פתיחת התפריט הראשי
אזור נוביה במאה ה-20

נוביהאנגלית: Nubia, בערבית: النوبة) הוא חבל ארץ היסטורי בצפון אפריקה, לאורך עמק נהר הנילוס מאסואן, שבמצרים בצפון עד לחרטום שבסודאן בדרום. החבל הוא רצועה צרה המשתרעת לאורך של כ-500 קילומטר. מקור השם נוביה ככל הנראה נובע מהמילה המצרית "נוב" שמשמעותה זהב, שכן המצרים כרו את רוב הזהב באזור זה.

מאז המאה ה-20 נמצא אזור נוביה תחת שליטתן של סודאן ומצרים. שפות נוביאניות מדוברות בסודאן ודרום מצרים וכן בהרי נובה שבדרום סודאן ובדרפור. הנובייאנים פיתחו זהות משותפת, אשר הוללה בשירה, רומנים, מוזיקה וסיפורת.[1] לאחר בניית סכר אסואן במחצית השנייה של המאה ה-20, כוסה חלק ניכר מהחבל במי אגם נאצר.

תוכן עניינים

היסטוריהעריכה

בתנ"ך, אזור זה נקרא כוש.[1] בשנת 2575 לפנה"ס, פרעה סנפרו (Snefru) ביצע פלישה לתוך נוביה וביסס שם עמדות מצריות באזור בשם בוהן (Buhen), מערבית לנהר הנילוס, זאת על מנת לכרות מינרלים מסלעים שהיו באזור. במהלך השושלת השישית (2345–2181 לפנה"ס), המושלים המצרים של אסוואן (Aswān) החלו בסחר ארוך טווח, לעיתים בשילוב של פשיטות צבאיות. עד שבשלב מסוים מובילים בקהילה הנוביאנית התאחדו, דבר שסיכן את החפירות המצריות. בתוך כך, אוכלוסייה חדשה התיישבה בוואוואט (Wawat), בעוד שהקבוצה הידועה עד היום בשם קרמה (Karmah) כבשה את כוש. במהלך תקופת הביניים הזו נוביאנים רבים התפרנסו כשכירי חרב במצרים.[2]

כאשר ססוסטריס הראשון (Sesostris I) בשושלת השתים עשרה המצרית פלש לנוביה בשנת 1915 לפנה"ס, הוא קרא לאזור הדרומי, כוש. ממלכת כוש בסופו של דבר ניפצה את שלשלאות השלטון המצרי במהלך השושלת השלוש עשרה (1803–1649 לפנה"ס). עד 1650 לפנה"ס הם הגיעו בכיבושיהם עד לצפון אסוואן (Aswān). הפלישה כללה שלל רב שנלקח בחזרה לבירתה קרמה (Karmah). בין השנים 1514-1493 לפנה"ס הפרעה אמנחותפ הראשון (Amenhotep I) כבש את קרמה (Karmah) והחריב את ממלכת כוש. בנוביה, החל קולוניאליזם מצרי והמשנה למלך כוש היה אחראי מטעם מצריים. המשאב העיקרי ממנו המצרים הפיקו תועלת היה זהב אך כוש סיפקה גם כמויות נכבדות של מתכות יקרות. לאחר שמלך מצרים באותה תקופה, הריהור (Herihor), תפס שליטה במצרים העליונה, נוביה התפצלה ממצרים למרות מלחמה קשה שהתחילו הת'ביאנים (Thebans).[2]

