נכתנבו השני

מלך מצרים

נכתנבו השני (תעתיק של מנתון ליוונית ממצרית עבור נח'ת-חר-חבת (Nḫt-Ḥr-Ḥbt), שפירושו "הורוס מֵחביית הוא המנצח") היה מלך מצרים בין השנים 360–342 לפני הספירה, המלך השלישי והאחרון בשושלת השלושים של מלכי מצרים והמלך האחרון ממוצא מצרי במצרים העתיקה.

נכתנבו השני
נכתנבו השני
נכתנבו השני
לידה 380 לפנה"ס
פטירה 343 לפנה״ס (בגיל 37 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה מצרים העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת Thirtieth Dynasty of Egypt
אב Tjahapimu עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בתקופת שלטונו הייתה פריחה כלכלית במצרים, שבה יצרו האמנים המצרים סגנון ייחודי שהשפיע רבות על סגנון הפיסול של התבליטים בתקופה התלמית. כמו המלך נכתנבו הראשון, גילה גם נכתנבו השני עניין רב בנושא הפולחן המצרי. עדויות לכך נמצאו בלמעלה מ-100 אתרים במצרים. הוא השקיע בשיקום ושחזור המקדש הגדול של איזיס, "האיזיאום".

במשך מספר שנים הצליח נכתנבו השני לשמור על עצמאותה של מצרים מהאימפריה האחמנית, אך לבסוף נוצח בשנת 343 לפנה"ס בידי ארתחשסתא השלישי, שיצא לקרב לאחר שכרת ברית צבאית עם מספר ערים יווניות. בשנת 342 לפנה"ס נכנסו הפרסים לממפיס, ולאחר מכן כבשו את כל מצרים כשהם מספחים אותה לאימפריה הפרסית. נכתנבו ברח דרומה למצרים העליונה ולאחר מכן לנוביה, שם קיבל מקלט. במשך תקופה מסוימת שמר על כוחו. גורלו הסופי לא נודע.

את נכתנבו החליף בשלטון ארתחשסתא השלישי, שהיה הפרעה הראשון בשושלת ה-31 במצרים.

עלייה לשלטוןעריכה

 
מטבע סטאטר מזהב שטבע נכטנבו השני ב-350 לפני הספירה, עליו ההירוגליפים "נֶפֶר נוּב" שמשמעם "זהב משובח". נכתנבו הוא הפרעה היחיד שטבע מטבעות משלו

ב-525 לפני הספירה נכבשה מצרים על ידי האימפריה האחמנית הפרסית. עקב מאבקים פנימיים על היורש לשלטון המלכותי הפרסי, הצליחה מצרים להשיג עצמאות ב-404 לפנה"ס. ב-389 פרעה האקור ניהל משא ומתן בנוגע להסכם עם אתונה ולמשך שלוש שנים (מ-385 ועד 383 לפנה"ס) הצליח להדוף את הפרסים. אולם לאחר חתימת הסכם שלום אנטלקידס ב-387 לפנה"ס בין פרס לערי המדינה של יוון, מצרים וקפריסין, הפכה המצרים למכשול היחיד שעמד בפני הגמוניה פרסית בחופי הים התיכון. בתחילת 360 לפנה"ס, קודמו של נכתנבו, טאוס, החל בהכנות למלחמה נגד הפולשים. באותה השנה, יצא לדרכו הצבא המצרי, שצעד לאורך החוף בים וביבשה. נכתנבו השני ליווה את דודו טאוס במערכה זו. בניסיון לגייס כספים למלחמה במהירות, טאוס הטיל מיסים על המצרים והחרים רכוש מקדשים. המצרים, ובמיוחד הכוהנים, התרעמו כנגד צעדים אלו ותמכו בנכתנבו השני. טאוס ביקש ממנהיג הצבא הספרטני אגסילאוס והמפקד האתונאי חבריאס שיתמכו בו. אולם אגסילאוס טען שהוא נשלח לסייע למצרים ולא לנהל נגדה מלחמה. חבריאס שב הביתה עם שכירי החרב שלו. טאוס החליט לברוח לחצר המלוכה הפרסית, שם הוא מת לבסוף בנסיבות טבעיות.

 
הסרקופג של נכתנבו השני, המוזיאון הבריטי

נכתנבו התמודד על הכתר עם מתחזה בלתי ידוע מהעיר דג'דת (מנדס) שהציג עצמו כפרעה. את המרד הנהיג אחד הצאצאים של נפריטס הראשון, שמשפחתו שלטה על העיר בעבר. הטוען למלוכה שיגר שליחים לאגסילאוס במאמץ לשכנעו לתמוך בו. אגסילאוס נותר נאמן לנכתנבו, מחשש שהוא יבגוד בו. באחת מערי הדלתה של הנילוס גדודיו של נכתנבו ואגסילאוס כותרו על ידי מתחרה שתפס את השלטון שלא כחוק, שם הוא צבר תומכים רבים. למרות העליונות המספרית של האויב, נכתנבו ואגסילאוס ניצחו והמרד דוכא בסתיו של שנת 360 לפנה"ס. כאות הוקרה לאגסילאוס, נכתנבו שלח לו 22 ככרות זהב.

