי עבור יהודי ארץ ישראל עלה כבר בתקופת המרד הערבי הגדול בשנים 1936–1939. בייחוד קסמה ליישוב העברי יכולתם של יהודי ארצות המערב לרכוש כישורים צבאיים ללא פיקוחו המעיק של שלטון המנדט הבריטי. באופן ספציפי יותר החליטה הסוכנות היהודית, שבועות מספר לפני החלטת החלוקה, לגייס את יהודי התפוצות לקראת המאבק הצבאי הממשמש ובא, ואז גם החלה הסוכנות היהודית בעבודת מטה בנידון. על דרכי יישום ההחלטה הוחלט בישיבה נוספת בסוף ינואר 1948, ומיני אז ואילך החלו שליחי הגיוס בחו"ל לקבל הנחיות בהתאם. שליחי היישוב בחו"ל התחילו ביוזמתם-הם בגיוס מיד לאחר פרוץ הקרבות, עוד לפני קבלת הוראות מהארץ, ועבודתם הסתייעה בהתלהבות שאחזה בקהילות היהודיות עקב החלטת החלוקה.

הגיוס כוון כך שרוב המתנדבים יגיעו, כפי שאכן ארע, לאחר תום המנדט הבריטי ב־15 במאי 1948. בין הסיבות לכך היו ההגבלה שהבריטים הטילו על עליית יהודים, ממש עד הרגע האחרון לשלטונם, כמו גם על רכישת נשק כבד על ידי 'היישוב', שאת חלקו היו המתנדבים אמורים להפעיל.

מנגנון הגיוסעריכה

היישוב היהודי החזיק מערך שליחים בחו"ל עוד קודם המלחמה, הן כדי לנתב את הבריחה, הן לצורך מפעל ההעפלה, הן לצורכי רכש והן לצורכי הדרכה, ארגון במסגרות ציוניות, גיוס כספים והסברה. מערך זה תוגבר באמצעות בני 'היישוב' ששהו בחו"ל, וכן באמצעות שליחים מעטים נוספים. אלה פנו בקריאה חשאית לנוער היהודי המקומי, וכן פנו בייחוד לוותיקי מלחמת העולם השנייה, באמצעות המוסדות הציוניים באותן ארצות, אם כי בצורה שלא תכתימם בנאמנות כפולה בעיני שלטונות ארצם. מתנדבים אחרים מצאו דרכם ביוזמתם אל המגייסים. מרכז הגיוס נקבע בפריז, ורוב המתנדבים הופנו אליה מארצות מוצאם, בדרך כלל בקבוצות קטנות. מפריז הם נשלחו למחנות בדרום צרפת שבהם שהו יהודים הממתינים לתורם לעלייה, רובם ניצולי השואה, תחת פיקוח מדריכים מהארץ. המתנדבים, שצורפו למערך ההדרכה הענֱף שהתקיים באותם מחנות, ניצלו את שהותם לצורך אימונים פרה-צבאיים, ששמשו כ"רענון" עבור וותיקי המלחמה שביניהם וכאימון ראשוני עבור האחרים. מערך קטן יותר התקיים באיטליה.

המתנדבים, שקיבלו עדיפות בתור לאוניות, הצטופפו בהן יחד עם ניצולי השואה, עד הגיעם לנמל בארץ. אחרים, כולל כמעט כל המתנדבים לחיל האוויר, הגיעו, במידת האפשר, במטוסים. עם הגיעם חויילו רובם, ונשלחו ליחידות השונות, אם כי חלק מן המתנדבים לחיל האוויר לא חויילו ונותרו במעמד של עובדים שכירים.

לשירות האוויר ואחר כך לחיל האוויר היה מערך גיוס עצמאי כמעט, שעבודתו נסתיעה בהמצאם של אלפים רבים של טייסים משוחררי מלחמת העולם השנייה בארצות בהן פעלו המגייסים. רוב מגויסיו נשלחו לארץ בטיסות מסחריות, וכך "נחסכו" מהם השהות במחנות וההפלגה המייגעת. רבים ממגויסי חיל האוויר חתמו על חוזי עבודה תמורת שכר. לעיתים נהנו מסידורים דומים בעלי מקצוע מומחים בחילות אחרים.

השתתפות בכוחות היישובעריכה

כמעט כל המתנדבים הגיעו לארץ בקיץ 1948, והשתתפו במלחמה בשלביה האחרונים.