בשנת 800 לפנה"ס, החלה ממלכה חדשה באזור כוש. תחת מנהיגה, תושביה החלו לעבוד ולשרת את מצרים ותרבותה. המנהיג, פיאנקהי (Piankhi), פלש למצרים התחתונה בשנת 730 לפני הספירה. בשל העובדה שבשלב זה האוכלוסייה התפללה לאמון (Amun) (לו סוגדים המצרים), הם נחשבו למצרים מדרג נמוך יותר, נחותים. מנהיגם, שבאקה (Shabaka), כבש את כל מצרים בשנת 715 לפנה"ס ועצר את השושלות המצריות ששלטו בתקופה ההיא. הוא העביר את עיר הבירה לממפיס (Memphis) וייסד את השושלת העשרים וחמש (732–653 לפנה"ס) שנקראה "כושית" ברשימות המלך. בשנת 701 לספירה, שבקה תמך במרד העברי של חזקיה כנגד האשורים. המלך האשורי פלש לארץ ישראל והביס את היחידה הכושית-מצרית אך נכשל בכיבוש ירושלים. לאחר המלחמה שרר שלום בין מצרים לאשור עד שהתחלף המלך האשורי, שהתחיל במהלכים אגרסיביים בארץ ישראל. לאחר המלחמה נרשמו ניסיונות פלישה למצרים ומאבקי כוחות הולכים ונשנים, מאבקים אלה, נרגעו רק לאחר מינויו של הנסיך האשורי כמושל מצרים ובשנת 656 לפנה"ס השיגה מצרים עצמאות מאשור. בשנת 592 לפנה"ס, בשל מריבות רבות, משלחת מצרית נשלחה לבירת כוש, נפטה (Napata). הבירה הועברה אז לעיר מרו (Meroe) בה הממלכה המשיכה להתקיים עוד 900 שנים.[2]

בשנת 23 לפנה"ס הצבא הרומאי החריב את נפטה (Napata). עד המאה שלישית לספירה נהרסה התרבות המרואטית (מלשון העיר מרו (Meroë)) בדרום נוביה. התרבות המרואטית המשיכה תחת השם נובטי (Nobatia), שהחליפה את הממלכה הצפונית של נפטה (Napata).[2]

בערך בשנת 540 לספירה, דתם של תושבי נובטי הומרה לדת הנצרות. הממלכות הנוביות הנוצריות, שהתקיימו שנים רבות, הגיעו לשיא פריחתן במהלך המאה ה-9 והמאה ה-10. בשנת 640, הממלכות הותקפו על ידי פלישות מוסלמיות שהובילו לכיבושה של חלק נרחב ממצרים. פלישות אלה, בשילוב עם ניתוק בין נוביה הנוצרית מאתיופיה הנוצרית שהתרחש במאה ה-8 איימו על הממלכות הנוצריות. גורמים אלה הובילו לכך שנובאטיה ומקורביה התאגדו לממלכה בשם דונקולה (Donkula).[3]

בשל התאסלמותה של מצרים מצפון, התרחשו פלישות איסלמיות לדונקולה (Donkula) בשנת 642 ושוב בשנת 652 אך פלישות אלה נהדפו. על אף שהעיר דונקולה הייתה תחת מצור, ולמרות שהקתדרלה בדונקולה (Donkula) נהרסה, נראה כי הצלחתם של הערבים בניסיון לכבוש את הממלכות הנוביות לא נחלה כשם שכבשו את שכניהן בצפון. הערבים נטשו את עמדותיהן וויתרו על תוכניותיהם לאסלם את נוביה בכוח הזרוע. ועדיין בשל הימצאותה סביב מדינות מוסלמיות, הכמרים הפסיקו להגיע לנוביה, והכנסייה הנוביאנית הפכה למבודדת מן העולם הנוצרי. בעקבות כך, השפעת התרבות הערבית והאסלאם גדלה, וההגירה הערבית לאזור לא נעצרה ואף התרחבה, אלה, גרמו לערכי האסלאם להיטמע בתושבי הארץ.[3]

גאוגרפיהעריכה

כרבע משטחה של נוביה נמצא כיום במצרים, מאסואן ודרומה, והשאר בסודאן, עד לח'רטום. המדבר הנובי גובל במדבר לוב ובמדבר סהרה. בעבר הייתה נוביה ממלכה עתיקה, המבוססת על נהר הנילוס. האקלים בנוביה הוא אקלים מדברי (צחיח), כמות הגשמים במקום מועטה עד מאוד ואחוזי הקרינה בו גבוהים. נוביה חולקה לנוביה העליונה ונוביה התחתונה. המיקום נקבע יחסית לזרימת הנילוס, כאשר תחתונה הכוונה הייתה שהיא שוכנת במורד הזרם יחסית לעליונה. נוביה העליונה הייתה היכן שמלכות נפטה (Napata) הקדומה (כוש) הייתה ממוקמת. נוביה התחתונה נקראה "המסדרון לאפריקה", המקום בו הממלכה של מרו (Meroë) שגשגה. קרמה, נאפאטה ומרו היו המרכזים הכי מאוכלסים של נוביה. האדמות החקלאיות העשירות של נוביה תמכו בערים אלו.[4]

