B-52 סטרטופורטרס
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: המון טעויות ניסוח קטנות.
| |
בואינג B-52 (בשמו המלא B-52 Stratofortress: מבצר הסטרטופורטרס) - הוא מפציץ אסטרטגי אמריקאי ארוך טווח, תת קולי, המונע על ידי מנוע סילון. ה-B-52 תוכנן ונבנה על ידי חברת בואינג האמריקנית. הוא מופעל על ידי חיל האוויר של ארצות הברית מאז שנת 1955. המפציץ מסוגל לשאת עד 32 טון של פצצות ויש לו טווח של יותר מ-14,080 ק"מ ללא תדלוק אווירי. המטוס הותאם לנשיאת טילים גרעיניים, והפך לאחד מסמליה הבולטים ביותר של המלחמה הקרה ושל העוצמה הצבאית של ארצות הברית.
![]() | |||||||||||||||||
B-52 בטיסה | |||||||||||||||||
מאפיינים כלליים | |||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
סוג | מפציץ אסטרטגי | ||||||||||||||||
ארץ ייצור |
![]() | ||||||||||||||||
יצרן | בואינג | ||||||||||||||||
טיסת בכורה | 15 באפריל 1952 | ||||||||||||||||
תקופת שירות | פברואר 1955 – הווה (כ־68 שנים) | ||||||||||||||||
צוות | 5 (טייס, טייס משנה, נווט, נווט מכ"ם וקצין לוחמה אלקטרונית) | ||||||||||||||||
יחידות שיוצרו | 744. (נכון לסוף 2015, 58 בשירות פעיל ו-18 ברזרבה)[1] | ||||||||||||||||
משתמש ראשי |
חיל האוויר של ארצות הברית נאס"א | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
תרשים | |||||||||||||||||
![]() |
ה-B-52 בשירות מבצעי מאז 1955. נכון למרץ 2022 ישנם 58 מטוסים מופעלים באופן פעיל ועוד 18 בכוחות מילואים וכ-12 באחסון. המפציצים טסו תחת פיקוד הפצצה האסטרטגי עד שבשנת 2010, כל מטוסי ה-B-52 הועברו למפקדת התקיפה העולמית של חיל האוויר.
למטוס ביצועים מעולים במהירויות תת-קוליות גבוהות ועלויות תפעול נמוכות יחסית השאירו אותו בשירות למרות הופעתם של מפציצים אסטרטגיים מתקדמים יותר כמו ה-B-58 (שטס ביותר מ-2 מאך), ה-B-70 Valkyrie (3 מאך) שבוטל, B-1 לנסר, וה- B-2 ספיריט החמקן. ה-B-52 השלים 60 שנות שירות רצופות בשנת 2015. לאחר שדרוג בין 2013 ל-2015, המטוסים האחרונים צפויים לשרת בשנות ה-2050.
פיתוחעריכה
פיתוח ראשוניעריכה
פיקוד ההפצצה האסטרטגי (SAC) (גוף שכל מטרתו התקפה גרעינית והשמדה מאסיבית) נהנה מתקציב מסחרר ותפקיד חשוב מאוד בהרתעת הסובייטים. אך המטוסים שלו לא יכול להוות איום עבור ההגנה האווירית הסובייטית. באותם ימים היו לאמריקאים מפציצי B29 מסורבלים עם מנועי בוכנה שנשענו על עיצוב ממלחמת העולם השנייה, מפציצי B36 עצומים עם מנועי סילון ובוכנה גם יחד, שהיו איטיים ופגיעים, ומפציצי B47 סילוניים חדישים - אך בעלי טווח קצר והמון בעיות טכניות[2].
חברת בואינג ידעה זאת ולכן מיהרה לפנות אל חיל האוויר עם פתרון. היא אמנם פיתחה עבור חיל האוויר מפציצים במלחמת העולם, אך המתחרות נשפו בעורפה; ה-B36 למשל, פותח בידי קונבאייר. לכן בואינג שלחה ארבעה מהנדסים שיפגשו את ראש תחום הרכש ב-SAC. הם הראו לקצין את הפיתוח האחרון של החברה: מפציץ כבד עם כנפיים משוכות לאחור כמו של ה-B47, גוף דק, ותא צוות בעיצוב של מטוס קרב. צורה אווירודינמית שכזו הייתה מאפשרת שיוט ממושך בפחות מאמץ עבור ארבעה מנועי בוכנה גדולים, כך שמנועי בוכנה חסכוניים יוכלו לספק את הטווח הרצוי (אבל לא את המהירות). חיל האוויר לא התרשם מהעיצוב וביקש מבואינג שתמצא דרך להכניס אליו מנועי סילון. הוא נתן להם יומיים לעשות זאת.
פיתוח מתקדםעריכה
לאחר קבלת הדרישה של חיל האוויר האמריקאי הגיעו הארבעה לחברה והחלו לעבוד. תוך 48 שעות הודיעו לחיל האוויר שהמשימה הושלמה, וכשאנשי חיל האוויר ראו את העיצוב החדש נצצו להם העיניים. מנועי הסילון של אותם ימים היו חלשים וזללו דלק; לכן לעיצוב החדש (XB-52) היו כנפיים משוכות יותר לאחור כדי לצמצם התנגדות אוויר, מכלי דלק מילאו את רוב חלל הגוף והכנף - ולמטוס היו שמונה מנועים בארבעה בתי מנוע כפולים.