חיל האווירעריכה

הנוכחות הגדולה ביותר של אנשי מח"ל הייתה, באופן יחסי, בחיל האוויר, עד כדי כך שאנגלית האפילה על העברית כשפה הרשמית בחיל. עם קום המדינה, היה רק קומץ טייסים ישראליים שהוכשר בקורסי טייס אזרחיים, ורק לבודדים היה ניסיון במטוסי קרב (משירותם בחיל האוויר הבריטי, לרוב) או במטוסים רב מנועיים. כוחות האוויר של היישוב מנו רק מטוסים אזרחיים, רובם קלים. במלחמת העצמאות התעצם הכוח, נרכשו לראשונה מטוסי קרב, וטייסי מח"ל סייעו בבניית טייסת הקרב הראשונה, ואיישו כמעט את כל מטוסיה. כך למשל, לזכות טייסי מח"ל נזקפו כמעט כל מטוסי האויב שהופלו. כן חסר היישוב טייסי תובלה, בייחוד במטוסים רב מנועיים. גם כאן מלאו צוותי אוויר ממח"ל את רוב התפקידים. טייסי התובלה של המח"ל ביצעו טיסות הובלה של נשק שנרכש בחו"ל, פעלו ב"מבצע אבק" להטסת אלפי טונות אספקה לנגב הנצור, קיימו את הקשר עם סדום המנותקת, ובסופו של דבר השתתפו בהנחת היסודות לחברת אל על. הוא הדין במטוסי ההפצצה, שאויישו כמעט בלעדית בידי מח"ל. כך היוו אנשי מח"ל את רוב צוותי האוויר בחיל האוויר, וישראלים איישו בעיקר את המטוסים הקלים, או שמילאו תפקידים בלתי מקצועיים יחסית, כמו מטילנים. כן הייתה נציגות נכבדה למח"ל במערך הטכני של החיל.

רבים ממפקדי הבסיסים והטייסות בחיל האוויר היו אף הם אנשי מח"ל, וכן חלקם היה רב בתפקידי המטה ובתפקידים מקצועיים כמו מכ"ם, צילום אווירי, מטאורולוגיה ועוד.

השרות הימי וחיל הרפואהעריכה

נוכחות בולטת אחרת הייתה למח"ל בשירות הימי (לימים חיל הים). החיל חסר ידע וניסיון ימיים – קרביים, כאשר גם יוצאי הצי הבריטי בקרב היישוב שרתו בדרך-כלל בדרגים הנמוכים והעורפיים ואנשי הפלי"ם לא התנסו בהפעלת ספינות מלחמה. וכך, במשך כל המלחמה שרר ספק לגבי יכולתן הטכנית של הספינות לפעול והיה צריך להישען על מומחים מבחוץ לשם עצם היכולת להשיטן. אם כי אפילו הבכירים שבמתנדבי המח"ל היו בעלי תפקידי פיקוד נמוכים בציי ארץ-מוצאם, עדיין הידע המקצועי שלהם היה גדול משל בני היישוב. אף על פי שהזיווג בין יוצאי הפלי"ם ליוצאי חילות הים המערביים לא עלה יפה, בכל זאת, תרמו אנשי המח"ל לחיל-הים בכך שבעצם נוכחותם סייעו להשתחררות ממורשת "המוסד לעלייה ב'" והפלי"ם שלא התאימה לצי סדיר. בפרט, הם דחפו לביטול שיטת "הפיקוד הכפול", שנהגה בספינות המעפילים, ובה הופרדו תפקידי רב-החובל - שאחראי היה לתפעול המקצועי - ומפקד הספינה.

מפקד חיל הים בפועל (בתפקיד ראש המטה מסתיו 1948) היה מתנדב מח"ל פול שולמן, שהחל את פעילותו בסיוע לעליה ב' ב-1947, כאחראי להבאת שתי אוניות 'הפאנים' הגדולות מארצות הברית. שני אנשי מח"ל אחרים שרתו כמפקדי ספינות, ועוד איש מח"ל אחר כמפקד ספינת משמר. אנשי מח"ל הופקדו על תחומים מקצועיים חשובים של החיל: תותחנות, מכ"ם, הנדסה, המספנה, הדרכה, קשר ועוד.