תרבותעריכה

התפתחות התרבות העתיקה של הנובייאנים הושפעה מהגאוגרפיה, כאשר בנוביה התחתונה היה מגע וחילופי תרבות בין הנובייאנים, המצרים, היוונים, האשורים, הרומאים והערבים. במאה ה-8 לפנה"ס, התרבות הנוביאנית הושפעה רבות מן התרבות המצרית. המלכים הנובייאנים היו מלומדים אדוקים, פטרונים של האומנויות, תמכו בהעתקת טקסטים מצרים קדמונים ואף החזירו מקצועות תרבותיים מצריים. מאוחר יותר, ההיפרדות ממצרים גרמה לתרבות הנוביאנית להתרחב והיא הושפעה רבות מתרבויות אפריקה. ממלכת מרו נהייתה מרכז של כוח עובד של נוביה, וקשרים מסחריים עם אפריקה מדרום סהרה השיגו השפעה גדולה יותר.[4]

קדרותעריכה

נוביה היא אחד המקומות הראשונים בהם נמצאו שרידים של קדרות בהיסטוריה. הכדים הגדולים היו מעשה ידי אדם בעלי דפנות דקות, בהתחלה קושטו על ידי קווים גליים אשר יוצרו על ידי לחיצה ומשיכה של כלים למשל על ידי שדרה של דג, כאשר דוגמאות מאוחרות יותר הושתתו על תבנית של נקודות. הנובייאנים עיצבו את חלק מהכדים הכי ישנים המוכרים כיום ביבשת אפריקה. משכילים כיום מציעים שהנובייאנים עסקו בקדרות כבר מאז המילניום החמישי לפני הספירה, הרבה לפני שפיתחו את החקלאות. הנובייאינים השתדלו לייחד את עצמם בתור קדרים, אשר יצרו חלק מכלי הקרמיקה הכי אסתטיים בתהליך מתקדם טכנולוגית יחסית לתקופה. המשקל המצטבר של החרסים, שברי החמר, הקדרות והכלים שנמצאו בכל מקום מעיד על כך שבאותה תקופה היה ייצור אקטיבי של כלים (כדים, קערות, צלחות). למרות שהיו רבים, השברים שנחקרו מעידים על כך שרפרטואר הצורות שאותו הנובייאינים הצטיינו לייצר היה יחסית מוגבל- הכיל בעיקר צלוחיות וכלים שטוחים. בהמשך, בתקופה הנאוליתית, הנובייאנים הקצו סוגים מסוימים של כלים לפעולות ספציפיות. היו כלים אשר הוקצו להיות צלחות וקערות רק לשם אכילה ושתייה. כלים בצורת פעמון, בעלי קצוות ראוותנים שהולכים ומצטמצמים לתחתיות בצורת דמעה, תוכננו להיות מוחזקים ביד אך גם יכלו לעמוד זקוף בצורה עצמונית, שומשו רק בהלוויות ובבתי קברות.[1]

פסלים נשייםעריכה

נמצאו פסלונים של נשים, בדרך כלל מחמר שרוף או, לעיתים נדירות, מאבן חול. פסלונים אלו עוצבו בצורה מאוד מופשטת, כך שהמגדר שלהם עמום. בפסלונים, שנמצאו וכיום מוצגים במוזיאון, אזור האגן עוצב בצורה עגולה ואזור הרגליים הושמט, כך שאם מטים את הפסל ב90 מעלות הוא מזכיר מאוד את איבר המין הגברי, מה שמציע שהפסלון עוצב בצורה אנדרוגונית.[1]

