נשק להשמדה המונית בסין

הרפובליקה העממית של סין פיתחה ומחזיקה נשק להשמדה המונית, כולל נשק כימי וגרעיני. הניסוי הסיני הגרעיני הראשון התרחש ב-1964, וניסוי פצצת המימן הראשון שלה התקיים ב-1967. ניסויים נמשכו עד 1996, אז חתמה סין על האמנה למניעת ניסויים גרעיניים (CTBT). סין הצטרפה לאמנת הנשק הביולוגי (BWC) ב-1984 ואשררה את אמנת הנשק הכימי (CWC) ב-1997.

מספר ראשי הנפץ הגרעיניים בארסנל סין הוא סוד מדינה וישנן הערכות שונות לגבי גודלו. פדרציית המדענים האמריקאים העריכו כי הארסנל מונה כ-260 ראשי נפץ נכון לשנת 2015, הארסנל הגרעיני הרביעי בגודלו מבין חמש מדינות הנשק הגרעיני המוכרות על ידי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, בעוד שעל פי הערכת המכון הבין-לאומי לחקר השלום בסטוקהולם משנת 2020 סין מחזיקה בארסנל של 320 ראשי נפץ, השלישי בגודלו בעולם.[1]

בתחילת 2011 פרסמה סין נייר הגנה, שחזר על מדיניותה הגרעינית של שמירה על מינימום הרתעה, עם התחייבות לאי שימוש ראשון בנשק הגרעיני. סין עדיין לא הגדירה מה המשמעות של "הרתעה מינימלית". זאת יחד עם העובדה ש"היא פורסת ארבעה טילים בליסטיים חדשים בעלי יכולת גרעינית, מעלה דאגה לגבי היקף וכוונת השדרוג הגרעיני של סין".[2]

נשק כימיעריכה

סין חתמה על אמנת הנשק הכימי (CWC) ב-13 בינואר 1993, ואשררה אותה ב-25 באפריל 1997.[3]

נמצא כי בשנות ה-70 במהלך המלחמה הקרה סין סיפקה לאלבניה כמות קטנה של נשק כימי.[4]

נשק ביולוגיעריכה

סין חתומה כיום על אמנת הנשק הביולוגי ובכירים סיניים הצהירו כי סין מעולם לא עסקה בפעילויות ביולוגיות ליישומים צבאיים. עם זאת, דווח כי לסין הייתה תוכנית נשק ביולוגי פעילה בשנות ה-80.[5]

קנטזן אליבקוב, לשעבר מנהל אחת מתוכניות לוחמת החיידקים הסובייטיות, אמר שבסין הרתחשה תאונה קשה באחד ממפעלי הנשק הביולוגי שלה בסוף שנות ה-80. אליבקוב טען כי לווייני סיור סובייטים זיהו מעבדת נשק ביולוגית ומפעל ליד אתר לבדיקת ראשי נפץ גרעיניים. הסובייטים חשדו ששתי מגיפות נפרדות של קדחת דימומית שפגעו באזור בסוף שנות ה-80 נגרמו מתאונה במעבדה שבה מדענים סינים הפכו מחלות ויראליות לכלי נשק.[6]

מזכירת המדינה של ארצות הברית, מדליין אולברייט, הביעה את חששותיה לגבי העברות אפשריות של נשק ביולוגי סיני לאיראן ולמדינות אחרות במכתב שכתבה לסנאטור בוב בנט בינואר 1997. אולברייט ציינה כי קיבלה דיווחים על העברות של פריטים מגופים סיניים לממשלת איראן שהדאיגו אותה וכי על ארצות הברית לעודד את סין לאמץ בקרות ייצוא מקיפות כדי למנוע סיוע לתוכנית הנשק הביולוגי של איראן לכאורה. ארצות הברית נקטה פעולה ב-16 בינואר 2002, כאשר הטילה סנקציות על 3 חברות סיניות שהואשמו בכך שסיפקו לאיראן חומרים המשמשים לייצור נשק כימי וביולוגי. בתגובה לכך, סין פרסמה בסוף 2002 הנחיות לבקרת יצוא על טכנולוגיה ביולוגית דו-שימושית.