תרומה חשובה הייתה למח"ל בחיל הרפואה, כאשר עשרות רבות של רופאים הגיעו לארץ, ולצדם בעלי מקצועות רפואיים אחרים. חלק מאלה הגיעו לתפקידים בכירים במערך הרפואה, כמו ד"ר ליונל מלצר, ד"ר אליס ויור (Vior) ופרופ' הרי צבי בנק.

סיפורם של כ-250 מתנדבים, רובם מצפון אמריקה, על 10 ספינות מעפילים מופיע בדף "הצי הסודי של היהודים".

חילות השדהעריכה

בחילות השדה בלט חלקו של המח"ל בחטיבה 7, שמפקדה היה מתנדב מח"ל מקנדה בן דונקלמן, המתנדבים התרכזו בעיקר בגדוד 72 (חי"ר). נציגות נכבדה הייתה למח"ל גם בגדוד 79 הממוכן, אשר מפקדו לזמן קצר היה ג'ו וויינר (Weiner), מתנדב מח"ל קנדי. מקיץ 1948 הופנו לחטיבה 7 במכוון מתנדבים, בעיקר דוברי אנגלית. החטיבה, ובה כ־300 אנשי מח"ל, השתתפה בקרבות בצפון הארץ, שגולת הכותרת שלהם הייתה מבצע חירם. זמן מה השתייך לחטיבה גדוד 75 שבו רוכזו מאות דוברי צרפתית (לא יהודים ויהודים יוצאי צפון אפריקה, בלגיה וצרפת), חלקם אנשי מח"ל. בסופו של דבר סופחה פלוגה מהגדוד לחטיבת הנגב, שם כונתה "הקומנדו הצרפתי" (Le Commando Français), שהשתתפה בקרבות בנגב בסוף 1948. ריכוזים, בני כמה עשרות אנשי מח"ל כל אחד, היו בחטיבה 9 (מאמריקה הלטינית); בחטיבה 8, הן בגדוד 82, בו איישו פלוגת טנקים (למעשה מחלקה) והן בגדוד 89; בגדוד 9 בחטיבת הנגב; וכן איישו אנשי מח"ל דוברי אנגלית סוללת נ"ט בגדוד תותחנים 421. בשלבים מוקדמים של המלחמה, עד קיץ 1948, היו ריכוזים דומים גם בחטיבת אלכסנדרוני וכן בגדודים 51 ו־52 של גבעתי.

בניגוד לתקוות, לא הגיעו כמעט לארץ בעלי תפקידים גבוהים בחילות השדה, ומבחינה מקצועית, תרומת המח"ל בהם הייתה מוגבלת.

מומחים ויועציםעריכה

החל מסוף 1947 חפשה הסוכנות מומחים זרים שיעזרו ל"יישוב" לארגן צבא סדיר, ואלה הגיעו לארץ לאורך מלחמת העצמאות. כדי להבדיל בין המומחים היועצים למתנדבים מן השורה, ניתן לציין את גיוסם והסעתם כבודדים, כתוצאה של הזמנה פרטנית, להבדיל מגיוס המח"ל שהיה קבוצתי; את תנאי העסקתם, שסוכמו בנפרד לכל מומחה; את תפקידם בפועל, בדרך-כלל כבודדים בעמדתם, והיו אף כאלה שמחוץ להיררכיה הצבאית הרגילה; ולעיתים - שירתו אלה פרק זמן קצוב למשימה מוגדרת. עם זאת, נותר "תחום אפור".

בין המומחים הבולטים היה דוד מרכוס עד שמונה למפקד חזית המרכז. באותה תקופה בה ייעץ מרכוס בקרו בא"י שני קצינים יהודים אחרים, בוגרי צבא ארצות הברית, הקולונלים הנשל (Henschel) וקרולביץ' (Krulevich), מומחים לענייני ים ואוויר. כן פעל בארץ כיועץ מרקוס זיו. זמן מה, עד שמונה למפקד גדוד 75, פעל גם טדי איתן כיועץ. מומחה שנשאר גם זמן מה אחרי המלחמה היה פרדריק גרוניך. ססיל מרגו ולצידו טרוור זוסמן ייעצו לחיל האוויר. יועצים אחרים היו:

ג'ו לנדאועריכה

לנדאו היה יהודי, ציוני מילדותו, שמילא במלחמת העולם השנייה תפקידי מטה במערך הלוגיסטי של הצבא האמריקני, במפקדת בנות הברית ואחריה בצבא הכיבוש האמריקני באירופה, ובמסגרת תפקידו סייע ליהודים במחנות העקורים. לאחר המלחמה ושחרורו מהצבא בדרגת קולונל, היה פעיל ב-Land and Labor וב-Materials for Palestine, ארגונים שסייעו ליישוב במלחמת העצמאות. אפרים בן-ארצי, הנספח הצבאי הישראלי, שכנע אותו באוקטובר 1948 להגיע לישראל ולייעץ לאגף האפסנאות של צה"ל, כאשר כבר קודם סייע למשלחת הישראלית בארצות הברית. לאחר הגיעו, בסוף 1948, סבב בין היחידות, עמד על בעיות שונות וייעץ כיצד לפתרן, סייע לרכישות שונות, נתן הרצאות בנושאי מומחיותו וכיוצא בזה.

מרטין סלומוןעריכה

קצין-צי מבריטניה בדרגת לויטננט קומנדר, מנהל חברת ספנות. אם כי מוצאו ממשפחה ציונית, היה אנטי-ציוני. הוא הגיע לארץ בסוף 1948 על-פי המלצת מרקוס זיו. למרות שיועד על ידי בן-גוריון לעסוק בענייני לוגיסטיקה של חיל-הים, יעץ בתחומים רחבים יותר. הוא הצביע על הנתק שבין הפיקוד בחוף, המורכב מ"פונקציונרים" שאינם מכירים דיים את הים, ושיבח את הלוחמים בספינות. הציע ראורגניזציה בחיל: במטה צריך שיוצבו בעלי ניסיון ימי, והחיל צריך להיות מבוסס על ספינות קטנות ומהירות. עצותיו אלה יושמו לאחר המלחמה.

דייל פולקעריכה

ד"ר פולק היה מומחה אמריקני לקשר שהוזמן על ידי בן-גוריון, תמורת תשלום הוצאות הדרך, בסוף פברואר 1948, ונפגש עמו בסוף מרס. לאחר שבחן את מצב הנושא ב"הגנה", הלל את שיטת הקשר, אך יעץ לקנות פריטים נוספים, ואם קשה להביאם בשל האמברגו, לקנותם כחלקים. כן יעץ לרכז את מאמצי המחקר, ואם צריך, להעביר מומחים ממקום למקום, למשל, מחקר אלקטרוני במכון ויצמן למדע, ופיתוח אמצעי לחימה בחיפה. עצותיו חרגו לעיתים מתחום התקשורת לתחומים טכנולוגיים אחרים.

הערכת עבודתםעריכה

תרומתם של יועצים אלה, פרט לאלה שהדריכו מקצועית ונקודתית (ובהצלחה), כמו פיורנצו קאפריוטי, שנויה במחלוקת. יש, למשל, השגות על תרומתו למעשה של דוד מרכוס. נתן שחם שנתלווה אליו לעיתים מזומנות, טען שהגזימו מאוד בתרומתו ובהשפעתו, ואפילו ביכולתו מלכתחילה להיות לעזר משמעותי, של קצין שבא מצבא שונה, עם ציוד שונה, לזירה שונה, נגד יריבים שונים.

לגבי ססיל מרגו, אמר אהרן רמז: "בכלל כל מי שבא מחו"ל הוא [בן-גוריון] החשיב אותו למומחה גדול ... הוא תפס כמה מן הבעיות שעמדו לפנינו ... בישיבה הוא דיבר הראשון... והוא אמר: "The important of the air war is attack attack attack" (החשוב במלחמה באוויר הוא: לתקוף, לתקוף, לתקוף) ... א גרויסר (גדול) גיבור...אז הוא מיד עם החברה במטה גמר את הקריירה כמעט." ועל תופעת היועצים בכלל: "יש לי כל היועצים שאני צריך. הם באים לשבועיים, משיאים עצות ושבים לבתיהם, ואני נשאר במקום שבו התחלתי." ישראל כרמי, ששימש מפקד פלוגת ג'יפים ביחידה בה שימש איתן יועץ ציין את רעיונותיו כמבריקים, אך "בלתי ישימים בתנאים ובנסיבות של אותם ימים", ומשה דיין, עמו שרת בגדוד 89, כתב: "בא מדריך מן החוץ. חייל מקצועי, קצין קומנדו צרפתי שנקרא טדי איתן. הוא שרת בעבר בלגיון הזרים. הוא שהה איתנו זמן מה, עשה רושם מצוין, אך הרבה לא היה מה ללמוד ממנו."