ביגוד ואביזריםעריכה

במקרים נדירים, שיניים של היפופוטמים שומשו ליצירת קופסאות קוסמטיות, אשר התאימו לצורות מאוד מוקדמות של תכשיטים נובייאנים שיוצרו מאבנים, שנהב, עצמות וצדפים. צורות אלו כללו צמידים, שרשראות חרוזים, תליונים ואף עגילים. בגלל האופי המוגבל של הראיות הארכאולוגיות, אנו לא יודעים באופן שלם על צורת הלבוש של הנובייאנים בתקופה הקדומה. נמצאו שרידים מהתקופה הנאוליתית של מחטים מעצמות או שנהב, ממצא זה מציע שעסקו בתפירה, בעיקר מעורות של בעלי חיים שניצודו. מוצרים אלו שומשו בעיקר לביגוד ולמחסה. הנובייאנים גם אהבו קוסמטיקה, נמצאו צלוחיות ואבנים עם שאריות של מינרלים כמו מלכיט וגלנה שככל הנראה שימשו את הנובייאנים לצביעה מסביב לעיניים ואף לצביעת השיניים.[1]

כלי עבודה וכלי נשקעריכה

כלים פשוטים ונשקים יוצרו מאבני קוורץ אשר נמצאו על הטרסות של הנהרות. אבני הקוורץ היו בשפע והעבודה הנחוצה לייצור הכלים הייתה לא מאומצת, כך שארכאולוגיים מציעים שהשתמשו בכלים פעם אחת ונזרקו. התקדמות טכנולוגית אפשרה לנובייאנים לעבוד עם סוגים שונים של חומרים כמו סוגים שונים של אבנים וולקניות ואבן חול. ראשי חיצים קטנים ולהבים אשר התחברו לידיות עץ ושומשו כגרזן או כמגל יוצרו בצורה יותר זהירה ואופיינו בקצוות מעובדים. בנוסף לזה, כלים יותר איכותיים ליצירת גרזנים, מגוון להבים, וגם משטחים לאבני השחזה הפכו ליותר נפוצים. המספר המוגבל של אלות אשר השתמשו כנשק וסמלים של כוח וסמכות מראים על קיום חברה עלית אשר החברים בה היו חלק קטן מהאוכלוסייה. אנשי המקצוע הנובייאנים הקדמונים השתמשו גם בחומרים אחרים ליצירה של כלי עבודה. עצמות ושנהב עובדו לחניתות, צלצלים, קרסי דייג, מחטים, סכינים, גרזנים וגם ידיות מקושטות.[1]

שמותיהם השונים של הנוביאניםעריכה

במהלך תקופת הממלכה החדשה, המצרים הקדמונים כינו את הנובייאנים במספר שמות. אחד הנפוצים שבהם היה "הדרומיים בעלי הפנים השרופות- nehesiu": דרומיים- אנשים הגרים מדרום לגבול של מצרים. הביטוי "בעלי הפנים השרופות" מתייחס לצבע העור של הנובייאנים אשר היה כהה יותר משל המצרים. ביטוי זה לא נחשב כביטוי גזעני, התייחס לרמת המלנין בעור המשתנה לאורך יבשת אפריקה. הביטוי "אתיופים" ניתן לנובייאנים בכתבים יוונים, ובעיקר בשיריו המפורסמים של המשורר היווני 'הומר' אשר כתב במאה ה-8 לפני הספירה. התרגום המילולי של המילה היוונית "אתיופים" דומה לביטוי המצרי "בעלי הפנים השרופות", ביטוי זה מקושר יותר לגאוגרפיה המתייחסת לגוון העור מאשר לגזע. התייחס אליהם כאל האנשים שגרים הכי קרוב לשמש בגלל הקרבה שלהם לקו המשווה.