במהלך בדיקות קרקע ב-29 בנובמבר 1951, המערכת הפנאומטית של ה-XB-52 נכשלה במהלך בדיקת לחץ מלא; שולי הכנף נפגעו קשות והצריכו תיקון בתכנון המטוס. ה-YB-52 וה-XB-52 השני כללו יותר ציוד מבצעי, לבסוף המטוס טס לראשונה ב-15 באפריל 1952 בטקס וג'ונסטון כטייס ניסוי. טיסת הניסוי ארכה כשעתיים ו-21 דקות משדה בואינג, מחוז קינג, בסיאטל, וושינגטון לבסיס חיל האוויר לארסון; ה-XB-52 הגיע אחריו ב-2 באוקטובר 1952. הפיתוח היסודי, כלל 670 ימים במנהרת הרוח ו-130 ימים של בדיקות אווירודינמיות ואווירואלסטיות.
לאחר שהמטוס עמד בתקנים ועבר את המבחנים הגדיל חיל האוויר את ההזמנה שלו ל-282 מטוסי B-52.
בואינג זכתה במכרז, והחלה לעשות שינויים בעיצוב לפי דרישת חיל האוויר. למשל, במקום תא טייס בו יושבים אנשי הצוות זה אחר זה כבמטוס קרב, הוחלט ללכת על קבינה רגילה של מפציץ בה הישיבה היה זה לצד זה; למען תפעול יותר נוח של המכשור. ב-1955 נכנס המטוס לשירות.
המטוס נועד לטוס בגובה רב, היכן שהאוויר דליל ויש פחות התנגדות. כך, יוכל להגיע במהירות של כ-850 קמ"ש למטרתו, לזהות אותה באמצעות מכ"ם ולפציץ אותה במגוון פצצות מארסנל הנשק הגרעיני האמריקאי. המטוס מצטיין בטווח פעולה ארוך במיוחד, שתוכנן לאפשר לו להפציץ מטרות בעומק ברית המועצות ולחזור לבסיסו בארצות הברית. במהלך מלחמת עיראק ביצעו מטוסי B-52 הפצצות בעיראק לאחר שהמריאו מבסיסם בבריטניה, באי גואם, ואף בקליפורניה.
שירותעריכה
המלחמה הקרהעריכה
כאשר ה-B-52 נכנס לשירות, התכוון הפיקוד האווירי האסטרטגי להשתמש בו כדי להרתיע ולנטרל את הצבא של ברית המועצות. ככל שברית המועצות הגדילה את יכולותיה הגרעיניות, הפכה לחשיבות אסטרטגית רבה להשמדה או "להתנגד" לכוחות שיספקו תקיפות גרעיניות (מפציצים, טילים וכו'). ממשל אייזנהאואר אישר את המעבר הזה במוקד; הנשיא ב-1954 הביע העדפה למטרות צבאיות על פני אזרחיות.
לאורך המלחמה הקרה, מטוסי B-52 ומפציצים אסטרטגיים אחרים של ארצות הברית ביצעו סיורי התראה מוטסים תחת שמות קוד. מפציצים הסתובבו בגובה רב ליד גבולות ברית המועצות כדי לספק פגיעה ראשונה או יכולת תגמול מהירה במקרה של מלחמה גרעינית. סיורים מוטסים אלו היוו מרכיב אחד בהרתעה הגרעינית של ארצות הברית, שיפעל למניעת פריצת מלחמה רחבת היקף בין ארצות הברית וברית המועצות תחת הרעיון של הרס מובטח הדדי .
מלחמת וייטנאםעריכה
במלחמת וייטנאם מפציצים מסוג זה השתתפו ב"הפצצות שטיח" כבדות, במהלכן הטילו אלפי טונות של פצצות במטרה לטהר שטחים מיוערים. המטוס יוצר בכמה דגמים, והחדשים שבהם הותאמו לנשיאת חימוש מתקדם, לרבות טילי השיוט החדשים.
עד סוף המלחמה איבדו האמריקאים 31 מפציצי B52 מתוך ה-207 שהוקצו לגזרה, רובם מאש טילי קרקע אוויר. היו למטוסים הגדולים לא מעט היתקלויות עם מיגים, ובחלקן נפגעו; ובשני מקרים, מטוסי הקרב היו אלה שהופלו מאש מארבעת המקלעים שבזנב הסטרטופורטרס. כמו כן, עשרה מטוסים אבדו בתאונות למיניהן.
מלחמות עיראקעריכה
בתרבות הפופולריתעריכה
חלק משמעותי מסרטו של סטנלי קובריק, "דוקטור סטריינג'לאב" מתרחש במטוס B-52, ומתאר את צוות המטוס שנשלח למשימת הפצצה גרעינית בעומק ברית המועצות כתוצאה מפקודה של קולונל שאיבד את שפיות דעתו, מתגבר על תקלות כתוצאה מפגיעת טיל קרקע אוויר ומצליח לבסוף לבצע את משימת ההפצצה, אירוע שגורם לשואה גרעינית שמחריבה את העולם כולו.
שמו של המפציץ הפך לאייקון בינלאומי, ועל שמו נקראה להקת פופ ידועה (The B-52's), וכן קוקטייל אלכוהולי (B-52) ומשקה אנרגיה (B-52).
ראו גםעריכה
קישורים חיצונייםעריכה
- B-52 סטרטופורטרס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מדיה וקבצים בנושא בואינג B-52 באתר Airliners.net
- בתום 45,000 שעות שיפוץ: ארה"ב החזירה לשירות מפציץ ישן, באתר מאקו, 10 באוקטובר 2016.
- ניצן סדן, המפציץ B52 מסרב למות; האם יביס את איראן?, באתר כלכליסט, 12 במרץ 2021
הערות שולייםעריכה
- ^ B-52H Stratofortress, US Air Force
- ^ ניצן סדן, המפציץ B52 מסרב למות; האם יביס את איראן?, באתר כלכליסט - www.calcalist.co.il, 2021-03-13