נדין גורדימר

סופרת דרום אפריקאית

נדין גורדימראנגלית: Nadine Gordimer;‏ 20 בנובמבר 192313 ביולי 2014) הייתה סופרת ופעילה פוליטית יהודייה דרום אפריקנית. כלת פרס נובל לספרות לשנת 1991.

נדין גורדימר
Nadine Gordimer
נדין גורדימר, 2010
נדין גורדימר, 2010
לידה 20 בנובמבר 1923
ספרינגס, טרנסוואל, איחוד דרום אפריקה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 ביולי 2014 (בגיל 90)
יוהנסבורג, דרום אפריקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה דרום אפריקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת ויטווטרסראנד עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה רומן, נובלה, סיפור קצר עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות הנוטר, תעלול של הטבע, המציאה, המשפחה של יולי, בתו של בורגר, Get a Life עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1939 עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
  • Reinhold Cassirer (19542001)
  • Gerald Gavron (19491952) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Oriane עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס נובל לספרות (1991)
  • Central News Agency Literary Award (1981)
  • פרס נלי זק"ש (1985)
  • פרס אניספילד-וולף (1988)
  • פרס בוקר (1974)
  • Central News Agency Literary Award (1974)
  • פרס WH סמית' לספרות (1961)
  • פרס לזכר ג'יימס טיט בלק (1971)
  • Central News Agency Literary Award (1979)
  • מפקד מסדר האמנויות והספרות
  • קצינה בלגיון הכבוד
  • עמית החברה המלכותית לספרות
  • פרס רומא עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חיים עריכה

נדין גורדימר נולדה בספרינגס, עיירת כורים ליד יוהנסבורג, חבל טרנסוואל שבדרום אפריקה. בת למשפחת מהגרים יהודים: אביה, איזידור גורדימר, נולד למשפחה יהודית ענייה בכפר קטן ליד ריגה, בירת לטוויה הוא גר בשטעטל בבית סבתו, ובגיל 11 נאלץ לעזוב את בית-הספר וללמוד שענוּת. אביו היה פקיד בחברת ספנות, ומייד כשהתאפשר לו העלה את בניו על אונייה ושלח אותם לדרום־אפריקה. איזידור, היה בן 13 כשהגיע לדרום אפריקה, בלי לדעת מלה באנגלית. הוא הסתובב במכרות והיה מתקן את שעוניהם של הכורים. אחר־כך הקים חנות קטנה, ונעשה תכשיטן. בלטוויה הוא סבל מאנטישמיות, והעובדה שהשחורים היו במצב גרוע משלו העניקה לו ביטחון מסוים. הוא רצה להיות בצד המוגן של בעלי הכוח ונהג בוז בשחורים. אמה ניסתה לשנות אותו, אבל לא הצליחה. בהקשר זה ציינה גורדימן: "זה עצוב שאנשים הנמלטים מפני אפליה, נוהגים אפליה בזולתם.”[1]

אימה, חנה "נאן" לבית מאיירס, הייתה בת למשפחה יהודית מתבוללת מהמעמד הבינוני באנגליה. בין בני הזוג לא הייתה התאמה והנשואים היו אומללים. חנה לא קיבלה חינוך יהודי, בעוד שאיזידור קיבל חינוך אורתודוקסי. אורח החיים בבית היה חילוני. חנה בזה לרקע של איזידור. איזידור היה גאה ברקע ובהשכלה של חנה.

בילדותה חלמה גורדימר להיות רקדנית בלט. בגיל עשר התגלו אצלה דפיקות לב מואצות, עקב כך רותקה לביתה על ידי אימה. האם אסרה עליה לרקוד, הוציאה אותה בית־הספר, ומנעה ממנה כל פעילות גופנית. הילדה הסוּפר־אקטיבית הפכה לפתע לספק־נכה. מגיל 11 ועד 16 שהתה בביתה, מנותקת מילדים אחרים. הדבר עורר בגורדימר עלבון וכאב רבים. לדבריה אימה הייתה נאורוטית, והחזיקה את נדין בבית כדי לפצות על התסכול הרגשי שלה־עצמה. בגיל 16 וסירבה לקבל את מרות אמה והפסיקה להסתגר בבית. בשנות בידודה קראה ספרים ללא אבחנה והם נעשו אבני הבנייה של אישיותה. לדבריה תקופה זו הפכה אותה למתבוננת אל תוך עצמה[1]. בגיל 17 התנדבה לצלב האדום, ונשלחה למכרות הזהב שליד ביתה. שם החלו מודעותה לגזענות ולעריצות והדחף להאבק בהם.