המצרים התייחסו לנובייאנים כממלכת כוש ולכך כינו אותם "קושים" בעיקר בתקופה בה נוביה שלטה על רוב מצרים. בדומה לכך, הנובייאנים כונו גם "הנפאטאנים" ("the napatans") במהלך התקופה שהבירה הייתה נאפאטה, ו"המריוטים" ("The meroites") כאשר הממלכה שלהם נשלטה ממרו (meroe).[1]

הנובייאנים המודרנייםעריכה

הצאצאים של הנובייאנים הקדמונים עדיין מאכלסים את האזור הכללי שנחשב כנוביה הקדומה. כרגע הם חיים במקום הנקרא נוביה הישנה, אשר בעיקרה ממוקמת במצרים המודרנית. הנובייאנים התיישבו מחדש במספרים גדולים (מעריכים כ-50,000 איש) רחוק מדרום מצרים מאז 1960, כאשר הסכר הגבוה של אסוואן (Aswan High Dam) נבנה על הנילוס, הציף אדמות של האבות הקדמונים. חלק מהנובייאנים שהתיישבו מחדש המשיכו לעבוד כחקלאים בחוות שבעליהן גרו במקום אחר, לרוב בערי מצרים. בעוד שהשפה הערבית נלמדה פעם רק על ידי הגברים שנסעו לצורך עבודה, כיום היא נלמדת בצורה מוגברת על ידי הנשים הנובייאניות אשר בעלות גישה לבתי ספר, רדיו וטלוויזיה. הנשים הנובייאניות כיום יוצאות מחוץ לבית לעבוד במספרים הולכים וגדלים.[1]

דתעריכה

כיום, הנובייאנים מאמינים באסלאם. במידה מסוימת, האמונות הדתיות של הנובייאנים מערבים סינכרוניזציה של האסלאם ואמונות עממיות מסורתיות. בימי קדם, הנובייאנים האמינו בשילוב של דתות מסורתיות ובדת המצרית. לפני הפצת האסלאם, הרבה מהם היו נוצרים.

נפאטה הקדמונית הייתה מרכז דתי חשוב בנוביה. שם נמצא ג'בל ברקאל (Jebel Barkal)- גבעת חול מאסיבית, אשר דמתה לנחש קוברה המתרומם בעיני המתיישבים הקדמונים. כמרים מצרים הכריזו עליו כבית של האל אמון, ולאחר מכן הכריזו על נאפאטה כאתר דתי קדום. הכרזה זו חלה גם על המצריים אשר סגדו לאלים המצרים והנובייאנים בנוביה במשך 2,500 שנה, אפילו כאשר נוביה הייתה תחת השליטה של הממלכה החדשה של מצרים. מלכים ומלכות נובייאנים נקברו ליד ג'באל ברקאל, בפירמידות, כמו שנקברו פרעוני מצרים.[4]

שפות נוביאניותעריכה

שפות נוביאניות הן קבוצה של שפות שמדוברות בסודאן ודרום מצרים, בעיקר לאורך גדות נהר הנילוס (שם נובין וקנזי מדוברות) אבל גם בהרי נובה שבדרום סודן (הגבעה הנוביאנית) ובדרפור (שם בירקד ומידוב מדוברות). שפות אלו נחשבות עכשיו כחלק ממשפחת השפות הנילו-סהרניות. השם "נובה" (או אחת מהגרסאות שלו) מעיד על מצרים העתיקה, השפה של התקופה הפרעונית בהיסטוריית מצרים, מקור השורש 'נב' (nb). נובאי הוזכר כשם של קבוצה אתנית על ידי הגאוגרף והאסטרונום ארטוסטנס מסירנה במאה ה-3 לפנה"ס כדי לציין את תושבי עמק הנילוס שדרומית לאסוואן, מה שהיום הוא דרום מצרים וצפון סודאן. האזור הזה ממשיך לתמוך באנשים שמדברים נוביאנית של הנילוס.[5]

קיימים מסמכים הכתובים בנוביאנית עתיקה, שפה שהינה האב הקדמון של נוביאנית מודרנית מרכזית. המסמכים משתרעים על התקופה החל מסוף המאה ה-8 ועד תחילת המאה ה-14. אלו בדרך כלל תרגומים של כתבים נוצרים במקור ביוונית אשר נכתבו, כמו בנוביאנית מודרנית, בהתאמה לאלפבית הקופטי. לצד התיעודים המוקדמים ביותר של כל שפה אפריקנית, יש רשימת מילים באיטלקית-נוביאנית שנאספה במצריים בערך ב-1635 על ידי ארסנגלו קאראדורי שהיה נזיר פרנציסקני. הרשימה מבוססת על הקנזי הנוביאנית של הנילוס ודיאלקטים נוביאנים. יחד עם מידוב ובירקד, השפות הנוביאניות של הנילוס ככל הנראה מייצגות מקרים עתיקים של פיזור לשוני.[5]

