מח"ל
מח"ל (ראשי תיבות: מתנדבי חוץ לארץ) הוא הכינוי הרשמי שניתן ליותר מ-3,000 מתנדבים, מארצות המערב ברובם, כמעט כולם יהודים, שהגיעו לארץ ישראל במלחמת העצמאות על מנת לעזור לצה"ל המתגבש, במאבק להקמת מדינת ישראל.

רקעעריכה
היישוב החל להיערך למלחמה כוללת כנגד מדינות ערב החל מאמצע 1947, כאשר הלך והסתמן פינוי בריטי בעתיד הנראה לעין. לשם כך היה על המערכת הביטחונית של היישוב, אשר הייתה ברובה מחתרתית, להיערך להקמת צבא סדיר, אשר יוכל להתמודד עם הצבאות הסדירים של מדינות ערב, שאיימו לפלוש לארץ עם תום שלטון המנדט.
בבואו לערוך מעבר זה, חסר היישוב כוח אדם מיומן בתחומים מבצעיים וטכנולוגיים מסוימים שחייבו מסורת רבת שנים של מערכת ביטחונית בסדר גודל לאומי, כגון, טייסי קרב ותובלה, צוותי טנקים ומטוסים, בעלי מקצועות ימיים ואף מפקדי גייסות בעלי ניסיון בהפעלת כוחות גדולים. בכוחות הביטחון של היישוב, כגון ההגנה, היו מפקדים מעטים שפיקדו אי פעם על כוח גדול בשדה הקרב. בניגוד למצב זה עמדה יכולתם של יהודי ארצות המערב לרכוש כישורים צבאיים ללא פיקוחו המעיק של שלטון המנדט הבריטי. החלת גיוס החובה, בעת מלחמת העולם השנייה, על מאות אלפים מיהודי התפוצות, וניסיון צבאי וקרבי שרכשו במהלכה, הביאו למצב שבו הידע והניסיון הצבאיים של יהודי התפוצות עלו לעיתים קרובות על זה של יהודי הארץ. הם היו כתובת טבעית להשלמת החסר.
היישוב רכש עוד קודם לכן ניסיון מה בהיעזרות במתנדבים מחו"ל. בעשר ספינות מעפילים אשר נרכשו בארצות הברית ובקנדה (הידועות שבהן 'אקסודוס 1947' ו״הפאנים״) צוותו יותר מ-200 מתנדבים מאותן מדינות. מתנדבים אלה זכו לכינוי "מח"ל בהעפלה" (או מח"ל בעלייה ב').
הסוכנות היהודית קיבלה החלטה, שבועות מספר לפני החלטת החלוקה, לגייס את יהודי התפוצות לקראת המאבק הצבאי הממשמש ובא, ואז גם החלה הסוכנות היהודית בעבודת מטה בנידון. על דרכי יישום ההחלטה הוחלט בישיבה נוספת בסוף ינואר 1948. שליחי היישוב בחו"ל התחילו ביוזמתם-הם בגיוס מיד לאחר פרוץ הקרבות, עוד לפני קבלת הוראות מהארץ, ועבודתם הסתייעה בהתלהבות שאחזה בקהילות היהודיות עקב החלטת החלוקה.
הרכבעריכה
אנשי המח"ל, יותר מ־3,000 במספר, היו ברובם הגדול יהודים מארצות המערב. כשליש מהם היו יוצאי ארצות הברית, כמה מאות הגיעו מקנדה, צרפת, האיים הבריטיים ואמריקה הלטינית (כ"א). יותר ממאה היו יוצאי סקנדינביה ועוד עשרות מארצות אחרות כמו בלגיה, הולנד, איטליה (כ"א) ועוד. תרומה נכבדה למח"ל נתנה דרום אפריקה, ששלחה כ־650–700 מתנדבים (מספרי המתנדבים שגויסו בכל אחת מארצות המוצא גדולים יותר, לעיתים בשיעור ניכר, אלא שלא כולם היו מתנדבי מח"ל על פי ההגדרה שבהמשך, לא כולם הגיעו לארץ, ולא כולם שירתו בצבא). הם באו בחלקם מקרב יוצאי צבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, שהצטמצמו לאחר הניצחון ושיחררו רבים. בצד אלו התנדבו גם רבים חסרי ניסיון צבאי. חלקם היו חברי תנועות ציוניות, וחלקם יהודים מן השורה שלבם נטה לעבר מאבקו של היישוב היהודי בארץ ישראל. מספרם של הלא יהודים מוערך בכ־150–200, כמעט כולם בעלי מקצוע בחיל האוויר, שהיו למעשה שכירים.