שלטונועריכה

 
אובליסק אבן של פרעה נכתנבו השני, השושלת ה-30, שנת 350 לפסה"נ לערך. לפי הכתובות נכתנבו הציב את האובליסק בדלת של מקדש תחות, אדון הרממופוליס. האובליסק מוצב במוזיאון הבריטי בלונדון

לדת היה תפקיד חשוב במדיניות הפנים של נכתנבו. הוא החל את שלטונו בניצוח על ההלוויה של שור חעפי בממפיס, שם הוסיף נכתנבו עיטורי תחריטים למקדש המזרחי ולמקדש המערבי של חעפי. בין מקדשים מכובדים אחרים שהקים נכתנבו השני בולט מקדש ח'נום ביב (על חשבון המקדש היהודי שעמד במקום), מקדש חדש לאלה בסתת בבוסטיס ('פר בסתת' במצרית; במקרא: 'פי בסת') ומקדש אמון בסח'תם. נכתנבו הקדיש נאוס מדיוריט לאנחור-שו בסבניטוס (צ'בנצ'ר במצרית), וכן בנה אובליסקים במקדש תחות בנווה המדבר אלח'רגה. נכתנבו היה אחראי לפופולריות הגואה של פולחן בוכיס. תחת נכתנבו יצא צו האוסר על חציבת אבן ב"הרים המסתוריים" באבידוס.

מדיניות החוץ של נכתנבו נהדפה על ידי מספר ניסיונות חוזרים לכבוש מחדש את מצרים מצד פרס. לפני עליית נכתנבו לשלטון, הפרסים ניסו לכבוש את מצרים מחדש ב-385, 383 וב-373 לפנה"ס. נכתנבו עשה שלום שבמהלכו בנה צבא חדש שהכיל גם שכירי חרב יוונים, פרקטיקה מקובלת בזמנו. בסביבות 351 לפנה"ס שוב ניסו הפרסים לכבוש מחדש את מצרים. לאחר שנת לחימה, נכתנבו ומפקדי הצבא בני בריתו, דיופנטוס מאתונה ולַמיוס מספרטה, הצליחו להכניע את הפרסים. לאחר ניצחון זה אנשיו של נכתנבו הכתירוהו כ"נכתנבו הבז האלוהי", ונקבעו לו פולחנים. ב-345 לפסה"נ נכתנבו תמך בהתקוממות הפיניקית נגד הפרסים שהוביל מלך צידון תבנית השני (אנ'), ושלח צבא של 4,000 שכירי חרב יוונים בפיקודו של מנטור מרודוס. בתחילה הצליחו כוחותיו של מנטור להדוף את הפרסים, אולם מששמע מנטור על הגעת ארתחשסתא השלישי מלך פרס בעצמו, מלווה בצבא אדיר, חבר לפרסים ואלה הכניעו את תבנית.

בסוף שנת 344 לפנה"ס, שגרירי ארתחשסתא השלישי הגיעו ליוון כדי לבקש את השתתפות היוונים במלחמה נגד מצרים. אתונה וספרטה התייחסו לשגרירים באדיבות, אך נמנעו מלהשתתף בברית נגד מצרים. אולם ערים אחרות החליטו לתמוך בפרסים: תבאי שלחה 1,000 הופליטים וארגוס שלחה 3,000. בחורף של 343 לפסה"נ ארתחשסתא עשה את דרכו למצרים. הצבא המצרי בראשות נכתנבו כלל 60,000 מצרים, 20,000 לובים ומספר זהה של שכירי חרב יוונים. נוסף על כך, נכתנבו השמיש מספר ספינות כדי למנוע מהאויב לחדור למצרים דרך פתחי הנילוס. על נקודות התורפה לאורך הים התיכון והגבול המזרחי הגנו מעוזים, ביצורים ומחנות מבוצרים. כוחות פרס קיבלו חיזוק על ידי מנטור ואנשיו, אשר הכירו היטב את הגבול המזרחי של מצרים, יחד עם 6,000 איונים.

נכתנבו השני הובס לבסוף ובקיץ של 342 לפנה"ס ארתחשסתא נכנס לממפיס, שם מינה אחשדרפן. נכתנבו ברח למצרים העליונה ולבסוף לנוביה, שם הוענק לו מקלט. אולם שם הוא שמר על כוחו באופן חלקי זמן מה. בסיוע של חבּאבֵּש, נכתנבו ניסה לשווא לתפוס את השלטון בחזרה.

אזכורו ברומנסת אלכסנדרעריכה

ישנה אגדה אפוקריפית, המופיעה ברומן אלכסנדר הפסאודו-היסטורי, לפיה סופו של הפרעה המצרי האחרון היה שונה. בסמוך לאישור לאלוהותו של אלכסנדר הגדול על ידי האורקל של זאוס-אמון, התחילה לפוץ שמועה לפיה נכתנבו השני, לאחר הפסדו בקרב האחרון, לא נסע לנוביה אלא במקום הגיע לחצר המלכות של פיליפוס השני, מלך מוקדון, בתחפושת של קוסם מצרי. שם, במהלך היעדרו של פיליפוס עקב השתתפות במלחמה, התחפש נכתנבו לאל אמון וצבע עצמו זהב, שם קרניים ועור תנין ושכנע את אולימפיאס, אשתו של פיליפוס, שעליהם להביא ילד לעולם יחד. כך שכב נכתנבו עימה, ומזיווג זה נולד אלכסנדר הגדול. מיתוס זה נשא חן רב בעיני המצרים שההשתוקקו להמשכיות וביטאו התנגדות עזה לשלטון זר.[1][2] גם בספר יוסיפון מצוטטת אגדה זו.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא נכתנבו השני בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Stoneman, Richard. The Greek Alexander Romance. Penguin UK, 1991.
  2. ^ Jasnow, Richard. "The Greek Alexander Romance and Demotic Egyptian Literature." Journal of Near Eastern Studies (1997): 95-103.