כך עולה שניתן ב"הגנה" ובצה"ל אמון רב יותר במומחיותם של ישראלים המצויים בהוויית המקום, רצוי עם ניסיון בצבא זר, כחיים לסקוב או היימן שמיר. נראה שבמידת-מה נכפה על הקצינים הישראלים כל נושא זה של המומחים הזרים הר-כגיגית על ידי בן-גוריון, שנוהגו להתייעץ עם אותם מומחים עורר במטכ"ל תחושה שאין הוא סומך די על בעלי התפקידים הממונים.

קשיים ומתחיםעריכה

שילוב אנשי המח"ל בצה"ל לא התנהל תמיד על מי מנוחות. לעיתים נתגלעו מתחים מחמת התנאים העדיפים שנדרשו וניתנו לזרים על פני הישראלים, וגם ממחויבותם הפחותה של חלק מן ההרפתקנים שבין המתנדבים למפעל הציוני ולמסגרת צבאית סדירה וממושמעת. המקרה הבולט בהקשר זה אירע בסוף 1948: פירוק להק התובלה האווירית בחיל האוויר עקב איום בשביתה של חלק מאנשיו, והקמה טייסת 106 במקומו. במקרים אחרים סברו אנשי המח"ל כי נבחרו למשימות המסוכנות ביותר, כפי שאירע ל"קומנדו הצרפתי" בקרבות בדרום, וחשו התמרמרות בשל כך. מניתוח זהיר עולה שלרוב שיעור אבדות אנשי המח"ל היה קטן בהרבה מזה של הישראלים, ושאין רגלים לטענה זו. בנוסף, עקב הגעתם המאוחרת יחסית לארץ "נחסכו" מרובם הקרבות עקובי הדם שעד ההפוגה הראשונה.

כללית, במהלך המלחמה השתפר מאוד הטיפול באנשי המח"ל, כאשר צה"ל וארגונים אחרים למדו בהדרגה כיצד ואת מי לגייס, כיצד להיעזר כהלכה בשירותיהם, את ייחודיות אוכלוסיית המגויסים, ואת היחס הרצוי אליהם.

סיום הפעילות והתפרקות; הגדרת מח"לעריכה

לאחר סיום המלחמה עזבו רוב אנשי מח"ל את הארץ. מיעוטם נשארו וקשרו את גורלם במדינה. לקראת סיום הקרבות, ב־29 בדצמבר 1948, קרוב לוודאי בשל הצורך לארגן את החזרת המתנדבים, הוחלט על הגדרת מח"ל בצבא (זו שונתה מעט בתחילת 1949), כדלקמן:

כל יוצאי הארצות הרשומות אשר גרו בארץ מוצאם לפחות חמש שנים לפני התנדבותם לצה"ל: מארצות הברית, קנדה, אנגליה [הכוונה לאיים הבריטיים], דרום אפריקה [כולל קניה ורודזיה] וארצות אמריקה הלטינית אשר הגיעו עד ה־1 בינואר 1949. מצרפת, הולנד, בלגיה, שווייץ והמדינות הסקנדינביות אשר הגיעו עד ליום 1 בספטמבר 1948.
יוצאי ארצות אחרות אשר הוזמנו לשרת בצה"ל לשעת חירום (סעיף זה הושמט אחר-כך).
סטודנטים אמריקאים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ומהטכניון בחיפה שהגיעו ללימודים בארץ כחיילים משוחררים (אחר-כך נוסף: בכוונה לחזור לארצות מוצאם), ועזבו את לימודיהם אחרי ה־29 בנובמבר 1947 על מנת להתנדב לצה"ל.
כל יוצאי הארצות בסעיף 1 אשר הגיעו לאחר התאריך הנקוב על פי הזמנת צה"ל.

מורשת וזיכרוןעריכה

שלט ברחוב על שם מתנדבי חו"ל בשכונת מעלות דפנה בירושלים (עם טעות כתיב)

היישוב כפר דניאל (ליד לוד), נוסד בידי מתנדבי מח"ל מארצות אנגלו-סכסיות.