מנגנון הגיוסעריכה
היישוב היהודי החזיק מערך שליחים בחו"ל עוד קודם המלחמה. מערך זה תוגבר באמצעות אנשי 'היישוב' ששהו בחו"ל, וכן באמצעות שליחים מעטים נוספים. אלה פנו בקריאה חשאית לנוער היהודי המקומי, וכן פנו בייחוד לוותיקי מלחמת העולם השנייה, באמצעות המוסדות הציוניים באותן ארצות, אם כי בצורה שלא תכתימם בנאמנות כפולה בעיני שלטונות ארצם. מתנדבים אחרים מצאו דרכם ביוזמתם אל המגייסים. מרכז הגיוס נקבע בפריז, ורוב המתנדבים הופנו אליה מארצות מוצאם, בדרך כלל בקבוצות קטנות. מפריז הם נשלחו למחנות בדרום צרפת שבהם שהו יהודים הממתינים לתורם לעלייה, רובם ניצולי השואה, תחת פיקוח מדריכים מהארץ. המתנדבים, שצורפו למערך ההדרכה הענֱף שהתקיים באותם מחנות, ניצלו את שהותם לצורך אימון בסיסי. מערך קטן יותר התקיים באיטליה.
המתנדבים, שקיבלו עדיפות בתור לאוניות, הצטופפו בהן יחד עם ניצולי השואה, עד הגיעם לנמל בארץ. אחרים, כולל כמעט כל המתנדבים לחיל האוויר, הגיעו, במידת האפשר, במטוסים. עם הגיעם חוילו רובם, ונשלחו ליחידות השונות, אם כי חלק מן המתנדבים לחיל האוויר לא חוילו ונותרו במעמד של עובדים שכירים.
השתתפות בכוחות היישובעריכה
כמעט כל המתנדבים הגיעו לארץ בקיץ 1948, והשתתפו במלחמה בשלביה האחרונים.
חיל האווירעריכה
הנוכחות הגדולה ביותר של אנשי מח"ל הייתה, באופן יחסי, בחיל האוויר, עד כדי כך שאנגלית האפילה על העברית כשפה הרשמית בחיל. עם קום המדינה, היה רק קומץ טייסים ישראליים שהוכשר בקורסי טייס אזרחיים, ורק לבודדים היה ניסיון במטוסי קרב (משירותם בחיל האוויר הבריטי, לרוב) או במטוסים רב מנועיים. כוחות האוויר של היישוב מנו רק מטוסים אזרחיים, רובם קלים. במלחמת העצמאות התעצם הכוח, נרכשו לראשונה מטוסי קרב, וטייסי מח"ל סייעו בבניית טייסת הקרב הראשונה, ואיישו כמעט את כל מטוסיה. כן חסר היישוב טייסי תובלה, בייחוד במטוסים רב מנועיים. גם כאן מלאו צוותי אוויר ממח"ל את רוב התפקידים. טייסי התובלה של המח"ל ביצעו טיסות הובלה של נשק שנרכש בחו"ל, פעלו ב"מבצע אבק" להטסת אלפי טונות אספקה לנגב הנצור, קיימו את הקשר עם סדום המנותקת, ובסופו של דבר השתתפו בהנחת היסודות לחברת אל על. הוא הדין במטוסי ההפצצה, שאוישו כמעט בלעדית בידי מח"ל. כך היוו אנשי מח"ל את רוב צוותי האוויר בחיל האוויר, וישראלים איישו בעיקר את המטוסים הקלים, או שמילאו תפקידים בלתי מקצועיים יחסית, כמו מטילנים. כן הייתה נציגות נכבדה למח"ל במערך הטכני של החיל.