תוכנית הנשק הביולוגי בסין תוארה במחקר מפורט משנת 2015 של משרד ההגנה ההודי. המחקר הצביע על 42 מתקנים, חלקם באותו מתחם, בעלי יכולת סמויה בחלקה, של מחקר, פיתוח, ייצור או בדיקה של נשק ביולוגי.[7]

נשק גרעיניעריכה

היסטוריהעריכה

 
ג'ואו אנלאי מכריז על הצלחת ניסוי הפצצה האטומית הסינית ב-1964.
 
חגיגת ניסויי טילים גרעיניים סיניים בכיכר טיין-אן-מן בבייג'ינג ב-1966.

שליט סין מאו דזה-דונג החליט להתחיל בתוכנית הנשק הגרעיני הסיני במהלך משבר מיצרי טייוואן הראשון (1954–1955) על איי קומוי ומאטסו. מאו לא ציפה להשתוות לארסנל הגרעיני האמריקני הגדול, אך הוא האמין שאפילו כמה פצצות יגבירו את כוחה של הדיפלומטיה הסינית. כתוצאה מתקרית הקבוצה האנטי-מפלגתית בברית המועצות, מעמדו של חרושצ'וב בתוך הגוש הקומוניסטי הבינלאומי התערער לזמן מה, והדבר הצריך את תמיכת המפלגה הקומוניסטית הסינית ומאו דזה-דונג. המפלגה הסינית תמכה בחרושצ'וב בתמורה לטכנולוגיה סובייטית של נשק גרעיני. ההסכם על טכנולוגיה חדשה להגנה לאומית נחתם מאוחר יותר באוקטובר, והוא הבטיח תמיכה סובייטית בפיתוח סיני של נשק גרעיני.

ב-1958 החלה בניית מפעלים להעשרת אורניום בבאוטו ולאנג'ואו, וב-1960 החלו בבניית מתקן פלוטוניום בג'יוקוואן ובאתר הניסויים הגרעיניים לופ נור. ברית המועצות סיפקה סיוע בתוכנית הסינית על ידי שליחת יועצים שיעזרו במתקנים לייצור חומרים בקיעים ובאוקטובר 1957, הסכימה לספק אב טיפוס של פצצה, טילים וטכנולוגיה קשורה. הסינים, שהעדיפו לייבא טכנולוגיה ורכיבים לפיתוחם בתוך סין, ייצאו אורניום לברית המועצות, והסובייטים שלחו ב-1958 שני טילי R-2.[8]

עם זאת, עוד באותה שנה, מנהיג ברית המועצות חרושצ'וב אמר למאו שהוא מתכנן לדון בפיקוח על נשק עם ארצות הברית ובריטניה. סין כבר התנגדה למדיניות של חרושצ'וב של "דו-קיום בשלום" בעידן שלאחר סטלין. אף על פי שגורמים רשמיים סובייטים הבטיחו לסין שהיא נמצאת תחת המטרייה הגרעינית הסובייטית, חילוקי הדעות הרחיבו את הפילוג הסיני-סובייטי המתהווה. ביוני 1959 סיימו שתי המדינות באופן רשמי את ההסכם על שיתוף פעולה צבאי וטכנולוגי,[9] וביולי 1960 הופסק בפתאומיות כל הסיוע הסובייטי בתוכנית הגרעין הסינית וכל הטכנאים הסובייטים הוצאו מהתוכנית.[10]

לדברי מנהל הסוכנות לבקרת נשק ופירוק נשק, ויליאם פוסטר, הממשלה האמריקאית תחת ממשל קנדי וג'ונסון, הייתה מודאגת מהתוכנית וחקרה דרכים לחבל בה או לתקוף אותה, ייתכן בסיוע טאיוואן או ברית המועצות, אבל חרושצ'וב היה מעוניין בכך. הסינים ערכו את הניסוי הגרעיני הראשון שלהם, בשם הקוד 596, ב-16 באוקטובר 1964, הניסוי הגרעיני האחרון של סין היה ב-29 ביולי 1996.[11]