בשנת 1952 הוקמה שכונת נווה מח"ל, שיכון שכלל 25 בתים ובהם 100 דירות, ממזרח לשכונת הדר יוסף בתל אביב, שאוכלסה במשפחות אנשי מח"ל יוצאי אנגליה, ארצות הברית ודרום אפריקה.^[1]

בשנת 1993 נחנכה בחניון דרך בורמה שבפארק רבין אנדרטה לחיילי מח"ל שנפלו במלחמת העצמאות. האנדרטה שוכנת בלב חורשה, כחצי קילומטר דרומית-מזרחית למחלף שער הגיא. במרכזה פסל המורכב מהאותיות מ', ח' ול', הערוכות בחצי עיגול. סביב הפסל קיר ובו רשימה של הנופלים לפי ארץ מוצאם וכן תמונות סמלי חילות צה"ל. במקום קבוע שלט הנצחה אודות המח"ל, ושלט נוסף המביא את דבריו של יצחק רבין בשנת תשל"ז:

הם באו אלינו בשעה שנזקקנו להם ביותר, באותם ימים קשים וגורליים של מלחמת העצמאות שלנו.

באנדרטה מונצחים 119 חללים, אם כי בהגדרה "מחמירה" (ר' למעלה הגדרת מח"ל) מספר חללי המח"ל קטן יותר משמעותית. אחד מהם, ביל ברנסטיין האמריקני, נהרג על ידי הבריטים בעת שסייע בהשטת ספינת המעפילים "אקסודוס".

אנשי מח"ל ידועיםעריכה

דוד מרכוס (מיקי סטון), קולונל יהודי בצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. היה מפקד בית הספר לסיירים (הריינג'רס) של הצבא האמריקני והשתתף בפלישה לנורמנדי. הגיע לארץ בראשית מלחמת העצמאות ונתמנה למפקד חזית ירושלים בדרגת אלוף. ב-11 ביוני 1948 נהרג בשגגה מירי של זקיף ישראלי באבו גוש.

דוד מרכוס, 1948

אל שווימר, מחלוצי התעופה במדינת ישראל, מייסד התעשייה האווירית לישראל.
פול שולמן (שאול בן-צבי), ראש מטה חיל הים, ולמעשה מפקדו הראשון.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון מבקר בחיל הים ומקבל הסבר לפעולת הסקסטנט ממפקד חיל הים פול שולמן, 1949.

בן דונקלמן, קצין מטה בחטיבת הראל ולאחר מכן מפקד חטיבה 7 במבצע דקל ובמבצע חירם, בהם השתלטה ישראל על כל שטחו של הגליל, והביסה את צבא ההצלה של קאוקג'י.
מרדכי (מונטי) גרין, ראש מת"מ (מחלקה לתפקידים מיוחדים) במטכ"ל. כיוון שהגיע לארץ בתחילת 1947 הוא אינו נחשב איש מח"ל על פי ההגדרות.
צ'אלמרס 'סליק' גודלין (Goodlin), טייס קרב אמריקני שהשתתף גם בטיסות הניסוי של המטוסים העל קוליים הראשונים של ארצות הברית.
רודי אוגרטן, טייס קרב יהודי מארצות הברית, ששירת בחזית אירופה במלחמת העולם השנייה, נשבה בידי הגרמנים וברח. במלחמת העצמאות הפיל שלושה וחצי (הפלה אחת במשותף עם בוריס סניור) מטוסים מצריים, ולאחר מכן שירת כמפקד בסיס רמת דוד.
בוריס סניור, ששירת כסגן מפקד חיל האוויר ועלה לארץ לאחר מספר שנים, וסיד כהן, מפקדה השני של טייסת הקרב הראשונה, שניהם טייסי מח"ל יהודים מדרום אפריקה. סניור נחשב לאיש המח"ל הראשון בחיל האוויר, והוא גייס רבים מאנשי המח"ל הדרום אפריקנים. ספרו "שמים חדשים" (הוצאת זמורה ביתן, 1998) פתוח לקריאה ברשת.
פרדי פרידמן (איש שלום), מכונאי מטוסים שערק מהצבא הבריטי. סייע בהרכבת מטוס ה'ספיטפייר' הראשון מגרוטאות שהשאירו הבריטים.
הארי אקסלרוד, הקצין הטכני השני של טייסת הקרב הראשונה.
סם שולמן מתנדב יהודי אמריקאי, גויס למוסד לעליה ב' על ידי זאב שינד ^[2]מפקד המוסד לעליה ב' בארצות הברית והושבע להגנה על ידי אייק, ב-25 בפברואר 1947, ביום שהפרזידנט וורפילד/אקסודוס 1947 אניית המעפילים, הפליגה לאירופה מנמל בולטימור. בנוסף הפליג על עוד 2 אניות מעפילים העצמאות וקיבוץ גלויות. לאחר שנעצר במחנה המעצר בקפריסין חולץ ממנו על ידי ההגנה בינואר 1948. במהלך מלחמת העצמאות התנדב לחיל הים כמדריך ימאות והתיישב בקיבוץ משמר הנגב. קבל עיטור על"ה על פועלו במוסד לעליה ב', בהגנה, בעפלה ובמח"ל.
דויד "מגדל" טפרסון, עלה בעלייה בלתי-חוקית ארצה ביום הכרזת העצמאות והצטרף לחטיבת 'אלכסנדרוני' ואחר כך לחטיבת הנגב. עמד בראש עמותת 'אגרוף ורומח' והתנדב למילואים עד מותו ב-2015.
סטנלי מדיקס, התנדב כקצין אנגלי לחטיבה 7. כיום מתפקד כיו"ר ארגון וותיקי המח"ל, וממקימי האנדרטה בשער הגיא.
סם פומרנץ, היה אחראי על מבצע ולווטה להבאת הספיטפיירים שנרכשו בצ'כוסלובקיה בטיסה לארץ. נהרג בעת מבצע ולווטה-2 כאשר מטוסו התרסק ביוגוסלביה בדרכו ארצה. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת ראש כנף (סגן-אלוף).