רבים ממפקדי הבסיסים והטייסות בחיל האוויר היו אף הם אנשי מח"ל, וכן חלקם היה רב בתפקידי המטה ובתפקידים מקצועיים כמו מכ"ם, צילום אווירי, מטאורולוגיה ועוד.
השרות הימי וחיל הרפואהעריכה
נוכחות בולטת אחרת הייתה למח"ל בשירות הימי (לימים חיל הים). החיל חסר ידע וניסיון ימיים – קרביים, כאשר גם יוצאי הצי הבריטי בקרב היישוב שרתו בדרך-כלל בדרגים הנמוכים והעורפיים ואנשי הפלי"ם לא התנסו בהפעלת ספינות מלחמה. וכך, במשך כל המלחמה שרר ספק לגבי יכולתן הטכנית של הספינות לפעול והיה צריך להישען על מומחים מבחוץ לשם עצם היכולת להשיטן. אם כי אפילו הבכירים שבמתנדבי המח"ל היו בעלי תפקידי פיקוד נמוכים בציי ארץ-מוצאם, עדיין הידע המקצועי שלהם היה גדול משל בני היישוב.
מפקד חיל הים בפועל (בתפקיד ראש המטה מסתיו 1948) היה מתנדב מח"ל פול שולמן, שהחל את פעילותו בסיוע לעליה ב' ב-1947, כאחראי להבאת שתי אוניות 'הפאנים' הגדולות מארצות הברית. אנשי מח"ל אחרים שרתו כמפקדי ספינות, או שהופקדו על תחומים מקצועיים חשובים של החיל: תותחנות, מכ"ם, הנדסה, המספנה, הדרכה, קשר ועוד.
תרומה חשובה הייתה למח"ל בחיל הרפואה, כאשר עשרות רבות של רופאים הגיעו לארץ, ולצדם בעלי מקצועות רפואיים אחרים. חלק מאלה הגיעו לתפקידים בכירים במערך הרפואה, כמו ד"ר ליונל מלצר ופרופ' הרי צבי בנק.
חילות השדהעריכה
בחילות השדה בלט חלקו של המח"ל בחטיבה 7, שמפקדה היה מתנדב מח"ל מקנדה בן דונקלמן, בעיקר בגדוד 72 ובמידה פחותה, בגדוד 79, אשר מפקדו לזמן קצר היה ג'ו וויינר (Weiner), מתנדב מח"ל קנדי. מקיץ 1948 הופנו לחטיבה 7 במכוון מתנדבים, בעיקר דוברי אנגלית. החטיבה, ובה כ־300 אנשי מח"ל, השתתפה בקרבות בצפון הארץ, שגולת הכותרת שלהם הייתה מבצע חירם. זמן מה השתייך לחטיבה גדוד 75 שבו רוכזו מאות דוברי צרפתית (לא יהודים ויהודים יוצאי צפון אפריקה, בלגיה וצרפת), חלקם אנשי מח"ל. בסופו של דבר סופחה פלוגה מהגדוד לחטיבת הנגב, שם כונתה "הקומנדו הצרפתי" (Le Commando Français), שהשתתפה בקרבות בנגב בסוף 1948. ריכוזים, בני כמה עשרות אנשי מח"ל כל אחד, היו בחטיבה 9 (מאמריקה הלטינית); בחטיבה 8, הן בגדוד 82, בו איישו פלוגת טנקים (למעשה מחלקה) והן בגדוד 89; בגדוד 9 בחטיבת הנגב; וכן איישו אנשי מח"ל דוברי אנגלית סוללת נ"ט בגדוד תותחנים 421. בשלבים מוקדמים של המלחמה, עד קיץ 1948, היו ריכוזים דומים גם בחטיבת אלכסנדרוני וכן בגדודים 51 ו־52 של גבעתי.
בניגוד לתקוות, לא הגיעו כמעט לארץ בעלי תפקידים גבוהים בחילות השדה, ומבחינה מקצועית, תרומת המח"ל בהם הייתה מוגבלת.