למדה בבתי ספר פרטיים, ובאוניברסיטת ויטווטרסראנד. נישאה לראשונה ב-1949, לג'רלד גברון. ב-1950 נולדה בתה אריאן. ב-1952 התגרשה. נישאה בשנית ב-1954 לריינהולד קסירר, סוחר עתיקות וילדה את בנם הוגו. לריינהולד הייתה נשואה 47 שנים, עד מותו ב-2001. גורדימר שלחה את ילדיה לפנימיות בגיל צעיר כדי שיהיה לה זמן לכתוב. היא מציינת כי התאכזרה אליהם וכי סבלו מאנוכיותה[1]. כיום בתה חיה בפריז, נשואה לצרפתי ומלמדת אנגלית, ובנה במאי קולנוע, חי בארצות הברית ונשוי לאמריקאית.

מאמצע שנות ה־60 פעלה עם קבוצת סופרים ואנשי רוח, ובהם אלן פטון וברייטן ברייטנבך, שכתבו כתיבה פוליטית שהתנגדה לשלטון. השתייכה למחתרת והסתירה בביתה לוחמי חירות שחורים שנמלטו מהמשטרה, וכשהיה ברור שצופים על ביתה עזרה להבריח אותם מדרום־אפריקה. שלושה ספרים שלה הוחרמו ונחשבה לאויבת המשטר. כשזכתה בפרס היוקרתי ביותר בעולם שמצורפת אליו המחאה של מיליון דולר, הודיעה שתשתמש בחלק ממנו כדי לעזור לסופרים שחורים

גורדימר התחילה לכתוב בגיל צעיר, וכבר כשהייתה בת 14 פרסמה את ספורה הראשון. ב-1953 פרסמה את הרומן הראשון שלה "The Lying Days", אך לא זכתה לתשומת לב מרובה. בשנות השישים והשבעים היא לימדה בכמה אוניברסיטאות בארצות הברית.

פריצת הדרך הספרותית שלה הייתה ב-1974 בעקבות פרסום הרומן "The Conservationist", שזיכה אותה בפרס בוקר. הסיפורים שלה, שכונסו בשישה כרכים, זיכו אותה בפרס הצרפתי היוקרתי נשר הזהב הגדול. על ספרה אורח כבוד הוענק לה פרס ג'יימס טייט בלק. היא זכתה להכרה והערכה וב-1991 קיבלה את פרס נובל לספרות על כתיבה אפית נפלאה שהייתה בעלת תועלת רבה מאוד לאנושות. נדין גורדימר גם פעילה מרכזית בעולם הספרות הדרום אפריקאי, על ספרו של אחמת דנגור - קללת קפקא, כתבה: "הפרוזה של דנגור היא הישג נדיר: כעוצמת האנרגיה הלירית שלו, כן עוצמת הרעננות, זוהי דרום אפריקה שטרם נתקלתם בה בספרות, הנאה עצומה[2]."

בספריה עסקה בהשפעות האפרטהייד בדרום אפריקה, וביחסים בין הלבנים והשחורים. היא כתבה נגד גזענות, ובעד סובלנות והגנה על חופש הביטוי. עמדתה זו זכתה לשבחים בעולם, וספריה זכו בפרסים רבים, לעומת זאת בדרום אפריקה התקבלו ספריה בביקורת, וחלקם אף הוחרמו על ידי משטר האפרטהייד.

בנוסף לרומנים, כתבה גורדימר גם קובצי סיפורים, מסות ותסריטים, ועסקה בעשיית סרטים דוקומנטריים. במהלך חייה פרסמה יותר מ-30 ספרים, אשר כמה מהם ראו אור בעברית ובהם: "המציאה", "הנוטר", "המשפחה של יולי", "תעלול של הטבע", ו"בתו של בורגר".

גורדימר נודעה גם בפעילותה העיקשת במאבק במחלת האיידס.

נבחרה לחברת האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים בשנת 1980.

ב 1990, לאחר שחרורו של נלסון מנדלה, הצטרפה למפלגת הקונגרס האפריקאי הלאומי והייתה פעילה בו[3]. היא הייתה מהאנשים הראשונים איתם ביקש נלסון מנדלה להפגש עם שחרורו.

ב 1996, ביקרה בישראל וקיבלה תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון

ב-2008, למרות לחצים פוליטיים שהופעלו עליה שלא לבקר בישראל, היא ביקרה בירושלים והשתתפה בפסטיבל הסופרים במשכנות שאננים.

הלכה לעולמה ב-13 ביולי 2014[4].

ספריה עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא נדין גורדימר בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 גורדימר, נדין / אילת נגב - פרויקט בן־יהודה, באתר benyehuda.org
  2. ^ הציטוט לקוח מהעטיפה האחורית של המהדורה העברית של הספר קללת קפקא.
  3. ^ שירי לב-ארי, המצפון עדיין לא שקט, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2005
  4. ^ Nadine Gordimer dies aged 90