 
תמונת לוויין של אתר הניסויים 4 ימים לאחר הניסוי הראשון של סין בפצצת אטום

מדיניות גרעיניתעריכה

סין היא אחת מחמש מדינות הנשק הגרעיני (NWS) המוכרות על ידי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, שסין אשררה ב-1992. סין היא היחידה[12] שנותנת הבטחה בלתי מסויגת למדינות שאינן בעלות נשק גרעיני:

"סין מתחייבת לא להשתמש או לאיים להשתמש בנשק גרעיני נגד מדינות ללא נשק גרעיני או אזורים ללא נשק גרעיני בכל עת או בשום נסיבות".[13]

המדיניות המוצהרת הסינית תמיד הייתה אחד מכללי "אי עשיית שימוש ראשון".

בשנת 2005 פרסם משרד החוץ הסיני מסמך לבן שבו נכתב כי הממשלה "לא תהיה הראשונה להשתמש בנשק [גרעיני] בכל עת ובכל נסיבות". בנוסף, המסמך קבע כי מדיניות "אי עשיית שימוש ראשון" תישאר ללא שינוי בעתיד וכי סין לא תשתמש או תאיים להשתמש בנשק גרעיני נגד מדינות שאינן מחזיקות נשק גרעיני או אזורים ללא נשק גרעיני.[14]

סין בדרך כלל מאחסנת ראשי נפץ גרעיניים בנפרד ממערכות השיגור שלה, אלא אם כן יש רמת איום מוגברת.

סין, יחד עם כל מדינות הנשק הגרעיני האחרות וכל החברות בנאט"ו למעט הולנד, החליטו שלא לחתום על אמנת האו"ם על איסור נשק גרעיני, הסכם מחייב למשא ומתן לחיסול מוחלט של נשק גרעיני.[15]

סין סירבה להצטרף לשיחות בשנת 2020 בין ארצות הברית לרוסיה על הארכת הסכם סטארט החדש לצמצום הנשק הגרעיני, כפי שביקש ממשל טראמפ. עמדתה של סין היא שמכיוון שארסנל ראשי הנפץ הגרעיניים שלה הוא חלק קטן מארסנל ארצות הברית ורוסיה, הכללתם באמנה לצמצום נשק מיותרת.[16][17]

הערכות לגבי יכולות שיגורעריכה

מאזן צבאי IISS 2010עריכה

להלן הערכות של הטילים האסטרטגיים של סין מהמכון הבינלאומי למחקרים אסטרטגיים: מאזן צבאי 2010.[18] על פי הערכות אלו, לסין יש עד 90 טילים בליסטיים לטווח בין-יבשתי (66 מבוססי יבשה ו-24 JL-2 SLBM מבוססי צוללות), לא כולל ראשי נפץ MIRV.

סוּג כמות טילים טווח משוער
טילים בליסטיים בין-יבשתיים
DF-41 (CSS-X-10) - 14,000~15,000 ק"מ
DF-5A (CSS-4 Mod 2) 20 13,000+ ק"מ
DF-31A (CSS-10 Mod 2) 24 11,200+ ק"מ
DF-31 (CSS-10) 12 7,200+ ק"מ
DF-4 (CSS-3) 10 5,500 ק"מ
טילים בליסטיים לטווח בינוני
DF-3A (CSS-2 Mod) 2 3,000+ ק"מ
DF-21C (CSS-5 Mod 3) 36 1,750+ ק"מ
DF-21 (CSS-5) 80 1,750+ ק"מ
טילים בליסטיים לטווח קצר
DF-15 (CSS-6) 96 600 ק"מ
DF-11 A (CSS-7 Mod 2) 108 300 ק"מ
טילי שיוט קרקעיים
DH-10 54 3,000+ ק"מ
טילים בליסטיים מצוללות
JL-1 12 1,770+ ק"מ
JL-2 24 7,200+ ק"מ
סך הכל 478