קשיים ומתחיםעריכה
שילוב אנשי המח"ל בצה"ל לא התנהל תמיד על מי מנוחות. לעיתים נתגלעו מתחים מחמת התנאים העדיפים שנדרשו וניתנו לזרים על פני הישראלים, וגם ממחויבותם הפחותה של חלק מן ההרפתקנים שבין המתנדבים למפעל הציוני ולמסגרת צבאית סדירה וממושמעת. המקרה הבולט בהקשר זה אירע בסוף 1948: פירוק להק התובלה האווירית בחיל האוויר עקב איום בשביתה של חלק מאנשיו, והקמה טייסת 106 במקומו. במקרים אחרים סברו אנשי המח"ל כי נבחרו למשימות המסוכנות ביותר, כפי שאירע ל"קומנדו הצרפתי" בקרבות בדרום, וחשו התמרמרות בשל כך. מניתוח זהיר עולה שלרוב שיעור אבדות אנשי המח"ל היה קטן בהרבה מזה של הישראלים, ושאין רגלים לטענה זו.
כללית, במהלך המלחמה השתפר מאוד הטיפול באנשי המח"ל, כאשר צה"ל וארגונים אחרים למדו בהדרגה כיצד ואת מי לגייס, כיצד להיעזר כהלכה בשירותיהם, את ייחודיות אוכלוסיית המגויסים, ואת היחס הרצוי אליהם.
סיום הפעילות והתפרקות; הגדרת מח"לעריכה
לאחר סיום המלחמה עזבו רוב אנשי מח"ל את הארץ. מיעוטם נשארו וקשרו את גורלם במדינה. לקראת סיום הקרבות, ב־29 בדצמבר 1948, קרוב לוודאי בשל הצורך לארגן את החזרת המתנדבים, הוחלט על הגדרת מח"ל בצבא (זו שונתה מעט בתחילת 1949), כדלקמן:
- כל יוצאי הארצות הרשומות אשר גרו בארץ מוצאם לפחות חמש שנים לפני התנדבותם לצה"ל: מארצות הברית, קנדה, אנגליה [הכוונה לאיים הבריטיים], דרום אפריקה [כולל קניה ורודזיה] וארצות אמריקה הלטינית אשר הגיעו עד ה־1 בינואר 1949. מצרפת, הולנד, בלגיה, שווייץ והמדינות הסקנדינביות אשר הגיעו עד ליום 1 בספטמבר 1948.
- יוצאי ארצות אחרות אשר הוזמנו לשרת בצה"ל לשעת חירום (סעיף זה הושמט אחר-כך).
- סטודנטים אמריקאים מהאוניברסיטה העברית בירושלים ומהטכניון בחיפה שהגיעו ללימודים בארץ כחיילים משוחררים (אחר-כך נוסף: בכוונה לחזור לארצות מוצאם), ועזבו את לימודיהם אחרי ה־29 בנובמבר 1947 על מנת להתנדב לצה"ל.
- כל יוצאי הארצות בסעיף 1 אשר הגיעו לאחר התאריך הנקוב על פי הזמנת צה"ל.
מורשת וזיכרוןעריכה
היישוב כפר דניאל (ליד לוד), נוסד בידי מתנדבי מח"ל מארצות אנגלו-סכסיות.
בשנת 1952 הוקמה שכונת נווה מח"ל, שיכון שכלל 25 בתים ובהם 100 דירות, ממזרח לשכונת הדר יוסף בתל אביב, שאוכלסה במשפחות אנשי מח"ל יוצאי אנגליה, ארצות הברית ודרום אפריקה.[1]
בשנת 1993 נחנכה בחניון דרך בורמה שבפארק רבין אנדרטה לכבוד מתנדבי חוץ לארץ ולזכר חלליהם.
אנשי מח"ל נודעיםעריכה
- דוד מרכוס (מיקי סטון), קולונל יהודי בצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. היה מפקד בית הספר לסיירים (הריינג'רס) של הצבא האמריקני והשתתף בפלישה לנורמנדי. הגיע לארץ בראשית מלחמת העצמאות ונתמנה למפקד חזית ירושלים בדרגת אלוף. ב-11 ביוני 1948 נהרג בשגגה מירי של זקיף ישראלי באבו גוש.
- אל שווימר, מחלוצי התעופה במדינת ישראל, מייסד התעשייה האווירית לישראל.