בימי הביניים, נוביאנית עתיקה הייתה השפה העיקרית של סודן והחלק הדרומי של מצרים. היא האב הקדמון של השפה הנוביאנית שעדיין מדוברת באזור, והשפה האפריקאית הילידית היחידה שאפשר לעקוב אחרי התפתחותה במשך יותר ממילניום. אוגדן המאמרים של השפה הנוביאנית העתיקה, מכיל פחות ממאה עמודים של טקסט מודפס ברציפות, ומשתרע מהמאה השמינית ועד המאה החמש עשרה של תקופתנו, אם כי רוב החומר הוא מהמאה העשירית ועד המאה השתים עשרה. כמחצית מן הטקסטים הם תוכן דתי, הכוללים תרגום של הברית החדשה היוונית, תרגום השבעים וכתבים נוצריים אחרים; שאר הטקסטים הם תיעודיים, המורכבים מחוזים ציבוריים, מכתבים פרטיים וחומר דומה. כשפה המשתייכת למשפחת השפות הנילו-סהרניות, נוביאנית עתיקה כתובה בצורה שונה של האלפבית יוניקאל (uncial) היווני, עם תווים נוספים שנלקחו מהקופטי והמרואיטי. המאפיינים הכלליים של השפה נובעים מהנוסחה הבאה: SOV / POST / GEN + N / N + ADJ.[6]

בזמן ההרס הערבי של הממלכות הנוביאניות בין המאה ה-13 למאה ה-16, קבוצות נוביאניות מסוימות פוזרו לקורדופאן, דרום-מרכז סודן, ולקחו עימם את השפה. השם נובי (או גרסאות שלו) שימש כדי לייחד עמים אחרים של האזור הזה. הגרסה של השם נובה הוא קודם כל מונח גאוגרפי שמתייחס למתיישבים של האזור שידוע היום כהרי נובה. היסטורית, השם הוא לא מדויק לאור מגוון השפות והתרבויות שמייצגים המתיישבים הללו בהרי נובה. קבוצות הללו אינן הומוגניות בשום אופן.[5]

Claude Rilly, דוקטור ללימודי מצריים ובלשנות, הבחין בין השפות הנוביאניות שונות, אשר דוברו על ידי 900,000 דוברים. ההבחנה היא בין 6 שפות שונות שדוברו בזמנים שונים ובאזורים גאוגרפיים שונים. השפה הנוביאנית המדוברת ביותר באזורים של מצריים, סודן והפזורה הנוביאנית היא נובין. השפות קנזי ודונגולאווי הן שתי שפות שבעבר היו נחשבות שפה אחת אך הן עדיין מאוד קרובות אחת לשנייה. ההערכה היא שהפיצול בניהן התרחש סביב המאה ה-14. שפה נוספת היא מידוב אשר מדוברת בעיקר באזור הצפוני של דרפור, שנמצאת במערב סודן. לעומת זאת בחלקו הצפוני של אזור שמכונה ניאלה שנמצא בדרום דרפור (דרום-מערב סודן), דיברו את השפה בירגיד עד 1970. בכפרים שונים באזור הצפוני של ההרים הנוביאנים דיברו נוביאנית של קורדופאן שזו קבוצת דיאלקטים קרובים. שפה נוספת הינה האראזה והיא ידועה רק בכמה אלפי מילים שדוברו על ידי זקני הכפר בשנת 1923.[7]

הכתב המרואיטי הוא כתב אלפביתי שמקורו בהירוגליפים מצריים, והוא משמש לכתיבת השפה המרואית של ממלכת מרו בסודן. הכתב התפתח בתקופה הנפטאנית (כ-700-300 לפנה"ס), ומופיע לראשונה במאה השנייה לפני הספירה. ככל הנראה, במשך זמן מה, השתמשו בכתב המרואיטי כדי לכתוב את השפה הנוביאנית של הממלכות הנוביאניות. השימוש בו תואר על ידי ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס (כ -50 לפנה"ס). אם האלפבית המרואיטי המשיך להיות בשימוש בממלכות הנוביאניות שצלחו את ממלכת מרו, הוא הוחלף באלפבית הקופטי עם הכנסת הנצרות לנוביה במאה השישית לספירה. הצורה הנוביאנית של האלפבית הקופטי שמרה על שלוש אותיות מרואיטיות.[4]