ראו גםעריכה

גח"ל - יהודים שעלו ארצה עם תחילת מלחמת העצמאות, חלקם הגדול ניצולי שואה, וגויסו מיד לקרבות המלחמה.

לקריאה נוספתעריכה

בן דונקלמן, נאמנות כפולה. הוצאת שוקן, ירושלים, 1977. מאנגלית: Dunkelman, Ben. Dual Allegiance: an Autobiograpy. Crown Publishers, New York. 1976
אדי קפלנסקי, המעופפים הראשונים - אנשי צוות אוויר במלחמת העצמאות. מפקדת חיל-האוויר, ענף תולדות חיל-האוויר, משרד הביטחון, 1993
אבי כהן, גשר אווירי לעצמאות. להק תובלה אווירית 1947 - 1949. משרד הביטחון, תל אביב, 1997
דוד טפרסון, המתנדב. מאנגלית: ברוך קורות. הוצאה עצמית, 1999
בוריס סניור, ‏שמים חדשים, הוצאת זמורה ביתן, 1998, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר
יעקב מרקוביצקי, מח"ל, מתנדבי חוץ לארץ במלחמת העצמאות. משרד החינוך, מרכז ההסברה, שירות הפרסומים, ירושלים, 2002
אבי כהן, תולדות חיל האוויר במלחמה לעצמאות. משרד הביטחון, תל אביב, 2004 (שלושה כרכים)
יעקב מרקוביצקי, "מתנדבי חוץ לארץ במלחמת העצמאות". בתוך: מלחמת העצמאות תש"ח - תש"ט - דיון מחודש. עורך אלון קדיש. העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, רמת אפעל, 2004. עמ' 539–550
מרדכי כהן, 'טדי איתן, גדוד 75 והקומנדו הצרפתי', בתוך: יהודים וערבים במאבק על ארץ ישראל, סוגיות בתולדות הביטחון של היישוב היהודי ומדינת ישראל, מחקרים ותעודות, עלי זית וחרב, כרך ו', עורכת: אסנת שירן, העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי ומשרד הביטחון, 2006
בנימין גשור, מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) מצפון אמריקה במלחמת העצמאות. עבודת דוקטורט בהנחיית פרופ' אלי לדרהנדלר. המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2009

Heckelman, Joseph. American Volunteers and Israel's War of Independence. Ktav Pub. House. New York. 1974
Bercuson, David Jay. The Secret Army. Toronto: Lester & Orpen Dennys. 1983
Flying under Two Flags, by Gordon Levett. Intl Spec: 1994. ISBN 0714641022 סיפורו של טייס מח"ל
I Am My Brother's Keeper, by Jeffrey Weiss and Craig Weiss. Schiffer Publishing: Atglen, Penn., 1998. ISBN 076430528X
South Africa's 800 The Story of South African Volunteers in Israel's War of Birth, by Henry Katzew. Poblisher: David Solly Sandler, May 28 2016. ISBN 0994619200