- פול שולמן (שאול בן-צבי), ראש מטה חיל הים, ולמעשה מפקדו הראשון.
- בן דונקלמן, קצין מטה בחטיבת הראל ולאחר מכן מפקד חטיבה 7 במבצע דקל ובמבצע חירם, בהם השתלטה ישראל על כל שטחו של הגליל, והביסה את צבא ההצלה של קאוקג'י.
- צ'אלמרס 'סליק' גודלין (Goodlin), טייס קרב אמריקני שהשתתף גם בטיסות הניסוי של המטוסים העל קוליים הראשונים של ארצות הברית.
- רודי אוגרטן, טייס קרב יהודי מארצות הברית, ששירת בחזית אירופה במלחמת העולם השנייה, נשבה בידי הגרמנים וברח. במלחמת העצמאות הפיל שלושה וחצי (הפלה אחת במשותף עם בוריס סניור) מטוסים מצריים, ולאחר מכן שירת כמפקד בסיס רמת דוד.
- בוריס סניור, ששירת כסגן מפקד חיל האוויר ועלה לארץ לאחר מספר שנים, וסיד כהן, מפקדה השני של טייסת הקרב הראשונה, שניהם טייסי מח"ל יהודים מדרום אפריקה. סניור נחשב לאיש המח"ל הראשון בחיל האוויר, והוא גייס רבים מאנשי המח"ל הדרום אפריקנים. ספרו "שמים חדשים" (הוצאת זמורה ביתן, 1998) פתוח לקריאה ברשת.
- פרדי פרידמן (איש שלום), מכונאי מטוסים שערק מהצבא הבריטי. סייע בהרכבת מטוס ה'ספיטפייר' הראשון מגרוטאות שהשאירו הבריטים.
- הארי אקסלרוד, הקצין הטכני השני של טייסת הקרב הראשונה.
- דויד "מגדל" טפרסון, עלה בעלייה בלתי-חוקית ארצה ביום הכרזת העצמאות והצטרף לחטיבת 'אלכסנדרוני' ואחר כך לחטיבת הנגב. עמד בראש עמותת 'אגרוף ורומח' והתנדב למילואים עד מותו ב-2015.
- סטנלי מדיקס, התנדב כקצין אנגלי לחטיבה 7. כיום מתפקד כיו"ר ארגון וותיקי המח"ל, וממקימי האנדרטה בשער הגיא.
- סם פומרנץ, היה אחראי על מבצע ולווטה להבאת הספיטפיירים שנרכשו בצ'כוסלובקיה בטיסה לארץ. נהרג בעת מבצע ולווטה-2 כאשר מטוסו התרסק ביוגוסלביה בדרכו ארצה. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת ראש כנף (סגן-אלוף).
ראו גםעריכה
- גח"ל - יהודים שעלו ארצה עם תחילת מלחמת העצמאות, חלקם הגדול ניצולי שואה, וגויסו מיד לקרבות המלחמה.
לקריאה נוספתעריכה
- בן דונקלמן, נאמנות כפולה. הוצאת שוקן, ירושלים, 1977. מאנגלית: Dunkelman, Ben. Dual Allegiance: an Autobiograpy. Crown Publishers, New York. 1976
- אדי קפלנסקי, המעופפים הראשונים - אנשי צוות אוויר במלחמת העצמאות. מפקדת חיל-האוויר, ענף תולדות חיל-האוויר, משרד הביטחון, 1993
- אבי כהן, גשר אווירי לעצמאות. להק תובלה אווירית 1947 - 1949. משרד הביטחון, תל אביב, 1997
- דוד טפרסון, המתנדב. מאנגלית: ברוך קורות. הוצאה עצמית, 1999
- בוריס סניור, שמים חדשים, הוצאת זמורה ביתן, 1998, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר
- יעקב מרקוביצקי, מח"ל, מתנדבי חוץ לארץ במלחמת העצמאות. משרד החינוך, מרכז ההסברה, שירות הפרסומים, ירושלים, 2002
- אבי כהן, תולדות חיל האוויר במלחמה לעצמאות. משרד הביטחון, תל אביב, 2004 (שלושה כרכים)
- יעקב מרקוביצקי, "מתנדבי חוץ לארץ במלחמת העצמאות". בתוך: מלחמת העצמאות תש"ח - תש"ט - דיון מחודש. עורך אלון קדיש. העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, רמת אפעל, 2004. עמ' 539–550