הבדלים ביולוגים בין נוביאנים למצריםעריכה

אחת הדרכים להבין את זהות האוכלוסייה הארכאולוגית היא על ידי הערכה של הקשרים הגנטיים שלה. באופן כללי קשרים גנטיים מוערכים על ידי ניתוח של מורפולוגיית הגולגולת והשיניים. למרות שגורמים סביבתיים כמו דיאטה ותזונה יכולים להשפיע על מאפיינים אלו, קבוצות עם מורפולוגיה גולגולתית דומה נוטות להיות יותר קרובות אחת לשנייה מאשר קבוצות שמראות הבדלים גדולים יותר.[8]

מצרים הייתה מוערכת עם כ3 מיליון אנשים ונוביה עם כ-200–250 אלף בתקופת המלכות החדשה.[9] ישנן עדויות שמספר משמעותי של מהגרים הגיע לנוביה בזמן במלוכה האמצעית/ תיכונה והחדשה, אך מעט כנראה מעט נוביאנים התיישבו במצרים.[10] סביר כי מספר גדול של מצרים שנכנסו לאוכלוסייה נוביאנית קטנה השפיעו הרבה יותר על הגנטיקה שלהם מאשר הנוביאנים על המצרים.

למצרים לעומת נוביאנים יש פנים ארוכות יותר וצרות יותר. לנוביאנים יש בדרך כלל אף רחב וקצר יותר לעומת מצרים. המצרים נוטים להיות יותר נבדלים עם מורפולוגיה הומוגנית שמאפשרת להם להיות מסווגים בקלות כמצרים בעוד הנוביאנים הם יותר הטרוגניים ויותר קשה לסווג אותם לנוביאנים או למצרים.

בנסיון להסביר את ההבדלים בין המצרים לנוביאנים, ניתן לשלול מסר אפשרויות: מוטציות הן נדירות וכנראה לא יכולות לתרום לשונות כה גדולה באוכלוסייה. סחף גנטי הוא תופעה של חברה מצומצמת ומבודדת ולא יכולה להסביר את ההבדלים הללו. ברירה טבעית וזרימת גנים (מעבר של אללים מהמאגר הגנטי של אוכלוסייה אחת לאחרת) עשויים להסביר לפחות כמה מההבדלים בן המצרים לנוביאנים. בנוסף התזונה של המצרים והנוביאנים בתקופה זו הייתה דומה ולכן לא ניתן להגיד כי זה הוא המקור להבדל.

מחלות ותמותה בנוביהעריכה

פלאופתולוגיה (paleopathology)עריכה

נוביה התחתונה היא חמה מאוד ויבשה במיוחד והחום היבש מסייע בשימור הקבורה. לרבים מהשלדים שנבדקו עדיין היו רקמות דבוקות אליהם למרות שלא היו סימנים לחניטה. הפתולוגיה של החברה חושפת את המצב הכללי שלה ואת צמיחתה ומציעה רמזים חשובים להבנתה. במילים אחרות, דפוסי הפתולוגיה עשויים לחשוף דפוסים תרבותיים שאינם נובעים מרישומים ארכאולוגים. מממצאים שנלקחו משלדים שנמצאו באוכלוסיות משלוש תקופות ארכאולוגיות באזור ואדי חלפא (Wadi halfa) של נוביה התחתונה ברפובליקה של סודן, עולות תובנות לגבי המחלות והתמותה של הנוביאנים. הניתוח התמקד באוכלוסייה מהמרואיטי (Meroitic), קבוצת איקס (X-group) ואוכלוסייה נוצרית.[11]