דוח צבאי שנתי של משרד ההגנה לשנת 2010עריכה

להלן הערכות מדוח משרד ההגנה של ארצות הברית לשנת 2010 לגבי הכוח הצבאי של הרפובליקה העממית של סין:[19]

סוּג משגרים כמות טילים טווח משוער
CSS-2 IRBM 5–10 15–20 3,000+ ק"מ
CSS-3 ICBM 10–15 15–20 5,400+ ק"מ
DF-5 ( CSS-4 ) ICBM 20 20 13,000+ ק"מ
DF-31 ICBM <10 <10 7,200+ ק"מ
DF-31A ICBM 10-15 10-15 11,200+ ק"מ
CSS-5 MRBM Mod 1/2 75-85 85–95 1,750+ ק"מ
CSS-6 SRBM 90-110 350–400 600 ק"מ
CSS-7 SRBM 120-140 700–750 300 ק"מ
DH-10 LACM 45-55 200–500 1,500+ ק"מ
JL-1 SLBM ? ? 1,770+ ק"מ
JL-2 SLBM ? ? 7,200+ ק"מ
סך הכל 375–459 1,395–1,829

טילים בליסטיים בין-יבשתיים לשיגור מהיבשהעריכה

הדונגפנג 5A (בקיצור: DF5) הוא טיל תלת-שלבי בעל ראש קרב יחיד עם טווח של 13,000+ ק"מ. בשנת 2000 העיד מפקד הפיקוד האסטרטגי של ארצות הברית בפני הקונגרס, שלסין יש 18 מתקני שיגור תת-קרקעיים לשיגור DF-5.[20] מאז תחילת המאה ה-21, נפרסו גם עד 10 מתקני שיגור ניידים ל-DF-31, עם טווח של 7,200+ ק"מ.[21] סין פיתחה גם את ה-DF-31A, טיל בליסטי בין-יבשתי עם טווח של 11,200+ ק"מ עם יכולת של 3–6 ראשי נפץ מרובים (MIRV).

סין מאחסנת הרבה מהטילים שלה במתחמי מנהרות ענקיים. מייקל טרנר[22] התייחס לדיווחים בתקשורת הסינית משנת 2009 ואמר "רשת המנהרות הזו יכולה להיות באורך של יותר מ-5,000 קילומטרים, והיא משמשת להובלת נשק וכוחות גרעיניים".[23]

טילים בליסטיים לטווח בינוניעריכה

כ-55% מהטילים של סין נמצאים בקטגוריית הטווח הבינוני, המכוונים למטרות בזירה האזורית:[24]

טילי שיוט טקטייםעריכה

טיל השיוט ארוך הטווח CJ-10 הופיע לראשונה בפומבי בשנת 2009 במהלך מצעד צבאי במלאת 60 שנה לרפובליקה העממית של סין כחלק מכוחות הטילים הקונבנציונליים ארוכי הטווח של חיל התותחנים השני; ה-CJ-10 מייצג את הדור הבא בטכנולוגיית הנשק הרקטי בצבא השחרור העממי. במהלך המצעד נחשף גם טיל שיוט ימי דומה, ה-YJ-62 המשמש כפיתוח האחרון של חיל הים של צבא השחרור העממי לרקטות ימיות.