- בנימין גשור, מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) מצפון אמריקה במלחמת העצמאות. עבודת דוקטורט בהנחיית פרופ' אלי לדרהנדלר. המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2009
- Heckelman, Joseph. American Volunteers and Israel's War of Independence. Ktav Pub. House. New York. 1974
- Bercuson, David Jay. The Secret Army. Toronto: Lester & Orpen Dennys. 1983
- Flying under Two Flags, by Gordon Levett. Intl Spec: 1994. ISBN 0714641022 סיפורו של טייס מח"ל
- I Am My Brother's Keeper, by Jeffrey Weiss and Craig Weiss. Schiffer Publishing: Atglen, Penn., 1998. ISBN 076430528X
- South Africa's 800 The Story of South African Volunteers in Israel's War of Birth, by Henry Katzew. Poblisher: David Solly Sandler, May 28 2016. ISBN 0994619200
קישורים חיצונייםעריכה
- אתר מח"ל החדש, עוסק רק במסלול מח"ל לגיוס לצה"ל
- אתר מח"ל באנגלית
- מח"ל, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- בני גשור, תרומת טייסי המח"ל בגף 35 להגנת סדום, עלי זית וחרב י', 2010, עמ' 250-237
- מיכאל (מיקי) כהן, הם באו אלינו כאשר היינו זקוקים להם ביותר - המח"ל במלחמת העצמאות, עלי זית וחרב ח', 2008, עמ' 218-177
- מיכאל (מיקי) כהן, תדי איתן, 'הקומנדו הצרפתי' וגדוד 75 במלחמת העצמאות, עלי זית וחרב ו', 2006, עמ' 99–150
- המתנדבים מסוף מערב: מתנדבי הפרובינציות המערביות בקנדה במלחמת העצמאות. עת מול, גיליון 223
- מתנדבי אמריקה הלטינית, עת מול, גיליון 248
- ביטאון מתנדבי המח"ל, עת מול, גיליון 263
- מתנדבים או שכירים? מח"ל צפון-אמריקני בחיל האוויר במלחמת העצמאות
- מחקרים היסטוריים של ענף מחקר ומידע בחיל האוויר
- ספיטפייר נגד ספיטפייר -קרבות אוויר מול הבריטים
- מאמר באנגלית מטעם ארגון אנשי המח"ל של צפון אמריקה
- סליק גודלין באתר נאס"א
- הארווי נחמן, נווט מח"ל, בעברית
- רודי אוגרטן, טייס מח"ל, בעברית
- רודי אוגרטן, טייס מח"ל, באנגלית
- אתר בלתי רשמי המוקדש לטייסת הקרב הראשונה, ה-101, מתוחזק על ידי קבוצת "טייסת ה-101 הווירטואלי" של שחקני קרבות אוויר באינטרנט
- ספרים על אנשי המח"ל באנגלית, וקובצי מולטימדיה של הרצאה מוקלטת עם טייסי מח"ל
- Mahal-IDF-Volunteers.org - Guide & Assistant for Overseas IDF Volunteers and Enlistees
- נחום פונדק, כך הוקם המח"ל, דבר, 3 במאי 1968, המשך, המשך, המשך
- Dan Freeman-maloy, Mahal and the dispossession of the palestinians
- תרומתם של מתנדבי חוץ לארץ (המחלניקי"ם) לחיל האוויר במלחמת העצמאות, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר - וידאו
- מח"ל בעליה ב', אתר הפלי"ם וההעפלה
- אמיר בוגן, המתנדבים הזרים: יפי בלורית, בלי תואר, באתר ynet, 21 באפריל 2015
- אחד הראשונים-ג'ק כהן ז"ל, מאמר מאת בני גשור באתר מרקיע שחקים
הערות שולייםעריכה
- ^ ירון בלסלב, העשור הראשון להתפתחות שכונות תל אביב שמעבר לירקון 1947–1958 בתוך עיונים בתקומת ישראל כרך 23, בהוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2013