מצב פתולוגיעריכה

השיער נבחן ונמצא נגוע בטפילים לדוגמה כינים. 40 אחוז מהקרקפות של קבוצת X היו נגועות בכינים. כינים ידועות כמעורבות במחלות כמו קדחת חוזרת אנדמית (relapsing fever), אך לא ניתן להגדיר מה הוא תפקיד הכינים במחלה זו באוכלוסייה של נוביה התחתונה. נמצאו עדויות להידרוצאפלי (hydrocephali) (תמונה 1), גידולים בעצם ונמק בעצם הירך. נמצאו גם בשכיחות נמוכה יותר קרצינומה (carcinoma), סרקומה (sarcoma), והיפראוסטוזיס פרונטלי (hyperostosis frontalis). ממצאים אלו באזור כל כך קטן הם מפתיעים.

אחד מהמצבים הפתולוגים שמביא הכי הרבה אינפורמציה הוא פגיעות דגנרטיביות כגוון דלקת פרקים (arthritis). בחלק מהאוכלוסיות בנוביה דלקת פרקים הייתה קימת ב10 אחוז מהחוליות בעוד שאוסטאופיטוזה (osteophytosis) (התקרבות של החוליות) נמצאה ב50 אחוז מהאוכלוסייה. דלקת פרקים של פרקי הצלעות של החוליות נמצאו בשכיחות שונה בקבוצות השונות שהיו קיימות בנוביה. חלק מהשונות יכולה להיות מוסברת על ידי תוחלת החיים הממוצעת השונה בכל אחת מן הקבוצות. זה הוא ההסבר גם להבדל בשכיחות של אוסטאופיטוזה. העלייה בתוחלת החיים גרמה לעליה בלחץ שמופעל על החוליות וכך גם גדלות הבעיות בהן. זה נראה סותר מפני שעליה בתוחלת החיים לרוב היא עדות לירידה בדחק, ועדיין אנו רואים עליה במצבים פתולוגים.[11]

תמותהעריכה

שלוש הקבוצות מראות עקומת הישרדות קלאסית של חברה חקלאית. תמותה הייתה גבוהה בקרב פעוטות ונבלמת אצל צעירים ועולה שוב בחדות אצל מבוגרים. השוואת ההישרדות אצל גברים ונשים חושפת עליה בתמותה אצל נשים בשנים של הבאת צאצאים עם שינוי באזור גיל 30 בזמן זה יש עליה בתמותה אצל הגברים. הממצאים מהניתוח הפתולוגי ודפוסי התמותה מציעים שקבוצת X אולי לא חוותה את הירידה התרבותית כפי שהוצע לפי ארכאולוגים, ושתקופת קבוצת X היוותה עליה תרבותית לעומת תקופות קודמות, מאורוטיק בנוביה התחתונה.[11]

קולנוע וטלוויזיהעריכה

מדינה דמיונית בשם "נוביה" מופיעה בסדרה "החממה" כמדינה המעוניינת בהסכם שלום עם ישראל.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא נוביה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 Daily Life of the Nubians, Greenwood Press, 2004
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Nubia | ancient region, Africa|אתר=Encyclopedia Britannica|שפה=en|תאריך_וידוא=2019-03-01
  3. ^ 3.0 3.1 Ancient Nubia (ca. 5000 BC – 500 AD) • BlackPast, BlackPast, ‏2010-01-27 (בAmerican English)
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 AFRICAN KINGDOMS - Kingdoms of Ancient African History, www.africankingdoms.com
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 The Editors of Encyclopaedia Britannica, Nubian languages
  6. ^ Grammar of Old Nubian, Lincom, 2002
  7. ^ Le méroïtique et sa famille linguistique, Peeters, 2010
  8. ^ Buzon, M., Biological and ethnic identity in New Kingdom Nubia: a case study from Tombos, Current anthropology
  9. ^ Butzer, K. W., Early hydraulic civilization in Egypt: a study in cultural ecology, Prehistoric archeology and ecology
  10. ^ Ancient Nubia: Egypt's Rival in Africa, University Museum of Archaeology and Anthropology, University of Pennsylvania, 1993
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 Armelagos, G. J., Disease in ancient Nubia, Science
  ערך זה הוא קצרמר בנושא גאוגרפיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.