טילים בליסטיים ארוכי טווחעריכה

הסינים מקטלגים טילים בליסטיים ארוכי טווח ככאלה עם טווח שבין 3,000 ל-8,000 ק"מ:[24]

סין "שומרת את רוב ראשי הנפץ שלה במתקן אחסון מרכזי ברכס הרי צ'ינלינג, אם כי חלקם נשמרים במתקני אחסון אזוריים קטנים יותר".[25]

DF-4/CSS-3עריכה

הדונגפנג 4 או DF-4 (הידוע גם בשם CSS-3) הוא טיל בליסטי סיני דו-שלבי ארוך טווח המבוסס דלק נוזלי. מאמינים כי הוא נפרס במספר מוגבל של מתקני שיגור תת-קרקעיים החל משנת 1980.[24]

טילים בליסטיים בין יבשתיים (ICBMs)עריכה

DF-5A/CSS-4 Mod 2עריכה

הדונגפנג 5 או DF-5 הוא טיל בליסטי בין-יבשתי סיני בעל 3 שלבים. אורכו 32.6 מטר וקוטרו 3.35 מטר. הוא שוקל 183 טון ויש לו טווח משוער של 12,000-15,000 קילומטרים.[24]

DF-31/CSS-10עריכה

הדונגפנג 31 (CSS-10) הוא טיל בליסטי בין-יבשתי בעל טווח בינוני תלת-שלבי שפותח על ידי סין. זוהי גרסה יבשתית של ה-JL-2 המשוגר מצוללות.

DF-41/CSS-X-10עריכה

הדונגפנג 41 (CSS-X-10) הוא טיל בליסטי בין-יבשתי שעל פי הערכות הוא מבצעי. הוא עשוי להיות מתוכנן לשאת מספר רב של ראשי נפץ (MIRV)[26]

טילי שיוט גרעינייםעריכה

משרד ההגנה האמריקאי העריך ב-2006 שסין מפתחת טילי שיוט קרקעיים ואוויריים, שניתן בקלות להמיר אותם לשאת ראשי נפץ גרעיניים ברגע שפותחו.

DH-10עריכה

ה-DongHai 10 (בקיצור: DH-10) הוא טיל שיוט שפותח בסין. על פי ה-Jane's Defense Weekly, ה-DH-10 הוא דור שני של טילי שיוט להתקפה יבשתית (LACM), עם טווח של למעלה מ-4,000 ק"מ.

CJ-10עריכה

ה-ChangJian-10 הוא טיל שיוט שפותח על ידי סין, המבוסס על משפחת טילי הונג-ניאו. יש לו טווח של 2,200 ק"מ. אף על פי שהדבר לא אושר, קיים חשד שה-CJ-10 יכול לשאת ראשי נפץ גרעיניים. פותחה גם גרסה השוגרת מהאוויר (ששמה CJ-20).[27]

משפחת טילי הונג-ניאו (HongNiao)עריכה

ישנם 3 טילים במשפחה זו: HN-1, HN-2 ו-HN-3. על פי הדיווחים טילי הונג-ניאו הם חלק מטילי השיוט הראשונים בסין בעלי יכולת גרעינית. ל-HN-1 טווח של 600 ק"מ, ל-HN-2 יש טווח של 1,800 ק"מ, ול-HN-3 יש טווח של 3,000 ק"מ.[28][29][30]

משפחת טילי צ'אנג-פנג (ChangFeng)עריכה

ישנם 2 טילים במשפחת צ'אנג-פנג: CF-1 ו-CF-2. אלו הם טילי השיוט ארוכי הטווח הראשונים שפותחו בסין. ל-CF-1 טווח של 400 ק"מ ואילו ל-CF-2 יש טווח של 800 ק"מ. שתי הגרסאות יכולות לשאת ראש נפץ גרעיני.[28][29]

נשק בשיגור ימיעריכה

מאגר הטילים הבליסטיים בשיגור מצולות (SLBM) של חיל הים נחשב חדש יחסית. סין השיקה את הצוללת הגרעינית הראשונה שלה באפריל 1981. לחיל הים יש כרגע צוללת טילים בליסטיים אחת מסוג 092. לפי הדיווחים, סוג 092 שני אבד בתאונה ב-1985. ה-092 מצוידת ב-12 משגרי טילים בליסטיים עם טילי JL-1 בטווח של 2,500 ק"מ. JL-1 הוא טיל DF-21 שעבר שינוי.

הצי הסיני פיתח צוללת טילים בליסטיים מסוג 094, צילומי לוויין הראו שלפחות 2 מהן הושלמו.

סין מפתחת גם את הצוללת מסוג 096, שנטען כי היא מסוגלת לשאת עד 24 טילים בליסטיים מסוג JL-3. מקורות סיניים מציינים כי הצוללת כבר בניסויים.[31]

מפציצים גרעינייםעריכה

כוח המפציצים של סין מורכב בעיקר מגרסאות תוצרת סין של מטוסים סובייטיים. לחיל האוויר של צבא השחרור העממי יש 120 מטוסי H-6 (גרסה של טופולב Tu-16). מפציצים אלה מסוגלים לשאת נשק גרעיני כמו גם נשק קונבנציונלי. בעוד שצי ה-H-6 מזדקן, הוא אינו ישן כמו ה-B-52 Stratofortress האמריקאי.[24] הסינים ייצרו גם את מפציץ הקרב Xian JH-7 Flying Leopard (כיום כ-80 בשירות) עם טווח ומטען העולה על ה-F-111 המסוגל לספק תקיפה גרעינית. סין קנתה גם את הסוחוי Su-30 המתקדם מרוסיה ובסך הכל כ-100 מטוסי Su-30 (גרסאות MKK ו-MK2) נרכשו על ידי סין. ה-Su-30 מסוגל לשאת נשק גרעיני טקטי.[24]

על פי השערות, סין בוחנת מפציצים אסטרטגיים חדשים מסוג H-8 ו-Xian H-20, המתוארים כ-H-6 משודרג או כמטוס באותה דרגה כמו B-2, המסוגל לשאת נשק גרעיני.[32]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "Nuclear weapon modernization continues but the outlook for arms control is bleak: New SIPRI Yearbook out now | SIPRI". www.sipri.org. נבדק ב-2020-08-10.
  2. ^ Hans M. Kristensen and Robert S. Norris (בנובמבר–בדצמבר 2011). "Chinese nuclear forces, 2011". Bulletin of the Atomic Scientists. 67: 81–87. Bibcode:2011BuAtS..67f..81K. doi:10.1177/0096340211426630. {{cite journal}}: (עזרה)
  3. ^ "States Parties to the Chemical Weapons Convention". אורכב מ-המקור ב-2007-09-27. נבדק ב-2006-10-05.
  4. ^ Warrick, Jo (2005-01-10). "Albania's Chemical Cache Raises Fears About Others". Washington Post (באנגלית אמריקאית). ISSN 0190-8286. נבדק ב-2022-09-26.
  5. ^ ERIC CRODDY, NPR 9.1: China’s Role in the Chemical and Biological Disarmament Regimes
  6. ^ Soviet Defector Says China Had Accident at a Germ Plant - The New York Times, באתר web.archive.org, ‏26 באוגוסט 2022
  7. ^ Shoham, Dany (2015). "China's Biological Warfare Programme" (PDF). Journal of Defence Studies. New Delhi: Manohar Parrikar Institute for Defence Studies and Analyses. 9 (2): 132, 139. נבדק ב-4 ביולי 2021. {{cite journal}}: (עזרה)
  8. ^ Sharing the Bomb among Friends: The Dilemmas of Sino-Soviet Strategic Cooperation | Wilson Center, באתר www.wilsoncenter.org (באנגלית)
  9. ^ Jersild, Austin (2013-10-08). "Sharing the Bomb among Friends: The Dilemmas of Sino-Soviet Strategic Cooperation". Cold War International History Project, Wilson Center. ארכיון מ-29 באוקטובר 2013. נבדק ב-28 באוקטובר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ John Lewis and Litai Xue, China Builds the Bomb (Stanford University Press, 1991), 53, 61, 121.
  11. ^ "CTBTO World Map". www.ctbto.org. ארכיון מ-1 בפברואר 2019. נבדק ב-31 בינואר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Kaegan McGrath and Vasileios Savvidis (1 בפברואר 2009). "UNSC Resolution 1887: Packaging Nonproliferation and Disarmament at the United Nations". Nuclear Threat Initiative. ארכיון מ-14 במאי 2013. נבדק ב-17 בספטמבר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ "Statement on security assurances issued on 5 April 1995 by the People's Republic of China". United Nations. 6 באפריל 1995. S/1995/265. נבדק ב-20 בספטמבר 2012. {{cite journal}}: (עזרה); Cite journal requires |journal= (עזרה)
  14. ^ "China Publishes White Paper on Arms Control". China.org.cn. 1 בספטמבר 2005. ארכיון מ-11 במאי 2013. נבדק ב-15 באוקטובר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ "122 countries adopt 'historic' UN treaty to ban nuclear weapons". CBC News. 7 ביולי 2017. ארכיון מ-14 באוגוסט 2019. נבדק ב-9 באוגוסט 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ Gramer, Robbie; Detsch, Jack (29 באפריל 2020). "Trump Fixates on China as Nuclear Arms Pact Nears Expiration". Foreign Policy. נבדק ב-15 באוקטובר 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ Pifer, Steven (1 ביולי 2020). "Unattainable conditions for New START extension?". The Brookings Institution. נבדק ב-15 באוקטובר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ "IISS Military Balance 2010". ארכיון מ-2013-01-19. נבדק ב-2010-08-04.
  19. ^ Office of the Secretary of Defense – Annual Report to Congress: Military Power of the People's Republic of China 2010 (PDF) (אורכב 20.03.2015 בארכיון Wayback Machine)
  20. ^ Bulletin staff, Article Commentary: A Sustained Reaction, באתר Bulletin of the Atomic Scientists, ‏2005-11-01 (בAmerican English) (אורכב 25.05.2005 בארכיון Wayback Machine)
  21. ^ "DongFeng 31A (CSS-9) Intercontinental Ballistic Missile". SinoDefence.com. אורכב מ-המקור ב-2010-04-06. נבדק ב-2010-04-06.
  22. ^ "U.S. Lawmaker Warns of China's Nuclear Strategy – China Digital Times (CDT)". 17 באוקטובר 2011. ארכיון מ-2016-01-01. נבדק ב-2011-10-18. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ "straitstimes.com". ארכיון מ-2011-10-16. נבדק ב-2011-10-18.
  24. ^ 1 2 3 4 5 6 ristensen, Hans M; Robert S. Norris; Matthew G. McKinzie. Chinese Nuclear Forces and U.S. Nuclear War Planning. Federation of American Scientists and Natural Resources Defense Council, November 2006.
  25. ^ Kristensen, Hans; Korda, Matt (2020). "Chinese nuclear forces, 2020". Bulletin of the Atomic Scientists. 76 (6): 443–457. Bibcode:2020BuAtS..76f.443K. doi:10.1080/00963402.2020.1846432.
  26. ^ "DF-41 - China Nuclear Forces".
  27. ^ "Sword −20 cruise missiles loaded on to H-6M bombers". Global Military. 2009-12-10. אורכב מ-המקור ב-11 בדצמבר 2010. נבדק ב-2010-04-06. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ 1 2 John Pike. "Land-Attack Cruise Missiles (LACM)". Globalsecurity.org. ארכיון מ-2010-03-05. נבדק ב-2010-04-06.
  29. ^ 1 2 "Land-Attack Cruise Missile (LACM)". SinoDefence.com. 2007-05-07. אורכב מ-המקור ב-2010-01-10. נבדק ב-2010-04-06.
  30. ^ "HN-2". CSIS Missile Threat. ארכיון מ-2016-11-04. נבדק ב-2010-04-06.
  31. ^ "Global Security Newswire". NTI. ארכיון מ-2008-08-30. נבדק ב-2010-04-06.
  32. ^ "Google Translate". 2008-11-11. ארכיון מ-2012-11-13. נבדק ב-2010-04-06.